המאמר עומד על כוחה הייחודי של המודעות ואף  מלמד את הטכניקות   באמצעותן יכול הפציינט למוטט את המבוי הסתום. הקו המנחה הוא שהפציינט מרכז את מודעתו על ידי משפט בסיסי שמנחה אותו ואת התרפיסט מראשית התהליך הטיפולי ועד סופו, והוא: "כעת אני מודע לכך ש...". שכן, פרלס אמר "שכאשר הפציינט מודע באופן מלא למבוי - הסתום (The impasse), המבוי-הסתום יתמוטט".

גשטלט (Gestalt) [מגרמנית תבנית או שלם] עוזר להגיע לרמת מודעות עצמית רחבה ומעמיקה יותר. מודעות לרגשותיך, לגופך, למחשבותיך ולסביבתך. מעודד להיות מודע לצרכים האמיתיים ולפתח מיומניות ולספק אותם, מבלי שאתה תפגע באחרים. עוזר ליצור מגע מלא יותר עם התחושות שלך.

טכניקת הציפייה העצמית הטהורה

כדי לעזור לפציינט להבין ולהישאר ב'עכשיו' של קיומו הייחודי, מעודד אותו המטפל להתיחס ולתת ביטוי לכל מה שנכנס לתחום שדה המודעות העכשוי שלו. למשל, עכשיו אני מרגיש עייף, עכשיו אין לי חשק לקרוא, עכשיו אני חש מנומנם, מטושטש וכו'. הפציינט מתבקש גם לחדול מלהסביר ולעבור כאמור,לצפייה עצמית טהורה. הדאלוג הבאה בין הפציינט ולבין התרפיסט ימחיש את האמור:

הפציינט: אני לא יודע מה לומר כעת.

תרפיסט: אני שם לב לכך שאתה לא מביט בי.

פציינט: מגחך

תרפיסט: ועכשיו אתה מכסה את פניך.

פציינט: אתה גורם לי להרגיש נורא.

תרפיסט: ועכשיו אתה מכסה את פניך בשתי ידיך.

פציינט: תפסיק, זה בלתי נסבל!

תרפיסט: מה אתה מרגיש כעת?

פציינט: אני מרגיש נורא נבוך. אל תביטי בי.

תרפיסט: בבקשה, השאר עם המבוכה.

פציינט: אני חי איתה כל חיי. אני מתבייש בכל דבר שאני עושה. אני מרגיש כאילו אין לי זכות להתקיים.

טכניקת הרחבת המודעות - הניעה הלוך ושוב

פציינט שמוצף בחרדה מתבקש להניע את תשומת ליבו מהנשימה שלו לשרירים שלו, מהשרירים שלו לנשימה שלו וחוזר חלילה עד שהקשר שבין השניים נעשה ברור והפציינט יכול להתחיל לנשום בחופשיות.
תשומת הלב לשרירים נעשה על-ידי כיווץ השרירים הרצוניים )המניעים( והרפייתם, כגון, כיווץ אגרופנו ואחר כך שיחרורם; ההדקת לסתותנו ואז הרפייתן; עצימת העיניים והרפייתם; עיגול הפה, כפי שעושים כדי לבטא את הצליל "או", ולהרפייתו; כיווץ הלשון עצמה והרפייתה. התרגילים כוללים את שרירי הזרועות, הרגליים, בגוף הפנים ובמיוחד בעיניים. כל תרגיל כולל תנועות כיווץ חזקות, עד לסף ההתקשות והכאב. לאחר שחשים היטב במתיחת השריר, מתחילים להרפות אותו באיטיות. והכל תוך מודעות לתפקוד השרירים. בד בבד עם מתיחה והרפיית השרירים עלינו לגלות מחדש את קצב הנשימה הטבעי שלנו.
יש להקשיב לנשימה וללמוד את קצבה הטבעי; המודעות לנשימה היא המפתח לתרגילי השליטה על הנשימה. הנשימה מובילה את הנשמה, תוך ציפייה שהשלווה תהפוך לטבע שני. תרגילי הנשימה הפיסיולוגית המלאה והמודעת באים לידי ביטי בחיינו היום יומיים; לאחר ישיבה ארוכה כדאי להזדקף, ובכך להקל על הנשימה, לפתוח את החלון במשרד ולנשום במלוא הריאות, במשך שלושים שניות לפחות.
טכניקות הנשימה שאני מציעה כדלקמן, הן פשוטות ביותר:

1. הרחיבו הנחיריים בכל שאיפה והקפידו על פה סגור.

2. פרסו את כף ידכם הימינית וקפלו פנימה את האצבע ואת האמה; האגודל ישמש לסתימת הנחיר הימיני, והקמיצה והזרת-לנחיר השמאלי. סתמו את הנחיר הימיני, הניחו את אצבעות על צדי האף, בעוד אתם יושבים "ישיבה מזרחית" על הרצפה או על הכיסא.

_ נשפו לאט בלי לסתום את הנחיריים.
_ שאפו לאט דרך הנחיר השמאלי, כשאתם סותמים את הנחיר הימיני בעזרת האגודל.
_ בסוף השאיפה סתמו את שני הנחיריים.
_ כשהנחיר השמאלי סתום, נשפו דרך הנחיר הימיני.
_ כשהריאות ריקות, שאפו דרך הנחיר הימיני.
_ סתמו את שני הנחיריים, חכו למשך שנייה או שתיים, פתחו את הנחיר השמאלי ונשפו דרכו.
_ שאפו דרך אותו הנחיר, וכך הלאה.

3. שבו מול הראי על כיסא, והתבוננו בעצמכם. הניחו את הידיים מתחת לחזה. האם היד הימינית או השמאלית מתרוממת יותר מרעותה? הדבר נובע מכך שאינכם נושמים באותו אופן בשני הצדדים )לעתים קרובות הצד הימני מתרומם יותר, כתוצאה מעקמת קלה של עמוד-השדרה(. הניחו את הידיים על הצלעות התחתונות, ונסו לנשום בצד אחד יותר מאשר בצד השני. הניחו את הידיים על הבטן. אם תבליטו אותה, תוכלו לחוש בהתרחבות הצלעות ולא תוכלו עוד להכניס אוויר לריאות. זוהי נשימה עמוקה.

עבודת השרירים והנשימות מתבצעות לסרוגים עד שהקשר בניהם נעשה ברור וטבעי.

התרפיסט הגשטלטי העתיק את טכניקת ההנעה שבין התוכן המוצהר של החלום לבין האסוציאציה שלו בטיפול הפרויידייני, לשימוש בתחומים שונים, למשל בתחום פעילות הנשימה והשרירים. פרלס טען שניעה זו עוזרת לשבור דפוסים של המזגות; התמזגות כמו כאבי-ראש, כאבי-גב וצואר, שמירת איזון ואנרגיה, הפגת מתח עצבי שחרור מהרגלים פסולים נדודי-שינה וכו'. כשאנו מסתכלים על העתקות מסוג זה, מתברר שלא ניתן לטפל בהם במקומם העכשווי משום שאין להן שם כל משמעות טיפולית. ההעתקה חייבת לחזור לאן שהיא שייכת משום שהיא יכולה לבוא על פתרונה רק במקום שיש לה משמעות. הפציינט שסובל מכאבים בעיניים בשל עצירת הדמעות, יכול להפסיק את הכאבים שלו רק על-ידי בכי.
טכניקה זו מיושמת גם כשהתרפיסט מבקש מהפציינט למקד את תשומת ליבו על היחסים שבין התנהגותו המילולית לבין התנהגותו הלא מילולית.

טכניקת ההגזמה

הפציינט עושה תנוע או ג'סטה מסויימת לחוסר-אונים למשל, בתהליך הטיפולי אך אינו ער לכך או שאינו מייחס לכך חשיבות. בעיני התרפיסט יתכן ולתנועות אלה יש חשיבות ומשמעות רבה. ג'סטות אלה יכולות להיות לא גמורות, לא מפותחות או שנולדו טרם זמנן. התנועות יכולות להיות כמו תנועה של היד או טיפוף של הרגל, הנפת הראש, הבעת פנים או מיצמוץ בעיניים. הפציינט מתבקש להגזים את התנועה שוב ושוב במטרה לעשות את המשמעות הפנימית גלויה וברורה יותר.

טכניקה זו נגזרת מההתנהגות הלא מילולית של הפציינט. בתרפיית הגשטלט, אין התרפיסט מבקש מהפציינט שלו לנטוש את חוסר-האונים שלו אלא דווקא לחוות זאת ולהכנס לתכונה זו עמוק יותר. התרפיסט מבקש מהפציינט שאף יגזים בכך מתוך אמונה שזהו "החלל הפורה" שממנו יבוא התנסות אורגניזמית ממשית של כוחו.

טכניקת החזרה

הפציינט יכול לומר משהו בעל חשיבות אך הוא מהר מאוד מחליק עליו או בדרך כלשהי הוא מציין שהוא לא לגמרי קלט את ההשפעה של הדברים שהוא אמר. במקרה כזה, מתבקש הפציינט לומר שוב ושוב את המשפט עד שהמשמעות של הדברים נעשית ברורה וגלויה.

טכניקה זו מיושמת על התנהגותו המילולית של הפציינט.

טכניקת "האם אני יכול להזין אותך במשפט"?

התרפיסט מבקש מן הפציינט לומר משפט שמוצע על ידיו כדי שיתנסה בו ויראה אם יש בו מידה של אמת. טכניקה זו מיושמת כאשר התרפיסט מבחין בכך שהפציינט נמנע מלהבין את משמעות התנהגותו העכשוית והוא מעמיד פנים שהוא מבולבל ושאין הוא יודע מה עליו לעשות או לומר.
בדרך כלל מבקש התרפיסט מן הפציינט שיאמר את המשפט המושאל לבן או בת הזוג, לבני המשפחה, למשתתפי הקבוצה או לתרפיסט עצמו.

טכניקת "האם אתה יכול להשאר עם רגשות אלה"?

הפציינט מתבקש להרחיב את הדיבור על המה והאיך של רגשותיו. "מה הן התחושות שלך"? "איך אתה עוצר את עצמך מלומר את שאתה רוצה להגיד"? שואל התרפיסט את הפצינט.

טכניקה זו מתבקשת ברגעי מפתח כאשר הפציינט מתנסה ברגש מכאיב או שהוא נקלע לסיטואציה לא נעימה והוא רוצה לברוח ממנה.

טכניקת "הכסא הריק" או "הכסא החם"

הפציינט מתבקש להביא בדמיונו את האנשים הנעדרים לחדר הטיפול כדי להתמודד עימם כאילו יושבים הם בכסא הריק שממולו - באופן ישיר תוך כדי זה שהוא משחק את התפקיד של עצמו ושל הנעדרים המוזמנים. למשל, יתכן ולפציינט יש רגשות ודברים כלפי אביו, שנפטר לפני זמן רב, שלא נאמרו והם מוחזקים עדיין בתוכו.

טכניקה זו הינה הטכניקה בעלת העצמה הרבה ביותר בתרפית הגשטלט. היא פותחה על-ידי פריץ פרלס כאמצעי להגדלת המודעות העצמית של הפציינט וכדי להבהיר יותר את העבודה הטיפולית. במקום לאפשר לפציינט לרכל, משתמש התרפיסט בכסא-הריק כדי לעודד את הפציינט להביא את העניינים הבלתי גמורים שבחייו לפה ועכשיו. כאשר מדבר הפצינט על רגשותיו על הדברים האחרים שעדיין מעסיקים אותו קל לו יותר להמנע מלהרגיש באמת את הכאב, השמחה, הכעס או הצער. ההתנסות בהבאת ההורה לחדר ואמירת הדברים שצריכים להאמר על-ידי שניהם הינה חוויה עצומה ולעיתים קרובות היא אף עוזרת לסגור גשטלטים לא גמורים אחרים הקיימים עדיין בחייו של אותו פציינט. כאשר הגשטלט נסגר, מתנסה הפציינט בתחושת רגיעה ושקט. הרגשה זו ניכרת היטב ובברור בפניו, בתנוחת גופו ובנשימתו של הפציינט.

טכניקת הכסא-הריק עוזרת להפוך מצבים מטושטשים לא פתורים מן העבר לחוויה ממוקדת ועמוקה בהווה. היא מבהירה פיצולים וקוטביות באישיותו של הפציינט ועוזרת לו בתהליך יצירת המרכז שהוא כה חיוני לתפקוד יעיל וטוב של אישיותו.

בטכניקה זו, העוזרת להפוך מצבים מטושטשים לא פתורים מן העבר לחוויה ממוקדת ועמוקה בהווה, צריך התרפיסט להיות ער ורגיש לקטביות, מפני שהאנרגיה של הפציינט יכולה להתפצל לשני ניגודים כמו ה"מנצח" וה"מנוצח", החלש והחזק, המקריב והקורבן וכדומה.
התרפיסט צריך לסייע לפציינט לעשות אינטגראציה של שני החלקים המנוגדים של האדם הנאבקים זה בזה בחוסר תועלת. הפיצול הקשה ביותר אצל האדם הוא בין ה"מנצח" וה"מנוצח". קולו של ה"מנצח" מטריד והוא מענה את ה"מנוצח" בביקורת בעוד שה"מנוצח" מגיב בכוח נגדי. הוא משחק את האומלל והלא יודע ובכך הוא מתחמק מדרישותיו האינסופיות של ה"מנצח". שני הניגודים האלה חיים חיים של תסכול הדדי ונסיונות ממושכים לשלוט אחד בשני. מאבק כרוני זה מונע מהאישיות לחיות חיים מלאים, אינטגרטיביים והרמוניים.
משום כך חשוב מאוד שהתרפיסט יהיה ער להתהוות ניגודים שכאלה והוא מסייע לפציינט להביא את השניים הללו לידי שיתוף פעולה ויצירת מרכז משותף. בניגוד למצב הקוטביות, יכול התרפיסט לראות שהפציינט מתקשה ביחסיו עם הסביבה מפני שהוא תקוע בקוטב אחד של הרצף, כלומר, הוא מתנהג תמיד בבטחון גמור או שהוא תמיד נכנע. במקרה זה, עוזר התרפיסט לפציינט להעשות ער לקיומן של אפשרויות התנהגות נוספות אותן הוא יתרגל ויפנים במהלך הטיפול.

טכניקת "הרטרופלקציה" (Retroflection)

בטכניקה זו, מציע התרפיסט לפציינט לעשות בדמיונו )או במציאות האקטואלית( לאחרים מה שהוא עושה לעצמו וזאת כאמצעי לברור ולהבהרת המשמעות הפנימית של התנהגותו המוטורית.

רטרופלקציה מוגדרת כ"תהליך כללי של בלימת הדחף או איזון אימפולס המתח באמצעות מתח תחושתי מוטורי מנוגד נוסף". (Ego Hunger and Aggression 66) למשל, התכווצות בצואר העורף היא תוצאה של כעס לא מובע.
פרלס ציין שכאשר אדם מתנהג באופן רטרופלקטיבי, הוא מתיחס לעצמו כפי שהוא רצה להתיחס במקור לאנשים אחרים או לאובייקטים. הוא מפסיק לכוון את האנגיה שלו החוצה כדי לתמרן ולהביא לשינויים בסביבה שיענו לצרכים שלו. במקום זאת, הפרט מכוון את הפעילות שלו פנימה ושם את עצמו כמטרה להתנהגות במקום את הסביבה. "הוא נעשה האויב הגרוע ביותר של עצמו". (The Gestalt Approach 54)
מובן הוא, ששום אדם אינו יכול במהלך חייו לתת ביטוי חופשי לכל אחד מן האימפולסים שלו. לפחות כמה מהם צריכים להיות תחת שליטה וביקורת. עם זאת, טען פרלס, שהתנגדות מודעת לאימפולסים הרסניים שונה מהפיכתה כנגד העצמי.
האישיות המפנימה עושה מה שהאחרים רוצים שהיא תעשה. האישיות ההשלכתית עושה לאחרים את מה שהיא מאשימה אותם שהם עושים לה. האישיות הנמצאת בהתמזגות פתלוגית אינה יודעת מי עושה מה למי והאישיות הרטרופלקטיבית עושה לעצמה את מה שהיא רוצה לעשות לאחרים.
האישיות הרטרופלקטיבית אומרת: "אני מתביישת בעצמי" או "אני מאלצת את עצמי לעשות....". היא מצהירה אין סוף הצהרות מסוג זה כשכולן מבוססות על התפיסה שהיא ועצמה הן שתי הוויות שונות. כאשר מפסיק הפציינט לעשות רטרופליקציה, הוא יכול להתחיל לכוון את רגשותיו החוצה, להפסיק להרוס את עצמו באופן פיסי ולהתחיל ליצור קשר פתוח וישיר עם אחרים.

טכניקת נטילת אחריות

כדי לעורר נטילת אחריות על התנהגות, רגשותיו ומחשבותיו של החברים ויחד עם זה לבטל ביטויי אשם ודופי שלהם, מבקש התרפיסט הגשטלטי בחברי הקבוצה לנסות לדבר בגוף ראשון ובהתיחסם לאחר לפנות אליו בגוף שני. לפיכך הוא מבקש לשנות את המלים: "זה" ו"משהו" במלים: "אני" ו-"אתה". למשל, "זהו מצב מתוח כאשר מישהו נתפס בשקר", במקום לומר, "אני הרגשתי מתוחה כאשר אתה גילית שאני משקרת", או אתה אומר: "אני חשתי נפגע", "אני כעסתי מעט", "אני חשתי דחוי", "אני הייתי עצוב", "אני הייתי מאוכזב" ואינך אומר: "אתה פגעת בי", "אתה הכעסת אותי", "אתה דחית אותי", "מה שעשיתה דיכא אותי". כמו כן, מבקש לשנות הצהרות כמו: "אני חייב ל... להצהרה: "אני בוחר ל...", הצהרה: "אני לא יכול ל... להצהרה: "אני לא רוצה ל...", הצהרה: "אני צריך ל..." להצהרה: "אני רוצה ל...", הצהרה: "אני פוחד ש..." להצהרה: "הייתי רוצה ש...". כמו כן מבקש מהם התרפיסט להיות ערים לשינויים כלשהם בהתנסות שלהם. התרפיסט הגשטלטי מברר שוב ושוב עם החברים את צרכיהם. הוא בודק מה כל חבר רוצה לתת לקבוצה ומה הוא רוצה לקבל בתמורה ממנה. הגשטלטיסט מקפיד להדגיש שוב ושוב את עניין האוטונומיה של החברים ואת יכולתם לקבל החלטות באופן אינדיבידואלי מחד ואת ענין התלות ההדדית וההשפעה ההדדית של החברים זה על זה מאידך.

התרפיסט מסב את תשומת לב החברים ואת רגישותם למתח התמידי שנוצר בין הצרכים של הפרט לבין הצרכים של האחרים וההכרח התמידי למצוא את האיזון שבין השניים. כדי לחזק את תחושת האחריות והשייכות לקבוצה חוזר התרפיסט ומדגיש שכל פרט ופרט בקבוצה צריך לדאוג לעצמו ולרווחתו. כלומר, שיקח אחריות לדאוג לעצמו. הוא מבקש מחברי הקבוצה שלא ימתינו לקבלת רשות לדבר, אלא שכל אחד יקום וידבר, יקום ויכריז על קיומו כשהוא חש צורך בכך תוך מתן יחס של כבוד לחברים האחרים ולעבודתם.
התרפיסט מעורב וחלק מהתהליך הטיפולי. מרגע שהקבוצה מתכנסת והתהליך הטיפולי מתחיל, התרפיסט מציג, מעודד, תומך ומדגים סוגי תקשורת ופעולות העשויים להגדיל ולחזק את תחושת הבטחון, השייכות והאחריות של החברים. הוא מעודד את האנשים בקבוצה לקיים תקשורת ישירה, פתוחה, גלויה ונכונות לחשיפה עצמית. הוא מבקש מחברי הקבוצה להמנע ככל האפשר מסודיות, מרכילות ומשאלת שאלות ומהצעת הצעות.

הגשטלטיסט מאמין שכאשר שני אנשים או יותר יוצרים קשר הם גם מתחילים לשדר באופן גלוי ובאופן סמוי סדרה של ציפיות, תשוקות, צרכים ופחדים ביחס לסוג היחסים שהם רוצים לפתח. משום כך, בטיפול בזוגות ובמשפחות, מבקש התרפיסט שכל פרט יציין את ציפיותיו מהטיפול. הרצונות והצרכים צרכים להאמר באופן ספציפי. כאשר הצרכים נאמרים בגלוי על ידי חברי המשפחה זה עוזר לכל אחד מהם לפתח ולחזק את תחושת האני ואת תחושת האחריות האינדיבידואלית ביחס לרצונות ולצרכים של כל חבר.

ישנם אנשים המרגישים שאין הם אחראים למה שהם ולמה שהם עושים. גישה זו למעשה, מטפחת תחושת יאוש וחוסר אונים. במקום לראות את האדם כאילו הוא רק סידרה של תגובות מותנות, קורבן לקפריזות של גורל בלתי-אישי, רואה תרפיית הגשטלט באדם הוויה שיש לה אפשרות בחירה. לכן תרפיה זו, פועלת כל הזמן לקראת קידום והרחבת תחושת הפציינט לקחת אחריות לרגשותיו ולהתנהגותו. אוריינטציית ה"אני - אתה" מחדדת ומחזקת את תחושת הבעלות והאחריות של החבר למה שהוא מרגיש או חושב. כמו כן, פעלים שיש בהם מעורבות אישית ולא כללית תורמים להגברת תחושת האחריות.
יש לשים לב גם כי "מסרי אתה", גורמים לאנשים להפוך מתגוננים ועוינים, בעוד "מסרי אני", גורמים לפחות עימותים, ומעוררים עניין רב יותר בדבריהם. בדרך כלל ההתיחסות אל התרפיסט היא התיחסות צד שלישי המתווך ביניהם ושצריך לשפוט ולומר מי מבין החברים צודק ומי לא. הקושי של החברים להתיחס באופן ישיר נעשה אז המוקד הטיפולי. כדי להשיג ישירות מונע התרפיסט מבני הקבוצה לשאול שאלות. על ידי שאלת שאלות נמנעים חברי הקבוצה לקחת אחריות והם מעברים אותה הלאה אל החברים.
פרלס מאמין, שכל משמעות האדם הוא באחריות העשיה העצמית- אורגניזמית- ולא אדם אחר עושה זאת. יתר על כן, כל תכלית התרפיה היא להכשיר את הפציינט שלא יהא תלוי בזולת. לכן, הצלחתה של כל תרפיה היא בלקיחת אחריות לחייך, שמוכן אתה לעמוד ברשות עצמך, וזהו בשילותך. לפיכך פרלס יוצא בהתקפה גדולה כנגד הפסיכואנליזה המטפחת את הגישה "האינפנטילית", שהפציינט אינו אחראי, אלא תסביך אדיפוס אחראי. לפיכך לא קשה לדעת מאיפה המציאה הנערה את טראומת הילדות - הצפייה לגן של שושנים, מתוך הספור: "מעודי לא הבטחתי לך גן של שושנים" מאת חנה גרין. הייתכן להצדיקה במשוגעות, בחולי של זכרון העבר?! התבל לא נבראה כדי לענות על ציפיות בני-אדם, ואף בני-אדם לא נולדו כדי לענות על ציפיותיה של תבל. המלה אחריות responsibility, אותה אפשר לאיית גם response - ability )כושר-תגובה, כושר היענות(: הכושר להגיב ולהיענות, הכושר להיות מחונן במחשבות, בתגובות, בריגושים לעת מצוא. ובכן, האחריות הזאת, יכולתו של האדם להיות אשר הנהו, אותה פרלס בטא בעזרת המלה "אני" ב"תפילת התבנית" שלו:

אני עושה את שלי, ואתה עושה את שלך

לא נולדתי כדי לענות על ציפיותיך

אף אתה לא נולדת כדי לענות על שלי

אתה - אתה, ואני - אני

אם ירצה המקרה ונמצא איש את רעהו - מה נאה!

ואם לא נמצא - עלינו להשלים עם כך.
פריץ פרלס, Gestalt Therapy Verbatim 4 נוסח עברי: אברהם קדימה

טכניקת ה"איך" וה"מה"

הגשטלטיסט מתיחס כמעט לגמרי ל"איך" ול-"מה" )לא על "המה"( ולעיתים רחוקות מאוד "למדוע". הגשטלטיסט מנסה להבין את הקיום של כל מצב באמצעות ה"איך" ולא באמצעות "המדוע". כדי שאפשר יהיה לשמוע את "האיך", חייב התרפיסט להקשיב לצליל, למוסיקה של הפציינט. המטפל ממקד את תשומת ליבו על איכות הקול, התנוחות, התנועות, הנשימה, השפה הפסיכוסומטית ואחר כך על תוכן הדברים, כמו צנזור, לעג, תרוצים וכדומה.

בניגוד לטכניקה הפסיכואנליסטית המבוססת על התאוריה שמה שחסר לפציינט היא ההבנה של "המדוע" של התנהגותו, תרפיית התבנית מאמינה ששאלות ה"מדוע" מייצרות רק תשובות מתאימות, הגנתיות, רציונלזציות, תירוצים, מונעות מהתבגרות של לקיחת אחריות אישית להתנהגות העכשווית ואת האשליה שאירוע יכול להיות מוסבר על ידי גורם יחיד. לעומת זאת, ה"איך" חוקר את המבנה של אירוע וכאשר המבנה מובן כל שאלות "המדוע" מקבלות תשובה באופן אוטומטי. פרלס האמין שבתרפיית הקומוניקציה המילולית )התוכן( היא בדרך כלל שיקרית. הוא טען שכאשר הפציינט משיג מודעות למה שהוא עושה דאגתו לגבי ה"מדוע" בדרך כלל נעלמת. אם הוא נשאר סקרן לגבי זה, הוא נמצא במצב טוב כדי לעבוד על כך בעצמו. כל מה שעושה הפציינט הינם למעשה הביטויים לצרכים הדומיננטיים שלו, כלומר, לנצח, להיות טוב, להרשים. התרפיסט הגשטלטי מוצא את האישיות הבלתי גמורה של המטופל דווקא במה שכל כך גלוי לעין. רק הטיפול במה שהפציינט עושה ב"איך", המסת מה שהתקשה והתאבן, ההפרדה בין הפטפוט והמלל לבין הדאגה האמיתית, ובין המיושן לבין החדש, יכול התרפיסט לרכוש שוב את הזרימה של התהליך המוקד והרקע. בתהליך זה, שהוא תהליך הגדילה וההתבגרות, מתנסה ומפתח הפציינט את ה"עצמי" (self) שלו.


טכניקת תרגום "פגיעה" ב-"נקמה" והחלפה "אשמה" ?ב-"כעס"


פרלס טען שקיימים שני ביטויים שצרכים להתגלות מחדש על-ידי הפציינט. ביטוי אחד הוא: "אני מרגיש נפגע". כאשר הפציינט יתרגם משפט זה לביטוי "אני רוצה לנקום" הוא יהה הרבה יותר קרוב לאמת. הביטוי השני הוא: "אני מרגיש אשם". כאשר הפציינט יחליף משפט זה בביטוי "אני כועס" הפציינט יגלה להפתעתו עד כמה הוא באמת כועס.

הביטויים "אני נפגעתי" ו"אני מרגיש אשם" מעידים על צביעות של הפציינט ולא על רגשותיו האמיתיים. לכן, הגשטלטיסט דוחה את הרעיון הבסיסי בפסיכואנליזה שאשמה הינה אחת מבסיסי הנאורוזה. לדעת הגשטלטיסט, אשמה אינה אלא נקמה הפוכה. הנקמה הינה הרגשי של הנאורוטי להמשיך ולהחזיק בסטטוס-קוו שבחייו. ההתפסות לרגש האשם שלו והכעס כלפי הוריו שהם אינם מה שהוא רוצה שהם יהיו מאפשר לפציינט להמשיך ולהחזיק אותם אשמים בבעיותיו העכשוויות ופותר אותו מן הצורך לפתח תמיכה עצמית מתוך המקורות הטבעיים שלו כדי שיוכל לחיות חיים טובים יותר ויעילים יותר.

טכניקת "הצעד הבא" השקול

כדי להתגבר על מצב החרדה, חייב הפציינט לנשום ובדמיונו להתחיל לצעוד את הצעד לקראת העתיד, להעיז לעשות את כל מה שברצונו לעשות. פרלס ציין, שהפציינט אינו חייב להתנהג כך במציאות. הפציינט צריך לקחת בחשבון אפשרויות נוספות. עליו לשאול את עצמו שאלות כגון: "האם אני עושה את הדברים שאני רוצה לעשות, אם אני אבנה במקום זה מנגנוני הגנה, אם אני פוחד, מה יקרה לי אז" מה המחיר שאני אשלם?" רק אחרי שהפציינט הרהר בשאלות אלה עליו לקבל החלטה לגבי הצעד שהוא ינקוט. במלים אחרות, ההחלטות נעשות מתוך שיקול דעת ובחירה ולא באופן אוטומטי.

עבור התרפיסט הגשטלטי, הגירוי הוא הבסיס להליכה קדימה, ליצירת הקשר ולעשיית דבר מה. הפציינט המגורה לעשות דבר מה אך אינו מעז לצעוד לקראת הבלתי-ידוע, מחניק את הגירוי ובמקום זה הוא מפתח חרדה. דוקא במצב החרדה קיימת אפשרות הבחירה לחידוש פורה, לבניית דבר מה חדש. חרדה זו מבוססת על האנרגיה הבסיסית שבנו, על הקיום הבסיסי של האורגניזם האנושי, דהיינו - להיות נרגש. לא תמיד מופיעה ההתרגשות כגירוי. לרוב משתנה הגירוי לרגשות. הוא יכול למשל להופיע תחילה כחוסר סבלנות, אחר כך כהתפרצות מינית שתיהפך לעשייה מינית. הוא יכול להופיע גם כרגש של צער.
החרדה הינה גירוי מינוס חמצן. הפציינט מתרגש אך הוא לא נושם. מאחר ואין הוא נושם נכנס הלב למרוץ כדי להזרים יותר כדוריות דם אדומות לחלקים השונים בגוף.

טכניקת המגע והנסיגה

ביסוד המגע והנסיגה קיים גם עקרון הגבולות שבין חברי הקבוצה. התרפיסט מלמד את חברי הקבוצה לכבד, להכיר ולהעריך את הצרכים, את הפרטיות ואת הגבולות של כל אחד מהם מחד גיסא, והוא מלמדם כיצד ליצור מגע אחד עם השני מבלי לכפות עצמם זה על זה מאידך. דברים אלה מתיחסים בעיקר למקרים שבהם חבר אחד מרגיש שחבר אחר "זקוק" לו. חבר זה צריך לאפשר לשני להחליט אם ברצונו להשאר לבד או אם לבקש או לקבל תמיכה. עקרון זה נוגע במיוחד לצורך לגעת, להחזיק או ללכת אחרי מישהו שעזב את החדר.
בדואליות הזו קיימת יכולתו של האדם להבחין בדברים שונים בסביבה ובתוכו פנימה. היכולת להבחין יכולה להיות ברורה וחדה ואז האדם מתפקד באופן נורמלי. יכולת האבחנה עלולה גם להיות מטןשטשת ולא ברורה. במקרה זה יתפקד האדם בחוסר יעילות ובחוסר ארגון. כאשר יכולת האבחנה של האדם פועלת באופן גרוע, אין הפרט יכול להתנהג באופן מתאים וכתוצאה מכך אנו מתארים אותו כנאורוטי. כאשר היכולת להבחין פועלת כראוי, המרכיבים של קבלה ודחייה, של מגע ונסיגה פועלים דרך קבע.
אם המגע נמתח יתר על המידה, הוא נעשה בלתי-יעיל או מכאיב. אם הנסיגה נמתכת יתר-על המידה, זה מפריע לתהליך התקין של החיים. מגע ונסיגה, בדפוס ריתמי, הינם האמצעים שלנו לסיפוק הצרכים שלנו ושל המשך התהליך של החיים עצמם.
באמצעות "התחושות והמוטוריקה" שלנו, נוצר מגע. עם זאת, מגע הוא יותר מסך כל התפקודים האפשריים הנוטלים חלק בכך. לראות או לשמוע אינם ערובה למגע טוב. מה שחשוב הוא לשים לב "לאיך" האדם רואה או שומע. למעשה, קובע "האיך" אם המגע שנוצר הוא טוב או גרוע. יותר מזה, מגע מתפשט לתוך אינטראקציות עם אובייקטים דוממים ועם החיים; לראות פרח או שקיעה, להקשיב למפל מים או לשקט שבמערה זה מגע. מגע יכול להעשות גם עם זכרונות ודמויים כאשר הוא מתנסה וחווה אותם באופן חד ומלא.
מגע נוצר בתחום שבו נשמרת תחושת של הפרדה, כך שאיחוד אינו מאיים להציף את האדם. התמיכה ליצירת מגע צריכה לבוא מהחלק הנמוך שבגוף. חלק זה מחזיק את האדם על הקרקע ומעניק לו את המרכז שלו, בעוד שהחלק העליון, הפנים, יוצר את הקשר, את המגע עם העולם החיצוני.
מגע נוצר על-ידי התרכזות ספונטנית על אובייקט שבו הדמות מאוד ברורה והרקע נעשה כהה. החושים דרוכים וערים לנעשה. "זהו התפקיד המאחד את הצורך לאחד ולהפריד. באמצעות המגע יש לכל אדם סיכוי לפגוש את העולם מחוץ לעצמו באופן יעיל ומספק". (Rhyne, Janie, Gestalt Art Experience Belmont, Calif.: Wadsworth Pub. Campany, Inc. 1973 104)
מגע מתהווה בהליכה מודעת לקראת חידושים שניתנים לטמיעה או לדחיה. זהו סם החיים לצמיחה, לשינוי עצמי ולהתנסות של האדם בעולם. מגע מתהווה בנקודה שבה האדם מתנסה ב-"אני" כנגד מה שאינו "אני". דרך מגע זה נחווים השניים בצורה ברורה. במגע קיים גם הסיכון של איבוד הזהות או ההפרדה.
פולסטר ציין שהאני מורכב ממערכת שלמה של תחומי מגע; מגע עם רעיונות, עם אנשים, עם ערכים, עם דימויים, עם זכרונות ועוד. תחומי מגע אלה מאפשרים לאדם להתקשר באופן מלא עם העולם שמחוץ לו והן עם העולם הפנימי. מגע זה כולל גם את התחושה של איזה סיכונים מוכן האדם ליטול על עצמו במגעו עם הסביבה, זאת משום שבהזדמנויות לגדילה אישית יכולות להופיע דרישות חדשות שיתכן והאדם לא ירצה או לא יהיה מוכן לעמוד בהן.

משום כך, הבררנות לגבי יצירת מגע שנקבעת על ידי תחום "האני" של הפרט משפיעה למשל על סוג ומספר החברים שיהיו לפרט, על העבודה שהוא בוחר לעסוק בה, על האיזור שהוא בוחר לגור בו, על הפנטזיות שלו, על אהבותיו ועל כל שאר ההתנסויות שבאופן פסיכולוגי הן חלק מן הקיום שלו. הדרך שבה חוסם האדם או מתיר למודעות להתהוות או מאפשר יצירת מגע היא הדרך שלו לתמוך בתחושה שלו לתמוך בתחושה שלו לגבי מידת הגבול שהוא רוצה ליצור בינו לבין עצמו ובינו להין העולם החיצון.
יצירת מגע טוב מחייב שמירה ואיזון בתהליך של גאות ושפל ביחסיו של הפרט עם עצמו ועם הסביבה. קיים יחס עדין של אנרגיה בין זה שיוצר מגע לבין זה שבאים איתו במגע. לפיכך, ביצירת מגע, מושם הדגש על כוחו של הפרט ליצור את החיים שלו, כלומר, ליצור את היכולת להכיר בהתאמה שלו לסביבה הנתונה.
ולבסוף נברר את אופן יצירת המגע הפיזי, במסגרת שמירת הגבולות שבין חברי הקבוצה או של יחיד בין יחיד. מתוך האוטוביוגרפיה של פרלס לומדים שלמגע הפיזי היה חלק נכבד בטכניקה הטיפולית שלו. פרלס מיצה מגע מסוג זה עד תומו. המדע, כמו גם האינסטינקט, אומר לנו כי המגע הגופני הוא אחת הדרכים הטובות ביותר ליצור קשר עם מה שאפשר לכנות כרוח החיים של האדם. ואחת הצורות החשובות ביותר של המגע הוא החיבוק. באמצעותו אנו מתקשרים כבני אנוש ברמה העמוקה ביותר. באמצעותו אנו חובקים את החיים עצמם.

פרלס טען שאין האדם יכול לספק את כל צרכיו בעצמו ושהוא יכול להתקיים אך ורק דרך המגע שלו עם הסביבה. טבע היחסים שבינו לבין סביבתו קובע את התנהגותו של הפרט. פרלס הניח שכאשר היחסים בין הפרט והסביבה מספקים באופן הדדי, יתנהג הפרט באופן נורמלי. אם היחסים הם בקונפליקט, יתנהג הפרט באופן לא נורמלי.

כדי ללמוד את האופן שבו מתנהג האדם בסביבתו צריך להבין ולדעת מה קורה בגבולות המגע שבין הפרט והסביבה שלו. ידיעה והבנה זו הינם חשובים ביותר מאחר והאירועים הפסיכולוגיים שקורים לאדם מתרחשים בגבולות המגע הזה.

לאורה פרלס טענה שבתחום המגע שבין האדם לבין סביבתו קיימת מידה רבה של חוסר מודעות ושל התמזגות. היא ציינה שאם מתקדם האדם בקצב שמעבר לגבול היכולת שלו כדי ליצור מגע, הוא ירגיש בחוסר תמיכה )תמיכות מסויימות הינן חיוניות וצריך להשתמש בהן(, המחסור בתמיכה הכרחית מסתיים תמיד בחרדה.(The Gestalt Journal 25) לאורה טענה שבדרך כלל חרדה מתפרשת כחוסר בחמצן. לפי דעתה, זוהי סיבה משנית. הנקודה העיקרית היא בכך שתמיכה חיונית לה נזקק האדם באותו הרגע חסרה ואין הוא מחפש אחריה. הפרט יכול להיות חרד במידה רבה כאשר הוא רעב וגופו אינו מתפקד כראוי. לפיכך, הסיקה לאורה את המסקנה שמגע נמצא תמיד במרכז ויכול להעשות באופן מלא חלק מהתהליך המתמשך של יצירת הגשטלט רק כאשר התמיכה ההכרחית ניתנת בהתמדה ובשיטתיות.

המגע עם והנסיגה מ-, הקבלה והדחייה של הסביבה הינם התפקודים החשובים ביותר של כלל האנושיות. הם האספקטים החיוביים והשליליים של התהליכים הפסיכולוגיים באמצעותם אנחנו חיים. הם למעשה הפכים דיאלקטים, שני חלקים של אותו ענין. הם האמצעים שלנו להתיחס לאובייקטים שבסביבה.
ישנם תרפיסטים שמתיחסים לכפילות זו של האדם כאל שני כוחות מנוגדים שיוצרים קרע בנפשו של האדם. הגשטלטיסט, לעומתם, מתיחס לדואליות זו כאל שני אספקטים של אותה האישיות.

אנו נוטים לחשוב על נסיגה כאחד מהסימפטומים של הנאורוזות. אבל זוהי אי-הבנה של התופעה. נסיגה כשלעצמה אינה לא טובה ולא רעה. היא פשוט אמצעי להתגבר על סכנה כלשהי. לשאלה אם לא ניתן להתיחס אך ורק במסגרת התשובות לשאלות הבאות: נסיגה ממה, נסיגה למה, ונסיגה למשך כמה זמן? כך גם לגבי יצירת מגע. מגע כשלעצמו אינו לא טוב ולא רע, למרות הנטיה הקיימת להעריך את היכולת ליצור מגע מעל לכל דבר. לא כל מגע הוא בריא ולא כל נסיגה אינה בריאה. אחד מהמאפיינים של הנאורוטי למשל הוא אי-היכולת שלו ליצור מגע טוב ואי-היכולת שלו לסגת כשצריך. כאשר הוא צריך להיות במגע עם הסביבה שלו, מוחו שרוי במקום אחר, ולכן אין הוא יכול להתרכז. כאשר הוא צריך לסגת, הוא אינו יכול. נדודי שינה, תלונה שכיחה של הנאורוטי, הינה דוגמא לחוסר היכולת לסגת. תופעת השעמום הינה דוגמא שניה. שעמום קורה כאשר אנו מנסים להשאר במגע עם נושא שכבר אינו תופס את תשומת ליבנו, או שאינו מצליח לענין אותנו. במקרים כאלה, מציע פרלס שהפציינט ילמד "לסגת אל החלל הפורה ("The Fertile Void"). מונח זה מתאר את היכולת להשאר עם הרגשות של חוסר-אונים, בלבול ופחד. הנטיה החזקה של הנאורוטי היא לחפש הקלה מרגשות בלתי-נעימים אלה על ידי בריחה לתוך מצב הכרתי שמקובל כנורמלי ובר-תוקף! אך גישת הגשטלט היא לתמוך בתהליך הטבעי, לתמוך באורגניזם שיחווה באופן מלא את המציאות הסוביקטיבית.


טכניקת הפיצוץ הרגשי - תיסכול, תמיכה ורגש הוליסטי


ראשית הפציינט מגיע לשלב מוכנות לפיצוץ (The implosive) על-ידי תחושת שיתוק בעזרת כוחות מנוגדים, שמחדד את תחושת חוסר החיות והאונים שלו. הפציינט מתאמץ מאוד לגרור את עצמו ולהחזיק את עצמו על מנת שלא לסגת לאחור. הוא נעזר לשם כך, בהתערבות יעילה של התרפיסט המעודד את הפציינט להעשות ער למה שקורה לו: לתחושת הריקנות שלו, לתחושת חוסר-האונים שלו, למבוכה שלו, לתנוחותיו שלו ועוד. אם יש לפציינט את האומץ להשאר עם רגשותיו הלא נעימים, ולתרפיסט יש את הבטחון לסייע לפציינט בתהליך זה, אזי ההתנסות בשלב הפיצוץ מובטחת. לשם כך נעזר התרפיסט הגשטלטי בשתי טקטיקות בסיסיות לשימוש בסייעו לעבור את שלב השיתוק או מבוי-הסתום: תיסכול ותמיכה. התרפיסט יכול לתסכל את ההפרעות של הפציינט בתהליך המעבר של שלב התקיעות על-ידי כך שהוא עומד כנגד כל נסיון של הפציינט להמנע. הוא תומך בהתקדמותו של הפציינט על-ידי כך שהוא מעודד אותו לתת ביטוי לרגשותיו. טקטיקת התסכול מאופיינת על ידי שאלות כמו: "ממה אתה נמנע כרגע"? "מה אתה פוחד שיקרה כרגע"?
טקטיקת התמיכה מועברת על-ידי נוכחותו של התרפיסט והיא נאמרת על-ידי הצהרות כגון "השאר עם ההרגשה הזו", "שים לב למה שקורה לך כרגע", "תן לעצמך להרגיש זאת באופן מלא", "תן לזה לקרות", או "אתה לא צריך לעצור בעד עצמך". בשלב הבא הופך הפציינט את האנרגיה העצורה לפיצוץ (The explosive) אישי רגשי. הפיצוץ מתרחש כאשר מתיר הפציינט לעצמו להתנסות ולתת ביטוי אמיתי לרגשותיו, על-ידי צער, שמחה, אהבה, כעס, בעזרת בכי, צחוק, חיבוק, הנפת אגרוף או רקיעה ברגל. ביטוי זה הוא פעולת התמוטטותו של המבוי-הסתום המלווה לעיתים בהתפוצצות אדירה ולעיתים שקטה. המעבר בין שלב לשלב קורה במסגרת היחסים שבין המטפל והפציינט. תהליך זה מתרחש במסגרת שבה הן הפציינט והן התרפיסט יודעים שהיא מסגרת המגינה על הפציינט ושאין הוא צריך לברוח ממצב החרום אלא להשאר עם זה כדי להתחיל להתנסות ברגשות שמהם הוא בדרך כלל נמנע.

הפיצוץ הרגשי חשוב מאוד להבראתו של הפציינט מאחר והגשטלטיסט מאמין ש"הרגש הוא המודעות האינטגרטיבית של היחסים שבין האורגניזם והסביבה". (Gestalt Therapy 407) הרגש הוא למעשה ההשלמה של הגשטלט החסר. לאחר הפיצוץ הרגשי מתנסה הפציינט בתחושה של רכוז הנובע מהפיוס שחל בין הניגודים שבחייו. הפציינט מפתח תחושת שליטה פנימית משלו שתסייע לו לקבל החלטות בעצמו ביתר נכונות בעומדו בפני קונפליקט חדש בעתיד. התנסות זו תביא לאיזון ברגשותיו של הפציינט ותספק לו את התמיכה-העצמית החיונית לקיום יעיל וטוב בינו לבין עצמו ובינו ולבין סביבתו.
התרפיסט הגשטלטי מאמין שגדילה נפשית באה דרך תסכול ותמיכה. לכן, חייב המטפל להשתמש בתמיכה ובתסכול באופן מאוזן. הוא חייב לקרוא תגר על אותם ביטויים שמשקפים טכניקות מניפולטיביות, דפוסים נאורוטיים ודמוי-עצמי. תהליך זה חייב להמשך עד שהפציינט מתחיל להתנסות בצורך לשחרר עצמו מדרכי ביטוי אלה ובאותה עת עליו להעשות יותר עירני לצרכים האמיתיים שלו ולעבוד על מימושם.
הן שאלות התיסכול והן הצהרות התמיכה מבקשות מן הפציינט תשובה בדרגה שהמודעות העכשווית שלו מאפשרת. באותו זמן הן מגבירות את עירנותו. אלו הן שאלות המכוונות את הפציינט בלית ברירה לחיפוש תשובה מתוך הפוטנציאל הטבעי שלו. שאלות אלה מעודדות את הפציינט להכיר באחריות שלו למחשבותי, לרגשותיו ולהתנהגותו והן תובעות ממנו לפתח תמיכה עצמית מתוך הכוחות והאמצעים העומדים לרשותו. "שאלות אלה נותנות לפציינט תחושה של עצמיות משום שהן מכוונות אל האני שלו". (The Gestalt Approach 75)

בניגוד לרייך, שהגביל את תאוריית "מגן השריון" (character armor) לשחרור האנרגיה המינית בלבד, פרלס, לעומת זאת, כלל ספקטרום, שאני קורה לו הוליסטי, הרבה יותר רחב של התפרצות ושחרור רגשי.הוא האמין שבהתאוששות האני של הפציינט יש יותר מאשר שחרור השריר המכווץ להתרגשות מינית.

סכום

הפציינט מרכז את מודעתו על ידי משפט בסיסי שמנחה אותו ואת התרפיסט מראשית התהליך הטיפולי ועד סופו, והוא: "כעת אני מודע לכך ש...". שכן, פרלס אמר "שכאשר הפציינט מודע
באופן מלא למבוי - הסתום (The impasse), המבוי-הסתום יתמוטט".

ה-מודע מספק לפציינט את תחושת היכולת שלו והכשרונות שלו, את הציוד התחושתי, המוטורי והאינטלקטואלי שלו. זה לא ההכרה, כי ההכרה הינה תפקיד מנטלי בלבד. ההכרה בחינת התנסות שעוברת תהליך בדיקה קפדני דרך השכל ודרך המלים בלבד. לעומת זאת, "המודעות" מספקת חוויות נוספות. היא נותנת הן לתרפיסט והן לפציינט את התמונה הטובה ביותר של המקורות העכשוויים של הפציינט. כיוון שמודעות תמיד מתרחשת בהווה, היא גם פותחת אפשרויות לפעולה.

רצף המודעות בהווה של פה ועכשיו, נעשית כלי לחשיפת אותם צרכים וכלי לגילוי מחדש של הצרכים בהם מונע הפציינט מעצמו מלממש צרכים אלה. פרלס האמין שכל תרפיה שהיא צריכה ויכולה להיעשות אך ורק בהווה, כל דבר אחר רק מפריע לשינוי הטיפולי לבוא. המודעות הרצופה ("The Awareness Continum") היא הטכניקה שמאפשרת לנו להבין ולהישאר במציאות ההווה, כלומר, לגלות ולהיות מודעים באופן מלא לכל התנסות אקטואלית
.
פרלס מציע לנו טכניקות העוזרות לנו למקד את המודעות למען כאמור, סיפוק תחושת היכולת, הכשרון והתחושה המוטורית והאינטלקטואלית. הטכניקות נותנות לפציינט ולתרפיסט את התמונה הטובה של המקורות העכשוויים, דרך טכניקת הציפייה העצמית הטהורה - כדי לעזור לפציינט להבין ולהישאר ב'עכשיו', דרך טכניקת הרחבת המודעות - הניעה הלוך ושוב - פציינט שמוצף בחרדה מתבקש להניע את תשומת ליבו מהנשימה שלו לשרירים שלו, מהשרירים שלו לנשימה שלו וחוזר חלילה עד שהקשר שבין השניים נעשה ברור והפציינט יכול להתחיל לנשום בחופשיות, דרך טכניקת ההגזמה - טכניקה זו נגזרת מההתנהגות הלא מילולית של הפציינט.

 בתרפיית הגשטלט, אין התרפיסט מבקש מהפציינט שלו לנטוש את חוסר-האונים שלו אלא דווקא לחוות זאת ולהיכנס לתכונה זו עמוק יותר, כמו כן, דרך טכניקות החזרה, "האם אני יכול להזין אותך במשפט"?, "האם אתה יכול להשאר עם רגשות אלה"?, "הכסא הריק" או "הכסא החם", "הרטרופלקציה" (Retroflection), נטילת אחריות, ה"איך" וה"מה", תרגום "פגיעה" ב-"נקמה" והחלפה "אשמה" ב-"כעס", המגע והנסיגה, "הצעד הבא" השקול וטכניקת הפיצוץ הרגשי.

דף הבית

מרטין היידגר, הנחשב למייסד פילוסופיית האכסיסטנציאליזם במאה זו, קבע רעיון מרכזי בפילוסופיית הקיום, שהפרט הינו הוויה בעולם(`DaSein`) - הוא רעיון המכלול. האדם אינו קיים כאני או כנושא ביחס לעולם חיצוני; האדם גם אינו חפץ או גוף אשר מתקשר עם דברים אחרים שעושים את העולם. לבני אדם יש קיום על-ידי היותם בעולם ולעולם יש קיום מפני שיש הוויה שמגלה אותו. הוויה ועולם הינם אחד. השניים אינם יכולים להתקיים בנפרד או שתהיה להם משמעות בזכות עצמם.

לתהליך התקשרות זו משמעות עמוקה. בה האדם מבטא את קוטביות אנושיותו הייחודית המהווה את ביטוי הפוטנציאל העצמי שבו, מודעותו העצמית כפונקציה של עבר, הווה ועתיד ואת המוטיבציה. זהו בלשון יונג, תהליך ה-self ככוליות החוויה האישית והביטוי האישי העצמי.
הפסיכיאטרים משוויץ, בינסוינגר, בוס, שטורך וקוהן, ומגרמניה, שטראוס וגבסטאל, אימצו ופיתחו את פילוסופיית האכסיסטנציאליזם לפסיכולוגיה. הם הגדירו את פסיכולוגית האכסיסטנציאלזם כ"מדע נסיוני על קיום האדם המשתמש במתודה של ניתוח פנומנולוגי. הוא חותר לגלות ולהבהיר ולהבין, יותר מאשר להסביר, את תופעת ההתנהגות כפי שהיא מפגינה את עצמה באותו הרגע".
כמו כן, חלחלו השפעות אכסיסטנציאליות בתורות טיפוליות הומניסטיות, בתורת האורגניזם, בפסיכולוגית הגשטלט ובזרם הפרסונליסטי.

בצד השפעותיה החיוביות של האכסיסטנציאליסטים יש להדגיש גם את הצדדים המסוכנים כמו למשל, סכנת הכלליות ובדחיית הרובד ה"לא-מודע".

עקרון הקוטביות הביא את רעיון המכלול לביטוי מאוזן, משמעותי ובריא בחיי הפרט.

העקרונות הבאים מציגים את השילוב של התורות הנ"ל בסדר רעיוני מבחינה תאורטית וטיפולית גם יחד.

העקרונות של הפילוסופיה האכסיסטנציאליסטית


עקרון ראשון:

הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית רואה בתהליך הקוטביות באישיות האדם, גורם המרחיב את מודעותו והבנתו של האדם ומעמיק את ממשותו וגורם לו לפעול במיטבו הפוטנציאלי. למשל, ללא מודעות למוות, החיים חסרי טעם, ללא כעס אין אהבה. תהליך זה הוא אקטיבי, לא צפוי, אי-רציונלי ורגשי. לפירושם של האכסיסטנציליזם, קוטביות היא הפכים או התנגשויות בין תכונות, עמדות וערכים העוברים דרך ציר. למשל, עבר-עתיד, אובייקט-סובייקט, חיים-מוות, אנימה-אנימוס - הם הפכים קוטביים.

האדם מתקשר לעולם רק מכוח דאגנותו (`Besorgen`) לחרדת המוות. למוות מכנה משותף לאדם ולעולם. המוות הוא הצורה הברורה, הסופית והממשית והאובייקטיבית שמתוכה משתקפים כוחות החיים באדם. כמו כן, העולם סופג חוויה סובייקטיבית סופית זו. אין להתקשרות זו יחס מיקומי )קטגוריאלי( אלא יחס ידיעתי ודינמי. האדם הסובייקטיבי יכול רק מכוח התקשרות זו, להתחבר עם העולם האובייקטיבי. הוא יחד עם התחברות זו מקטין את הפער שבין קוטב אחד לשני ובכך הוא יכול להביא את הקוטביות לכדי הרמוניה ושיתוף.

העקרונות האכסיסטנציאליסטים הבאים עשו את רעיון הכוליות ועקרון הקוטביות למאורגנים ושלמים, מובנים וממשיים.

עקרון שני:

אדמונד הוסרל ובהשפעת ברטאנו, הנחשב למייסד התנועה הפנומנולוגית, קבע, שהתאור הפנומנולוגי )'התכוונותיות'( יורש את ההסבר הסיבתי. זמן ההווה הוא הרקע הממשי והחי לפנומנולוגיה. הייחודיות מעניקה הבנה בתאור הפנומנולוגי. מטרת הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית להבין האדם בעזרת יחודייותו. המוטיבציה לב ליבה של היחודיות, הכוללת: מימוש עצמי, מודעות, יצירתיות, יחסי אנוש ומשמעות. פסיכולוגית האכסיסטנציאליזם מאמינה שהתופעות המתרחשות בחיי האדם צריכות להיות מנותחות לפי הערך של עצמן. מבחינת האכסיסטנציאליזם מתן הסברים על קיום האדם במושגים של עצמי, לא מודע, אנרגיה פסית, או במושגי כח, כמו: אינסטינקטים או דחפים - מתבטלים. האכסיסטנציאליסט גורם שתופעות הן מה שהן וכפי שהן מתגלות באותו הרגע; אין תוצאה של משהו אחר. לטענת האכסיסטנציאליסטים, זהו עניינה של הפסיכולוגיה לתאר תופעות בזהירות ובשלמות ככל האפשר. תאור ובאור פנומנולוגי הינו המטרה של מדע הפסיכולוגיה ולא הסבר סיבתי או החיפוש אחר הוכחה לתופעה.

עקרון שלישי:

העקרון הפנומנולוגי מביאה את תפיסת עולמו של האכסיסטנציאליסט למסקנה, שהמוטיבציה יורשת את הסיבתיות. הפסיכולוג האכסיסטנציאליסטי מתנגד להעברת מושג "הסיבתיות" ממדעי הטבע לפסיכולוגיה כי בקיום האדם אין יחסים של גורם ותוצאה. לכל היותר קיימת סדרה של התנהגויות, אך אין להסיק סיבתיות מרצף של התנהגויות. אירוע שקרה לאדם בילדותו אינו בהכרח הגורם להתנהגותו העכשוית כמבוגר. יתכן ולשני האירועים יש אותה משמעות אך אין זה מרמז על כך שאירוע אחד גרם לאירוע שני.
פסיכולוגית האכסיסטנציאליזם, שאינה דומה למדעים האחרים כלל, צריכה מודל משלה - פנומנולוגי ומושגיה צרכים להיות בעולם. היא צריכה לעבוד עם מודלים של קיום, חופש, אחריות, התהוות, מרחב, מודעות, זמניות ועוד.

הפסיכולוג האכסיסטנציאלי מחליף את מושג הסיבתיות במושג המוטיבציה. מוטיבציה מניחה מראש הבנה או אי-הבנה של היחסים בין גורם ותוצאה. למשל, כמו שבוס אומר, הרוח גרמה לחלון להסגר, אך האדם מונע לסגור את החלון מפני שהוא יודע שכאשר החלון סגור גשם לא יחדור פנימה או הרעש יאטם.
מוטיבציה והבנה הינם העקרונות האופרטיביים בניתוח התנהגות אכסיסטנציאלית.

עקרון רביעי:

הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית צריכה מודל משלה של אמת הנחשפת על פני השטח. היא חושדת בתאוריה סמכותית מפני שתאוריה כזו, מסיקה שמשהו שלא ניתן לראותו יוצר את מה שניתן לראותו. לאכסיסטנציאליסט, רק מה שניתן לראותו ולחוותו על פני השטח בדרך כלשהי הינו אמיתי. האמת אינה מתגלת דרך תרגיל אינטלקטואלי, היא נחשפת בתופעות עצמן וכשהאדם קשוב לאנושיותו שבו-למימוש שלו. תאוריה או הנחה א-פריורית, מצמצמת האפשרות של גילוי והבנת האמת שבהתנסות. אמת זו יכולה להיות מושגת על-ידי אדם אותנטי הפתוח לגמרי לעולם, היודע לבחור חופשית וברצינות ולהעדיף את האחריות מאשר להימלט ממנה.

עקרון חמישי:

פסיכולוגית האכסיסטנציאליזם מאמינה שהאדם מטבעו חפשי ולכן הוא, ורק הוא, אחראי לקיומו ולקיום סביבתו. החפש כפי שבוס, פרום, בינסוונגר ודומיהם מניחים, אינו דבר שיש לאדם, אלא חלק בלתי נפרד מהגשמת קיומו הבריאה והאותנטית. אלה שלא מקיימים האחריות וחירותם, הם לא אותנטים והצועדים להרסנות ופחדנות עצמית. האדם חופשי בבחירתו מחד, אומר לנו סרטר, אך מאידך, הוא אינו חופשי לבחור בחופש.

תרפיית התבנית (הגשטלט)

פרדריק )פריץ( פרלס, המייסד והדמות המרכזית של טיפול הגשטלט, כמו בינסוינגר, בוס, שטראוס ואחרים, הושפע במידה רבה מהפילוסופיה של היידגר. הוא קיבל את ההתנגדות לפיצול שבין הסובייקט לבין האובייקט. פרלס, כמו הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית, מאמין בשלמות הפרט בעולם. האדם תופס שלמויות ולא את המרכיבים מהם עשויות. כל השקפה או תאוריה שהורסת שלמות זו הינה תאוריה או השקפה המסלפת ומפצלת את משמעות הוויית האדם כאורגניזמוס חי.
פרלס עיצב תורת טיפול עקבית ומתוחכמת להפליא, על יסודות כוליים אכסיסטנציאלסטיים, על-ידי התגברות על גורמים מעקבים, כמו למשל, המגע התפיסתי של הפציינט עם העולם החיצון ועם גופו הוא גרוע )זהו ה'הפטפוט' `das Gerede` של היידגר(, הביטוי העצמי השוטף של צורכי הפציינט חסום )זהו ה'סקרנות' `die Neugier` של היידגר(, והדחקת צרכיו ודחפיו של הפציינט. פרלס הפנה את שימת הלב לשלושה הפרעות באישיות כגורמים מעקבים נוספים, לעיצוב כוליותו של האדם והם: שלב "הקלישה", "הצביעות" ו"המבוי הסתום". "הענין הבלתי-גמור" בחיי האדם אף הוא חיבל מאוד בתוצר השלם.

גם פרלס ראה דווקא בקוטביות יסוד מחוייב, המביא את האדם לכדי איזון בין החלקים המנוגדים, תוך ניצול כל אותם עקרונות אכסיסטנציאלים.

עקרון ראשון:

כוחה של הקוטביות כמחויב מציאותו האנושית של האדם משותף לפרלס ולאכסיסטנציאליזם. תרפיית הגשטלט סוברת גם היא, שפעולה קיטובית חייבת שתתקיים בהתנהגותו הפסיכולוגית של אדם, מכיוון שניגודים אינם מבטלים זה את זה, אלא משלמים זה את זה. הם מביאים את אישיותו המקוטעת של האדם לידי שלמות מאורגנת ומשמעותית. למשל, כדי לחוש בחום, עלינו להיות מודעים לקרה או כדי שהפציינט יגלה תכונות גואלות וחייו יתעשרו ויגיעו לאיזון הוא חווה את החלק ה"מנצח" והחלק ה"מנוצח" שבו במשור אחד. הטכניקה של "הכסא החם" מסייעת לממש את יתרונות שבקוטביות, כמו כן בקבוצה לומד החבר לדאוג לצרכיו ומאידך אף לדאוג לקבוצה ככלל. מודעות קיטובית זו תורמת להבטחת הקבוצה ולהבהרה של המכנים המשותפים.

פרלס אף הציע דרכים יעילות במיוחד, כדי שהאדם יגשים את המגמה המרכזית של פילוסופיית היידגר- הגשמת כוליותו של האדם בעולם מבחינת מודעותו הפרטית, כמו שהגדיר זאת היידגר: "היש אשר בישותו יש לו ענין בישותו" (`das Dasein ist Seiendes, dem es seinem Sein zum dieses Sein Selbst`). וזאת הוא עשה על-ידי קבלת הקוטביות ולא ביטולה. כמו למשל, גילוי מבנהו השלם של האדם, שחרור דחפים, הבלטה וחידוד דמויות, מודעות לגוף ול"מבוי הסתום", טקטיקת התמיכה, ההשארות, ההזנה, ההמחשה החיצונית ו"הכסא החם".

עקרון שני:

פרלס, כמו האכסיסטנציאליזם, סובר שהתאור הפנומנולוגי יורש את ההסבר הסיבתי. הוא קיבל את המושגים התאורתיים שמה שקיים - קיים כאן ועכשיו; כמו ש"ורד הוא ורד" בנוכחותו. והרחיב עקרון זה על כלל התנהגות האדם והחדירם בתהליכי טיפול. גם הוא האמין שאירוע נחווה דרך קיום החיים היחודי של עצמו בהווה ולא דרך שום גורם סיבתי או חוק א-פריורי-מטאפיזי חיצוני מעבר. תהליכי הטיפול שלו חדורים רוח אכסיסטנציאלית הלכה למעשה. למשל, הנאורוטי יכול לדעת איך הוא מייצר את הקשיים של עצמו,ואיך פותרם, רק במסגרת זמן הווה, על-ידי צפייה עצמית טהורה, על-ידי העברת הרגשות לזמן הווה, על-ידי התמקדות על צורת הביטוי העצמי.

עקרון שלישי:

פרלס, אף הוא, סובר שהמוטיבציה יורשת את הסיבתיות. הוא מאמץ את משמעות המימוש העצמי,לב ליבה של המוטיבציה, כביטוי להוצאה מהכוח אל הפועל, רעיון שהוא אבן פינה של האכסיסטנציאליסטים. פרלס, כמו היידגר, מבחין בין אדם ממשי ולבין "אדם סתם", כהבחנה שבין המימוש העצמי ולבין המימוש העצמי המדומה. התכונות שמעניק פרלס לאדם בעל מימוש עצמי מדומה מקבילים להפליא לדמותו של ה"אדם סתם" של היידגר. רוב בני האדם חיים אך ורק למען הדימוי העצמי שלהם. משום שאנשים אלה עסוקים בהשלכת עצמם ככזה או אחר הם יוצרים בתוכם חללים המולידים תסכול, חסר שביעות ויאוש, המקביל ל"איש ההמון" של היידגר - אחד בין הרבים; הוא עושה, אומר, מאמין, מה שכולם עושים, אומרים, מאמינים.
פרלס, כמו למשל שטראוס, יאספרס, פרום והיידגר, דוחה את "משחקי בינה אינטלקטואליים" המבטיחים "פעילות סרק". יש להבין את המבוי הסתום של הפציינט ולא להסבירו. עם ההבנה מונח היסוד ליכולתו של התרפיסט לעזור לפציינט להכירו ולחוות את קיומו, וזהו התהליך המשותף והמרכזי של האכסיסטנציאליזם והגשטלט.

עקרון רביעי:

פרלס, כמו האכסיסטנציאליסטים, מצא מודל משותף שבו יבוטא הבנתו של האדם בנסיון חוויתי שעל פני השטח. הוא בחר במודל זה המורכב מיסודות קיומיים כמו , כאן, עכשיו, חוויה, נסיון וגילוי, ונתן להם ביטוי אכסיסטנציאליסטי ולא מורליסטי. למשל, הביטוי "אני מרגיש נפגע" הופך לביטוי "אני רוצה לנקום", ויחד עם זה הופך להרבה יותר פעיל, כאן ועכשיו או כביטוי "אני מרגיש אשם" שיהפוך לביטוי "אני כועס" יגלה הפציינט עד כמה הוא באמת כועס. כמו כן, הושם דגש על ההתנהגות האורגניסטית היחודית של הפציינט. תרפיית הגשטלט מתעניינת במודעות האדם ל"מה" או "איך" שקיים וכפי שהוא קיים ולא לסיבה שהדבר קיים- לא ל"מדוע". ה"איך" חוקר את המבנה של פנימיות האירוע האנושי יחודי, הוא מתייחסת לעולם כפי שהוא ומוציאה מכלל שייכות את מה שעלינו כביכול להיות. משום כך, המוקד בתרפיית הגשטלט הוא על הפציינט כפי שהוא ולא על מה שהוא צריך להיות.
פרלס הצביע על כך שכאשר אנו מסתכלים על היחסים שלנו עם אחרים, וכשאנו מסתכלים על היחס שלנו כלפי עצמנו, אנו מגלים שאנחנו תמיד מלאים במחשבות על איך עלינו להיות או מה אנו מחויבים להיות. אנו תמיד מנסים לשנות את עצמנו ואת העולם ואנו משוכנעים שאנו מחויבים לעשות משהו בענין זה.
בניגוד לאמונה זו, הגשטלטיסט מאמין שיש להתייחס אך ורק למה שעולה על פני השטח. מה שעולה על פני השטח הן פעולות מגע שדרכן משתדל האדם ליצור מצבים שבהם הוא יכול להתקיים ולהתנסות בחיים. הגשטלטיסט אינו מאמין שלמילה "חובה" יש כוח לשנות את המציאות וכל מי שמאמין בכך נתפס כאחד שאינו במגע עם המציאות האקטואלית.

עקרון חמישי:

פרלס, בעקבות הפסיכולוגיה האכסיסטנציאליסטית, ראה בחופש את הכלי לממש את ההתנסות החוויתית שעל פני השטח כמו שהו וכפי שהיא. לדידו, האדם, רק הוא אחראי לקיומו כלפי עצמו וכלפי הסובב אותו. פרלס פיתח טכניקות, כדי לטפח את תחושת הפציינט לקחת אחריות לרגשותיו ולהתנהגותו ושלא יהא תלוי בזולת, ובכך לבטא את האותנטיות שלו, את אנושיותו ברוח סרטר- את בשלותו- את "אשר הנהו". למשל, דחיית ה"מדוע", שימוש ב"אני" נגד ה"זה", ציון ציפיות מהטיפול בגלוי, דיוק לשוני מ-"אני חייב ל...-" ל-"אני בוחר ל...", רווחת הפרט בטיפול קבוצתי. כמו סרטר, אף פרלס עמד על הדרכים בו מנסה האדם לרדת מאחריותו, על דרך הביטוי המלולי.

קיום ההוויה כולה בדינמיקה קוטבית

הפילוסופיה האכסיסטנציאלית, על ענפיה הטיפוליים כגון, הלוגותראפיה של פרנקל, תרפיית הקיום של בינסוואנגר ותרפיית התבנית, הנה אחד הגילויים המעניינים, המקוריים והמפתיעים ביותר במחשבה המודרנית.
ואמנם על רקע זמנה בולטים זרמים מהאמפיריציזם על גווניו השונים, דרך האסוציאטיבים ועד לאידיאליסטים.
אולם הפילוסופיה האכסיסטנציאליסטית הייתה הראשונה שהכניסה לגבולות המחשבה אתאיסטית של קירקגור והא-תאיסטית של ניטשה, את רעיון קיום ההוויה כולו, כפי שהיא ונתנה לו דינמיות קוטבית מתהווה ונוכחת - יום יום ורגע רגע, גלויה ויחודית.

שכן, הפילוסופיה האכסיססטנציאלית טבעה מערכת טרמינולוגית, שאם כי מונחיה לקוחים מן היהדות, הפרוטסטאנטיות, הסוציאליזם או הלשון, היא נתנה להם הוראות משלה ויצרה על ידם רקמה חוויתית וחופש בחירה אוטנטית, הבנתית ולא תבונית , ממשית ולא מופשטת, שיש בה משום אינטרפטציה בהתמודדותה עם תורות-פסיכולוגיה המסתיימות בתיאוריות על התניה, מנגנוני התנהגות ודחפים אינסטינקטיביים.

הפילוסופיה האכסיסטנציאלית מסבירה כי עלינו לרדת מתחת לתיאוריות הללו ולגלות את האדם, את ההוויה שדברים אלה קורים לה - את המציאות שמתחת לפיצול שבין סובייקט ואובייקט, "שבאה במגע... שממקדת תשומת-לב והקשבה... שיודעת שאני חש, מרגיש, או חושב".)(Gestalt Therapy Now 263

הסתרת ההוויה ואובדן תחושת הקיום

אמת, בתרבות שלנו כולנו מהססים לכאורה לדבר על ההוויה. האם זה חושפני מדי, פנימי מדי, עמוק מדי? על-ידי הסתרת ההוויה מאבדים אנו בדיוק את אותם הדברים שאנו מוקירים ביותר בחיים, שכן תחושת הקיום כרוכה ומשוקעת בשאלות הקיום העמוקות והבסיסיות ביותר - שאלות של אהבה, מוות, חרדה, אחריות, פרדוקס, מוטיבציה, חירות הבחירה, שימת-לב והקשבה - שאלות הפונות למצוקתו, מאבקו, ניקורו, סופיותו והישרדותו של האדם המערבי. בחווית החרדה הנורמלית, למשל, לא היה לאדם גם חופש, לולא היתה לו חרדה. בחווית הכעס הנורמלית למשל, לא היה לאדם גם אהבה, לולא היה לו כעס. החרדה והכעס מוכיחים כי קיימים באדם ערכים, מעורפלים ככל שיהיו. ללא ערכים היה רק יאוש עקר.

הפילוסופיה האכסיסטנציאלית צמחה בעצמה מתוך פרדוכס מוזר, ומתוך הצורך לתפוס את מציאותו השלמה של הפרדוכס ולשמש ביטוי לו. בעבר מעולם לא היה לנו מבול של מידע כגון זה המציף אותנו באמצעות הרדיו, הטלוויזיה והלווין, ועם זאת לא היתה לנו מעולם ודאות פנימית כה מועטה באשר להוויתנו העצמית. ככל שגוברת והולכת האמת האובייקטיבית, כן קטנה והולכת הוודאות הפנימית שלנו. יכולתנו הטכנית שהתעצמה עד-להדהים לא העניקה לנו שום אמצעי של שליטה באותה היכולת, ורבים חווים כל צעד נוסף בהתקדמות הטכנולוגיה כדחיפה חדשה לקראת השמדתנו האפשרית. דבריו של ניטשה היו נבואיים להפליא כשאמר:

אנו חיים בתקופה של תוהו-ובוהו אטומי... ההופעה הנוראה... מדינת הלאום... והרדיפה אחר האושר תהיה תמיד הגדולה ביותר כשיש ללכוד אותו בין היום למחר; משום שמחרתיים עלול כבר להיות קיצה של עונת הרדיפה מכל וכל.

בעומדנו מול הסכנה החמורה ביותר בהיסטוריה להישרדות האדם, הפילוסופיה האכסיסטנציאלית מצאה שאפשרויות הקיום נעשו חשובות יותר על-ידי עימותן עם הכחדתו האפשרית. האדם-היחיד הוא עדיין היצור שיכול להתפלא, שיכול להיות מוקסם על-ידי סונטה, שיכול לצרף סמלים כדי ליצור שירה לשמח את לבותינו, שיכול להשקיף על זריחת השמש בתחושה של רוממות וחרדת-קודש.
כל אלה הם סימניה של ההוויה והם קובעים את האתגר בתרפיית התבנית ש"היא הפילוסופיה האכסיסטנציאלית הראשונה העומדת על רגליה שלה". )גשטלט מלה במלה 20(

תרפיית התבנית בגישתה ההוליסטית והמושפעת

פרדריק )פריץ( פרלס )1970-1893(, פסיכותרפיסט פרוידיאני לשעבר, יהודי-אוסטרי, המייסד והדמות המרכזית של טיפול הגשטלט, מסביר את יתרונה של תרפיית התבנית בכך, ששיטות ההגות האכסיסטנציאלית זקוקות לתמיכה ממקור אחר. למשל, בובר שאל מן היהדות, סארטר - מן הסוציאליזם, ביסוואנגר - מן הפסיכואנליזה, וכיוצא באלה. ואילו "תרפיית התבנית היא פילוסופיה המנסה לחבור יחדיו עם כל השאר, לעלות בקנה אחד עם כל השאר - עם הרפואה, עם מדעי הטבע, עם היקום, עם מה שיש. תרפיית התבנית מוצאת את תמיכתה בתצורתה שלה, שכן תצורת התבנית - נסיקת הצרכים - היא תופעה ביולוגית ראשונית." )גשטלט מלה במלה 21( זוהי גישה שלמותית - הוליסטית, הכוללת בתוכה מרכיבים רבים ומכוח גישה זו מצא פרלס קשר עמוק יותר מדמיון מילולי מקרי, בינה ולבין החשיבה המזרחית כפי שהיא באה לידי ביטוי במכתבים של לאו-טסה והזן-בודהיזם. שניהם עסקו בחקר ההוויה "המולידה הכל".(The Way of Life 88) החשיבה המזרחית לא סבלה מעולם מאותו קרע קיצוני בין סובייקט והאובייקט אשר אפיין את החשיבה המערבית, וחיצוי זה בדיוק הדבר שעליו מבקשת תרפיית התבנית להתגבר.(Zen Buddhism 11)

תרפיית התבנית החלה להתפתח בשנות ה-50 מתוך המפגשים של פריץ פרלס, אשתו לאורה פרלס, פסיכואנליטית ופסיכולוגית תבניתית עם הקולגים שלהם בניו-יורק ובקליפורניה. התפתחות זו היתה חלק מהתנועה ההומניסטית שהתמקדה סביב אברהם מאסלו, קארל רוג'רס, אריך פרום, קורט גולדשטיין, קארל ביהלר ואחרים. קבוצה זו, ביחד עם פריץ פרלס, עודדה את אנשי המקצוע להעריך מחדש את הגישות המסורתיות שעל פיהן טיפלו באנשים.

פרלס נחשב למייסד תרפיית התבנית מאחר ולו היתה ההשפעה הגדולה ביותר על התפתחותה.

תרפיית התבנית מושפעת משלושה מקורות: מפסיכולוגית התבנית, מפילוסופית האכסיסטנציאליזם ומהפסיכואנליזה. יחד עם זאת, במהותה ובדרכי פעולתה, תרפיית התבנית הנה תרפיה חוויתית-אכסיסטנציאליסטית ולא מילולית-פרשנית, ואינה זהה לפסיכולוגיה התבניתית. עיקר הדגש מושם על חקירת התהליך הפנומנולוגי של "המה" ו"האיך" בהתנהגותו של הפציינט ולא על ה"מדוע" - לא על הסיבתיות. ה"איך" ו"המה" מתייחסים לתהליך עצמו על כל מרכיביו, ואילו ה"מדוע" שבו עוסקים בשיטות טיפול שונות, המתמקדים יותר בסיבות לתופעה. ההתמקדות ב"איך" וב"מה" מאפשרת לאדם לחוש את התנסויותיו במלואן במקום לנסות להסביר אותן. הרעיון בתרפיית התבנית הוא, לפתח את המודעות של הפציינט לפוטנציאל הטבוע בו מלידה וללמד אותו להשתמש בו לקראת הבשלתו התקשורתית בעיקר באמצעות מניפולציות לא מילוליות. "בבואך להקים תקשורת עם פלוני עליך להבין שברצונך לעורר בלבו מודעות לדברים שיש להבחין ]ולא להגיד[ אצל בן-השיח" )גשטלט מלה במלה 48( היא מסייעת לפציינט לפתח את המרכזיות שלו, לדעת שיש לו אמצע, שיש לו מרכז המהווה את בסיס היציאה שלו לעולם. מרכז זה צריך להחליף את דרך החיים החד צדדית או הלא סימטרית שמאפיינת את הפציינט והגורמת לתחושת התסכול ואי-שביעות הרצון מחייו העכשוויים.

יעודה האוניברסלי של תרפיית הגשטלט ועקרון השלם

פרלס אף הרחיק לכת בהתייחסו להגדרת הסיוע של התרפיה מבחינה יחודיותה ואוניברסליותה. היא לא רק מסייעת לפרט, כפרט ככוח של בחירה, אלא היא האמצעי הבלעדי והמחויב להצלת המין האנושי: "או שהפסיכיאטריה האמריקנית תקבל בבוא היום את הגשטלט כדרך ההבנה הראלית והיעילה שאין בלתה, או שהיא תאבד בעיי המפולת של מלחמת אזרחים ופצצות אטומיות... אך כיצד נפקח את עיניו ואוזניו של העולם? אני רואה בעבודתי תרומה קטנה לבעיה זו, המקפלת בתוכה את האפשרות להצלת המין האנושי". (Gestalt Therapy 13)

מושג הגשטלט פותח על ידי מקס וורטהיימר, קורט קופקה וולפגנג קוהלר, קבוצה של פסיכולוגיים גרמנים שחקרו בתחילת המאה את תחום התפיסה החזותית, כלומר, כיצד אנשים יוצרים שלמים בעלי משמעות מתוך כל כך הרבה פריטים תחושתיים שנקלטים מן העולם החיצוני או הפנימי. קבוצה זו יסדה את התנועה שהתמרדה נגד צורת הניתוח הנפשי שבוצע על ידי הפסיכואנליטיקאנים הפרוידיינים. הקבוצה הציגה סוג חדש של ניתוח חוויות אכזיסטנציאליות או התנסויות מודעות. הם הראו שאדם אינו תופס דברים באופן בלתי שייך או מבודד אלא הוא מארגן אותם בתהליך התפיסה לשלם בעל משמעות. למשל, מענפים, שורשים, גזע ועלים אנו יוצרים "עץ"; או למשל, לפי חוקי ההמשכיות )צורה שנראית כמו יהלום בין מקבילים ולא כמו האות W על גבי האות M(, הסגירה )הצורה נראית כמו ריבוע, למרות שאיננה גמורה(, והקירוב )הצורה נראית כמו שלוש קבוצות של שני קווים כל אחת( לומדים על עקרון השלם.

הפסיכולוגים הגשטאלטיאנים טענו שטבע האדם מאורגן על ידי דפוסים או שלמים ושזה נחווה על ידי הפרט ככזה. הם גם הניחו שאת אותם דפוסים יש להבין אך ורק במסגרת ההתייחסות שלהם. למשל, "אדם שנכנס לחדר מלא אנשים אינו תופס רק כתמים של צבעים, תנועות, פנים וגופות. הוא תופס את החדר ואת האנשים שבתוכו כיחידה שבה אלמנט אחד שנבחר מתוך הרבה אחרים, מובלט בעוד שהאחרים נסוגים לרקע. נניח שהחדר הוא הסלון ושהאירוע הינו מסיבת קוקטיל, מרבית האורחים כבר נוכחים אך יש מאחרים הממשיכים להגיע לחדר. נניח שאורח מאחר מגיע. אורח זה הינו מכור לאלכוהול והוא מאוד רוצה לשתות. עבורו, האורחים, האוכל, המוסיקה, הרהיטים וכל השאר הנם חסרי חשיבות והם נמוגים לרקע. מכל האובייקטים הקיימים בחדר הוא יעדיף לגשת לבר. הבר עבורו הינו המוקד". (The Gestalt Approach 4)
הבחירה איזה אלמנט יבלוט נקבעת כתוצאה מגורמים רבים, כשכולם נכללים תחת המושג ענין. כל עוד יש ענין כל התמונה תופיע כמאורגנת באופן משמעותי. רק כאשר חסר ענין לגמרי התפיסה נעשית מופרדת והחדר נראה כערבוביה של אוביקטים שאינם קשורים זה בזה. מדוגמא זו, ניתן ללמוד על החשיבות שיש לצופה ביצירת השלם בעל המשמעות או מעורבותו בתהליך יצירת הגשטלט.

התהליך של הכרה בכל אובייקט שהוא, דורש תחילה הבחנת האובייקט מסביבו; האובייקט מוכרח להראות כדמות על רקע. "דמות" היא המוקד של הענין - האובייקט או הדפוס, "הרקע" הוא ההקשר שבו נמצאת הדמות. במושגים של תפיסה, הדמות היא זו שתופסת את המרכז של המודעות הקשובה. למשל, כאשר אדם מביט על מטוס, תפיסת האובייקט נעשית דמות על רקע השמים. במושגים של פעולה, הדמות היא הפעולה העיקרית הנמשכת של הגוף. למשל, כאשר אדם קורא בספר, הקריאה היא הדמות שבולטת מכל שאר הפעילויות, כגון: לעיסת מסטיק, שמיעת תקתוק השעון, שמיעת מוסיקה, שמיעת קולות העולים מן הרחוב ועוד.

לדמות יש גבולות ברורים שמקיפים ומפרידים אותה מהסביבה. הרקע הוא ההמשכיות; לא רק שהוא מקיף את הדמות אלא מתרחב מעבר לה. זה כמו אגרטל על שולחן או עפיפון על רקע השמים. הפעילות ההדדית שבין הדמות והרקע הנה דינמית. מה שקיים כדמות יכול לסגת לרקע ומן הרקע יכול להתבלט ענין אחר.
הגשטלט גם נוטה להגיע לידי סיום שמאפיין את החוויה הקיומית של כאן ועכשיו. אם הגשטלט אינו מגיע לידי סיום, נשאר האדם עם ענין בלתי-גמור. כל מצב בלתי-גמור ימשיך ללחוץ עד אשר יגיע לידי השלמה ורק אז הוא יעלם וענין אחר מתוך הרקע יעלה למרכז השדה כדי שיבוא לידי סיום. הגשטלטים הבלתי גמורים, כמוהם העניינים הלא מותחלים יעלו על פני השטח, כלומר להכרתו של האדם בזה אחר זה כשתמיד הגשטלט הכי חשוב , בין אם הלא נגמר או הלא מותחל, יעלה ראשון.

בתחום הלמידה החליפו הפסיכולוגים הגשטאלטים את דוקטרינה האסוציאציות )`FREE ASSOCIATION`/'תסמיך חופשי'( במושג ה'אינסייט' (`INSIGHT`) - התובנה. הם הניחו שאדם לומד משימה כשלם בעל-משמעות ולא באופן מקוטע. הקבוצה גם הציגה את הרעיון ש"השלם קובע את משמעות החלקים", כלומר, שמשמעות השלם גדולה מסך החלקים שלו. לדוגמא: סימפוניה של מוצרט, מורכבת אמנם מצלילים בודדים שאפשר לרשום אותם במדויק, יוצרת אצלנו תפיסה מוסיקלית שהיא מעבר לצלילים המרכיבים אותה. תפיסה זו סותרת את ההנחה הקודמת שהשלם הוא סך כל החלקים שלו - כלומר, שהשלם וחלקיו שווים.

המטרה הכוללת של תרפיית הגשטלט

"הפילוסופיה האכסיסטנציאלית הראשונה העומדת על רגליה שלה", )גשטלט מלה במלה 20( הציבה לפניה מטרה כוללת. המטרה הכוללת היא לעזור לפציינט להגיע לרמת מודעות עצמית רחבה ומעמיקה יותר או בלשון פרנץ רוזנצווייג נציג הפילוסופיה האכזיסטנציאלית הדית "המחשב החדש". מודעות לרגשותיו, לגופו, למחשבותיו, ליצירתיותו ולסביבתו. התרפיסט מעודד את הפציינט ללמוד להיות מודע לצרכים האמיתיים שלו ולפתח מיומנויות, דרכי למידה והתמודדות, ולספק אותם מבלי שהוא יפגע באחרים. התרפיסט עוזר לו ליצור מגע מלא יותר עם התחושות שלו. הוא מלמד את הפציינט להריח, לטעום, לגעת, לשמוע ולראות. הוא מעודד אותו להתנסות חוויתית בכל האספקטים של עצמו. הוא מנחה אותו לקראת מיזוג החלקים המנוגדים שבאישיותו. התרפיסט מלמד את הפציינט לתפקד כשלם שיטתי המורכב מרגשות, תפיסות, מחשבות, תנועות פיסיות ותחושות. כתוצאה מכך, הפציינט נעשה פתוח יותר לצרכים האמיתיים שלו במקום להמשיך ולהחזיק במניפולציות כמו: ייבוב, האשמה או רגשות אשם כדי להשיג תמיכה מהסביבה. התרפיסט גם עוזר לפציינט להעשות רגיש לסובב אותו ולבוא במגע גומלין עמם וכן להעשות גמיש בתגובותיו תוך שהוא למד להעשות פתוח להתנסות בפגיעות שבאינטימיות וללבישת מגן שריון במצבים שיש בהם פוטנציאל הרסני לגביו. ביחסים מעין אלה בין האדם והסובב הוא מתחיל את תהליך הקיום: שהוא קבלה מהסביבה את הדרוש לצרכי קיום והתפתחות והתרמה לסובב מה שביכולת האדם לתת - תהליך זה מפרה, מספק ומעשיר הדדית ויוצר שינוי ומיצוי השפעתי בין אדם לסביבתו. הפציינט מונחה לקראת התבגרות כלומר, ללקיחת אחריות להתנהגותו ולתוצאותיה. הוא יודע לכן, שאין התרפיה עונה על כל בעיות האדם ואין בה פתרונות אוניברסליים הטובים תמיד, הוא גם יודע שבדרך הבסיסית של התייחסות ושל התנסות אנושית יחודית יכול מתוך אחריותו הפרטית להתייחס לבעיותיו ולפתרונותיו.

ולבסוף נסיים עם דבריה של מרים פולסטר, מרצה בחוג לפסיכיאטריה באוניברסיטת קליפורניה, סן דייגו:

]טיפול גשטלט[ נולד מאיחודם של מוח פורה וסביבה פורייה. כוח החיות של התיאוריה נשמר בגלל התחכום שלה, ההולך וגדל, ובגלל הרחבת השימוש בה - הנזקפים לזכותן של התרומות בנות הקיימא של פרלס ועמיתיו, ותלמידיהם. זוהי תיאוריה עשירה ואלגנטית, הנותנת הכוונה ופותחת מגוון אפשרויות בחירה טיפוליות. (The Evolution of Psychotherapy 322) The Evolution of Psychotherapy: Chris Hatcher and Philip Himelstein, eds., The Handbook of Gestalt Therapy (New York: Jason Aronson, 1976) מתוך: בגנות הפסיכותרפיה 238[

סכום

הפסיכיאטרים אימצו ופיתחו את פילוסופיית האכסיסטנציאליזם לפסיכולוגיה. פרדריק )פריץ( פרלס, המייסד של טיפול הגשטלט, כמו הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית, מאמין בשלמות הפרט בעולם. הפסיכיאטרים הגדירו את פסיכולוגית האכסיסטנציאלזם כ"מדע נסיוני על קיום האדם המשתמש במתודה של ניתוח פנומנולוגי. הטיפול הפסיכולוגי חותר לגלות ולהבהיר ולהבין, יותר מאשר להסביר, את תופעת ההתנהגות כפי שהיא מפגינה את עצמה באותו הרגע".
כמו כן, חלחלו השפעות אכסיסטנציאליות בתורות טיפוליות הומניסטיות, בתורת האורגניזם, בפסיכולוגית הגשטלט.

הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית רואה בתהליך הקוטביות באישיות האדם, גורם המרחיב את מודעותו והבנתו של האדם ומעמיק את ממשותו וגורם לו לפעול במיטבו הפוטנציאלי. אדמונד הוסרל מייסד התנועה הפנומנולוגית, קבע, שהתאור הפנומנולוגי )'התכוונותיות'( יורש את ההסבר הסיבתי. העקרון הפנומנולוגי מביאה את תפיסת עולמו של האכסיסטנציאליסט למסקנה, שהמוטיבציה יורשת את הסיבתיות. הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית צריכה מודל משלה של אמת הנחשפת על פני השטח. פסיכולוגית האכסיסטנציאליזם מאמינה שהאדם מטבעו חפשי ולכן הוא, ורק הוא, אחראי לקיומו ולקיום סביבתו.

גם פרלס ראה דווקא בקוטביות יסוד מחוייב, המביא את האדם לכדי איזון בין החלקים המנוגדים, תוך ניצול כל אותם עקרונות אכסיסטנציאלים. כוחה של הקוטביות כמחויב מציאותו האנושית של האדם משותף לפרלס ולאכסיסטנציאליזם. פרלס, כמו האכסיסטנציאליזם, סובר שהתאור הפנומנולוגי יורש את ההסבר הסיבתי. פרלס, אף הוא, סובר שהמוטיבציה יורשת את הסיבתיות. פרלס, כמו האכסיסטנציאליסטים, מצא מודל משותף שבו יבוטא הבנתו של האדם בנסיון חוויתי שעל פני השטח. פרלס, בעקבות הפסיכולוגיה האכסיסטנציאליסטית, ראה בחופש את הכלי לממש את ההתנסות החוויתית שעל פני השטח כמו שהו וכפי שהיא. לדידו, האדם, רק הוא אחראי לקיומו כלפי עצמו וכלפי הסובב אותו.

הפילוסופיה האכסיסטנציאליסטית הייתה הראשונה שהכניסה לגבולות המחשבה אתאיסטית של קירקגור והא-תאיסטית של ניטשה, את רעיון קיום ההוויה כולו, כפי שהיא ונתנה לו דינמיות קוטבית מתהווה ונוכחת - יום יום ורגע רגע, גלויה ויחודית. תרפיית התבנית היא פילוסופיה המנסה לחבור יחדיו עם כל השאר, לעלות בקנה אחד עם כל השאר - עם הרפואה, עם מדעי הטבע, עם היקום, עם מה שיש. תרפיית התבנית מושפעת משלושה מקורות: מפסיכולוגית התבנית, מפילוסופית האכסיסטנציאליזם ומהפסיכואנליזה.

 יחד עם זאת, במהותה ובדרכי פעולתה, תרפיית התבנית הנה תרפיה חוויתית-אכסיסטנציאליסטית ולא מילולית-פרשנית. המטרה הכוללת היא לעזור לפציינט להגיע לרמת מודעות עצמית רחבה ומעמיקה יותר. זוהי המודעות שלה קרה פרנץ רוזנצווייג אבי האכזיסטנציאליזם הדתית בשם 'המחשב החדש' The New” Thinking ".

דף הבית

המאמר*) מתאר  ומפרש את ההתנסויות החוויתיות  של א. ושל נ. שהתקיימו בשנת 1997 במסגרת תכנית הכשרה דו-שנתית בתרפיית הגשטלט בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב.

תורת הגשטלט (מגרמנית GESTALT  פרושו: תבנית או שלם מאורגן) הינה אסכולה פסיכולוגית והשקפת חיים הרואה באדם וסביבתו שלמות אחת המורכבת מיסודות שונים ומכוחות קוטביים המתקיימים בינהם יחסי גומלין ההתנסויות המתוארת כאן, מציגים הלכה למעשה את הכוחות הקוטביים המתקיימים ב-א. וב-נ. ודרך ההתמודדות עמם.

 תאורהמסגרת

 א. הציגה שני כוחות קוטביים השולטים באישיותה. כוח אחד הוגדר "הגורם הרע", שלשם הדיון כאן יוגדר "המנצח" והכוח השני הוגדר "הגורם הטוב", ולשם הדיון כאן יוגדר "המנוצח".

             א. ציינה את הכוח "המנצח" בחמישה חברי הקבוצה ואת "המנוצח" במספר חברים אחרים מאותה קבוצה. העבודה מתרחשת במסגרת מגינה ושאין א. צריכה לברוח ממצב החירום אלא להישאר עם זה כדי להתחיל להתנסות ברגשות שמהם היא בדרך כלל אולי נמנעת.

 פרשנות

            מתוך מהלך עבודתה הובן שהמנצח הוא האישיות )מערכת של מגעים המתרחשים בגבול שבין האורגניזם והסביבה ההכרחית להסתגלות לסביבה, המבנה של כל התובנה Gestalt Therapy 373)( האחראית המתנהגת בדרך תמימה, סמכותית או שתלטנית. היא יודעת הכי טוב ותמיד צודקת. היא יודעת כיצד על א. לנהוג. למרות תכונות אלה, יש למנצח מעט מאוד כלים שבאמצעותם הוא יכול לכפות את דרישותיו על המנוצח. כתוצאה מכך א. מפתחת מתח בין שתי כוחות קוטביים ודומיננטים שבאישיותה שבאים לידי ביטוי בהרבה כעס. פעמים הוכח במהלך העבודה, שהמנצח יכול להיות מניפולטיבי, מנסה להשיג את רצונו על ידי דרישות )ואולי אף איומים(, כגון "אם לא תעשי כך וכך אזי... לא אוהב אותך או לא נבקר אותך".

             המנוצח באישיותה של א. הוכח שאינו תמים. א. נלחמת נגד המנצח באמצעים מתוחכמים. א. משתמשת בדרך התגוננותי, כמו למשל שאני אמרתי לה )המנצח( "נפגעתי שלא רצית לשמוע את רחשי לבי," א. השיבה )המנוצח( "הכוונה הייתה באמת טובה... לא הייתה לי כוונה לא לשמוע לך....". המנוצח הוא ערמומי ובדרך כלל הוא משיג את רצונו יותר מאשר המנצח, מפני שהוא מתוחכם יותר ממנו.

             ניכר מאוד המהלך האקטיבי באישיותה של א. של נסיון ללא סוף, של המנצח והמנוצח להכשיל זה את זה.

            מצב זה קורע את א. לשני קוטביות ומותירה חסרת אונים בפני מאבק בלתי פוסק בין שתי כוחות אלה. זהו אפיון של עינוי וריטון עצמי וכמו כן, הוכחה עצמית שא. הפגינה בהבעות פניה, צורת דיבורה ובשפת גופה. יש להדגיש שא. הוכיחה לעצמה שדרכים אלה, של דחיית המנצח או המנוצח, אף פעם לא עובדות. אם תנסה א. למלא אחר דרישות המנצח לשלמות או לקבלה מוחלטת, התוצאה היא "התמוטטות עצבים" או "בריחה לשיגעון". אלה כלים שמשתמש המנוצח כדי לחמוק מדרישות המנצח.

             א. בחרה כמובן לא למלא את דרישות המנצח בעבודתה. היא בחרה בשלבים כמו שפרלס מגדירם, כ"מוכנות לפיצוץ" ול"פיצוץ" Implosive, Explosive . א. ראשית נמצאת בשלב "התקיעות". היא מרחיקה את המנצח לקצה השני של החדר ומנתקת מגע עמו. זהו תחושת השיתוק ע"י כוחות מנוגדים המחדד חוסר אונים וחוסר חיות. בשלב מתקדם עוברת א. לפיצוץ. האנרגיה העצורה הופכת לפיצוץ רגשי. א. מרשה לעצמה להתנסות ולתת ביטוי אמיתי לרגשותיה. היא מקרבת את המנצח למנוצח, דוחפת, מנדנדת, מושיבה, ומכופפת את המנצח עד לרצפת החדר ומביטה עליו מלמעלה ואף נותנת לכך ביטוי מילולי: משהו כמו, "אתה חלש אני שולטת בך". מצב זה מביא את א. לשחרר ולפרוץ אנרגיה חסומה. היא משחררת הרגש שלא בא לידי ביטוי. תהליך זה מתבצע תוך שיתוף והשלמה בעצם העובדה שא. מקרבת את שני הכוחות מדברת עמם, נוגעת בהם וממתנת את כעסה.

             בתהליך הפיצוץ, א. נתנה למצב להשאר עם ההרגשה, שמה לב למה שקורה סביבה באותו רגע, ונתנה לעצמה להרגיש זאת באופן מלא, נתנה לדברים לקרות ולזרום ולא עצרה בעדה. כל חלק מהכוחות נחווה זה מול זה וכשותף כאשר המגע מתחזק ומתחדש. החלקים המנוגדים הפכו להיות אז לבעלי ברית בחיפוש משותף אחר חיים טובים יותר, במקום להיות יריבים ועוינים המחזיקים בקיטוב.

            לאחר הפיצוץ הרגשי, מתנסה א. בתחושה של רכוז הנובע מהפיוס שחל בין הניגודים של רע וטוב שבחייה. א. מפתחת תחושת שליטה פנימית משלה שתסייע לה לקבל החלטות בעצמה ביתר נכונות בעומדה בפני קונפליקט חדש בעתיד.

             המנחה השתמשה בתכניקת "התיסכול והתמיכה". תסכול ההפרעות של א. בתהליך התקיעות, נעשה על-ידי שהמנחה עמדה כנגד נסיון של א. להמנע. המנחה תמכה בהתקדמותה של א. על ידי שהיא עוררה את א. לתת ביטוי לרגשותיה. כאילו נאמר לא. מה את פוחדת שיקרה כרגע?... השארי עם ההרגשה הזו, שימי לב למה שקורה לך כרגע, תני לעצמך להרגיש זאת באופן מלא, את לא צריכה לעצור בעד עצמך.

            התיסכול והתמיכה עודדו את א. להכיר באחריות שלה למחשבותיה, לרגשותיה, ולהתנהגותה ותבעו ממנה לפתח תמיכה עצמית מתוך הכוחות והאמצעים העומדים לרשותה.

            כאשר א. משלימה עם כוחותיה, היא מגלה שלאותם חלקים שכלפיהם היא מגלה חוסר אמון יש תכונות גואלות וחייה מתעשרים כאשר תכונות אלה משתקמות. בריאות הנפש של א. תלויה בפשרה בין שני כוחות אלה ולא קבלת כוח אחד על האחר. שכן, התנסות זו של א. תביא לאיזון ברגשותיה ותספק לא. תמיכה עצמית חיונית לקיום יעיל וטוב בינה לבין עצמה ולבין סביבת א..

תאורהמסגרת

            "נ" מתחילה "לעבוד" תוך התמודדות עם תקיעות. המנחות מיד מכוח אינטואיציה מדהימה, מסייעות ל"נ" להתקדם מעבר לתקיעות. הן בסיוע "נ" מסדרות מיד את מבנה הקבוצה בשני כוחות קוטביים השולטים באישיותה של "נ". כוח אחד יוגדר "כמנצח" והכוח השני יוגדר "כמנוצח".

             הכוח "המנצח" צוין בכלל משתתפי הקבוצה שמוקמו במרכז החדר. ואילו הכוח "המנוצח" צוין ב"ח", שמוקמה מחוץ למרכז החדר.

 פרשנות

            בניגוד ל"עבודתה" של "א" מיום 27/2/97, ששם הדגש היה על שפת הגוף של "א", כאן "המנצח" הוא הדומיננטי בביטוי שפת הגוף. לפיכך תהליך "הפיצוץ" היה כאן פחות דרמטי ופורה מאשר אצל "א". שם, ב"א", ניכר היה לראות איך החלקים המנוגדים הפכו להיות אז לבעלי ברית בחיפוש משותף אחר חיים טובים יותר, במקום להיות עוינים המחזיקים בקיטוב. "א" דוחפת, מנדנדת, מושיבה, ומכופפת את ה"מנצח" עד לרצפה ומביטה עליו מלמעלה בליווי ביטוי מילולי חד: "אתה חלש אני שולטת בך". ולכן עוצמת ה"פיצוץ" היה חזק. "א" מקרבת ממש את המנצח למנוצח ומיוזמתה מבקשת לשלוט ביד רמה ב"מנצח" בכל אופני שפת הגוף, ואף מצליחה ללא ספק. סיפוקה בא על מקומו. בתום ה"עבודה", "א" ממש זרחה מאושר תוך חיוך של רווחה גדולה. "א" מגלה שלאותם חלקים שכלפיהם היא מגלה חוסר אמון יש תכונות גואלות וחייה מתעשרים כאשר תכונות אלה משתקמות.

             כאן, בשפה ש "המנצח" השתמש היה השפעה חוויתית דלה, על "נ", כי בה היה הדגש  על ה"מה" ו"האיך" כלפי התנהגותה  של "נ" ולא על הצד המילולי-פרשני-רציונאלי - על ה"מדוע. "המנצח" החזיק בזרועותיו זה בזה בתחושה של חיבה ועידוד, שיצק בכך חיים לחושים והחזיר אמון ברגשות. "המנצח" התחבק קבוצתית, שהמסר שלו היה חד משמעי: בעניין הזה כולנו משפחה אחת. אחד בשביל כולנו וכולנו בשביל אחד. באו נחלוק כולנו בהרגשה הטובה הזו. בין זרועותי ישנו מקום בו תוכל להרגיש בטוח. כתוצאה מכך טולטלה מודעותה של "נ" בצורה קשה מאוד.

             מודעות זו היא הפוטנציאל שטבוע בה מלידה המסייעת לה לפתח את המרכזיות שלה, לדעת שיש לה אמצע, שיש לה מרכז ושייכות המהווה את הבסיס ליציאה שלה לעולם. תחושת הערך שלנו מתרחבת וגדלה כאשר אנו מרגישים שאנו שייכים - תחילה לקבוצות מקורבות של בני-משפחה וחברים, ואחרי כן למשפחה המופלאה של כל היצורים החיים באשר הם. "נ" עומדת מול "המנצח" ומתייפחת חרישית, אולם לא מנצלת את שפת הגוף העשיר לביטוי רגשותיה ומסתפקת באופן מילולי ומודגש: "אני רוצה לגעת בכולם... אני רוצה להכנס... לעלות להרי עמליה זה כלום מאשר להכנס לקבוצה...  אני לא שייכת... קשה לי להציע את עצמי... כמה חשוב לבדוק להכנס לכל מקום... רוצה לאהוב קצת אחרת... מרכז זה צריך להחליף את דרך החיים החד צדדית או הלא סימטרית שמאפיינת את "נ" והגורמת לה לתחושת התסכול ואי-שביעות הרצון מחייה העכשוויים. תחושת התסכול של "נ" גדל ככל ש"המנצח" מחדד את שפת הגוף ומוסיף לו אופן מילולי: "לא רוצים אותך... אין לך חלק כאן... תנסי לפתוח ולהיכנס...  זה היה הקש ששבר את גב הגמל; כתוצאה מכך "נ" הגבירה את התייפחותה, אך מלבד זאת עדיין לא עשתה מעשה. "המנצח" עזר למעשה לחדד את דרך חייה החד צדדית של "נ" ולעמוד מקרוב על אופי מודעותה של "נ".

             "המנצח" הביא את "נ" למצב הכרתי באופן ספונטני כאשר תשומת הלב של האורגניזם מתמקדת על תחום מסוים בגבולות המגע של האורגניזם והסביבה, ושבו מתרחשות פעולות הדדיות חשובות ומורכבות. כדי להביע את יכולתה של "נ" למקד תשומת לב ולהקשיב, להיות במגע, לדעת שהיא חשה, מרגישה וחושבת עם הסביבה, שאלה "נ" אם "המנצח" אוהב את "נ". במילים אחרות, השתדלה מאוד "נ" להגיע לויסות-עצמי self-regulation שטמונה בטבעה האנושי. "נ" הרגישה ששינוי אינו מתרחש דרך נסיון כפוי. לכן "נ" השתדלה להתאמץ להישאר ולחוות את המצב כפי שהוא.  ולשם כך אף חידדה חוויתה בפנייתה באופן אישי לכל חבר בשאלה אם הוא אוהב את "נ".

             שינוי יכול להתרחש ב"נ" אם תתמסר באופן מלא למצב העכשוי שלה ותתן את מודעותה לכוח שפת הגוף שלה. לפיכך היה לנכון הדגשותיהם של קולות החברים בקבוצה שדיברו מתוך גרונה של "נ".  בתכני הקולות אמרו את האמת וגרמו ל"נ" להיות ערה למה שהיא באמת. כאשר קל ל"נ" לקבל יותר ויותר את עצמה כפי שהיא, אז מתאפשרים שינויים. הקולות הרחיבו את מודעותה של "נ" לאיך היא מתקיימת בהווה ולא השתדלו להשיג יעדים טיפוליים.  כשהרגישה "נ" שהיא בשלה לשינוי, או בלשון פרליס כ"מוכנות לפיצוץ" ולקראת "הפיצוץ", היא מרשה לעצמה להתנסות ולתת ביטוי אמיתי לרגשותיה. "נ" מפלסת דרך ל"מנצח", ואף בוחרת במספר אפשרויות כדי להיות ממש בטוחה שהיא הכן מקרבת את המנצח למנוצח בצורה אמיתית, בטוחה ואולי אף ייחודית, מה שמבטיח את היסוד האמיתי שבקרבה.

            שפת גוף זה של הרגשה משחרר ופורץ אנרגיה חסומה. "נ" משחררת הרגש שלא בא לידי ביטוי. תהליך זה מתבצע תוך שיתוף והשלמה בעצם העובדה ש"נ" מקרבת את הכוחות שבה מדברת עמם תחילה, נוגעת בהם וממתנת את מצוקתה. אף בשלב "הפיצוץ" לא חוסכת "נ" את הביטוי המילולי: "מרוצה שעשיתי את זה"... עברתי מסוכה גבוה... קצה הקרחון... למדתי משהו שלא ידעתי... אני אוהבת אותך... לא מרגישה לבד... החלמתי ממחלה...היה לי עצוב... . מלבד חיבוק עצמי, אחיזה בבטן וכניסה מהוססת מאוד לקבוצה, לא השתמשה "נ" בקשת העשירה של שפת הגוף ברגעים היקרים שהיו לרשותה, בכך הייתה החמצה גדולה. 

            "נ" תטיב עם מודעותה, אם תפתח גישה לקוטביות במישור הפעלתני יותר.  שפת הגוף והקול שלה לא היה ישיר וגלוי אל המנצח. "נ" לא מנעה מעצמה לדבר בדרכה "אחד על השני" ולא הדגישה מספיק את ביטוי הגוף. אם הייתה "נ" בוחרת לכוון את שפת הגוף והקול אל המנצח, הייתה יכולה לפתח רגישות ומודעות להשפעה שיש לה על "המנצח", וכיצד כל אחד מהם, "המנצח והמנוצח", מגיב למה שהתרחש.

             אך מאידך, זכתה "נ" ללמוד משהו שלא ידעה על המגע, שהוא יותר מסך כל התפקודים האפשריים הנוטלים חלק בכך. לראות או לשמוע אינה ערובה למגע טוב. מה שחשוב הוא לשים לב ל"איך" האדם רואה או שומע. למעשה, קבעה הקבוצה את "האיך" אם המגע שנוצר טוב או גרוע. יותר מזה, "נ" יצרה את המגע בתחום שבו נשמרת תחושת של הפרדה, כך שאיחוד אינו מאיים להציף את האדם. התמיכה ליצירת מגע צריכה לבוא מהחלק הנמוך שבגוף. "נ" בקשה הזדהות ושייכות קבוצתית, לפיכך "נ" החזיקה בבטן, שהוא צ'קראת הטבור, )מאניפורא בהודית( המתייחסת לרגשות הגולמיים, לדחפים כוחניים ולשייכות ולהזדהות חברתית והוא המקור לרגשות הצצים סביב הרצון שלי/השליטה שלי: תסכול, זעם, תחרותיות, הגנה עצמית, דאגה, דיכאון ואף שנאה. חלק זה מחזיק את האדם על הקרקע ומעניק לו את המרכז שלו, בעוד החלק העליון, הפנים, יוצר את הקשר, את המגע עם העולם החיצוני. 

             עבודת של "נ" ונסיון שלי להתייחס לכך, שימשו לי מקור ללמידה וגדילה. יתר על כן, המספר הגדול של האנשים בקבוצה יצר אפשרויות רבות לאינטראקציה מסוגים שונים. בדרך זו ניתנה לי ההזדמנות ליצור סביבה עשירה

 *) המאמר המפורסם כאן, יתאפשרו ברשותם האדיבה של ה"עובדות" בהתנסות החוויתית בהדרכתן של גב' רו. ק. וגב`  גלי.

דף הבית

תרפיית הגשטלט מדגישה את רעיון הקוטביות האכסיסטנציאלית ככלי עזר לממש את שלמות האדם. היא טוענת שמצב דינאמי זה חייב שיתקיים בהתנהגותו הפסיכולוגית של האדם, מכיוון שניגודים אינם מבטלים זה את זה, אלא משלמים זה את זה, כשנמצאים בשני הקצוות על פני אותו רצף.  המאמר בוחן את הדרך בה  שיטת הקוטביות הביאה את האדם הסובל מהפרעה, להפוך את אישיותו המקוטעת,לידי שלמות מאורגנת.

 היסודות הקוטביים בתרפיית הגשטלט

 פרלס הבחין באישיות בין שני חלקים קוטביים - החלק ה"מנצח" ("TOP DOG") והחלק ה"מנוצח" ("UNDERDOG"), וכינה שני כוחות קוטביים אלה, "צמד ליצני האישיות" )גשטלט מלה במלה 23(; הם מנסים ללא הרף להכשיל זה את זה - ה"מנצח" מנסה להפוך את האישיות לאחראית, הוא בדרך כלל תמים, סמכותי ושתלטן, הוא יודע הכי טוב והוא תמיד צודק. בין אם הוא צודק ובין אם לאו, הוא תמיד יודע כיצד על ה"מנוצח" לנהוג. למרות תכונות אלה, יש ל"מנצח" מעט מאוד כלים שבאמצעותם הוא יכול לכפות את דרישותיו על ה"מנוצח". הוא מניפולטיבי ומנסה להשיג את רצונו על ידי הצגת דרישות ואיומים קטסטרופליים, כגון: "אם לא תעשה כך וכך אזי... לא אוהב אותך", לא תזכה לעולם שכולו טוב", "תלך לגיהנום", וכדו'. ה"מנוצח", שמקבל הוראות אלה כלל אינו תמים. אדרבה, מאבקו נגד ה"מנצח" אינו מאופיין באלימות ובאיומים. ה"מנוצח" נלחם באמצעים אחרים ומתוחכמים יותר. הוא משתמש הרבה בדרך ההתגוננות, ההתנצלות, החנופה, מתנהג כילד מפונק, מיילל, אומלל, מסכן ומתמרד. )גשטלט מלה במלה 37( תשובותיו ל"מנצח" הן בנוסח של "אני מבטיח לעשות זאת בפעם הבאה", "אני אנסה שוב", "אני לא אשם אם שכחתי", "הכוונה היתה באמת טובה". ה"מנוצח" הינו ערמומי ובדרך כלל הוא משיג את רצונו יותר מאשר ה"מנצח" מפני שהוא מתוחכם יותר ממנו.  לדוגמה, ה"מנצח" אומר "עליך להתחיל בדיאטה כדי לרזות", ה"מנוצח" אומר: "לא רוצה! אני לא חייב!" או שה"מנצח" אומר: "אתה חייב להיות טוב יותר", "אינך יכול להיות כפי שאתה", ה"מנוצח" אומר: "אתה חייב להיות מה שהנך", "הינך יכול להיות מה שאינך" או "העשה כמיטב יכולתי".

 הקוטביות במשחק "השיפור העצמי" או "העינוי העצמי" )גשטלט מלה במלה 23( מבחין במנטליות ה"חובה" הלוקחת חלק במשחק העשה ואל תעשה בתוך אישיות האדם.  "החובה", מבוססת על התופעה של אי-שביעות רצון. אין אנו מתירים לעצמנו לחיות בשלום עם עצמנו. אנו מתנכרים לאותם החלקים שאינם משביעים את רצוננו ובמקומם אנו יוצרים חורים או חללים פנימיים. במקום התכונה שהחסרנו, ואת החלל שנוצר, אנו ממלאים בתכונות מלאכותיות, מזויפות. אנו מתרחקים מהאוטנטיות של עצמנו ומתנהגים כאילו יש לנו את התכונה הנדרשת על ידי החברה ושבסופו של דבר נדרשת גם על ידי "הסופר-אגו" או "המצפון" ("Larmlos") של היידגר ופרויד. הסופר-אגו בא בדרישה הבלתי-אפשרית של "עליך לחיות על פי האידיאל ההוא". שדרישה זו יוצרת מצב בו החלק של ה"מנצח" מענה את חלקו השני של האדם - ה"מנוצח". מצב זה קורע את האדם לשני קוטביות ומותירו חסר אונים בפני מאבק בלתי-פוסק בין שני כוחות אלה. לפיכך ברור, שחייהם של ה"מנצח" וה"מנוצח" מאופיינים בתסכול רב ובנסיונות ממושכים להשתלט אחד על השני. האדם מתפצל לקוטביות של שולט ונשלט, כשכל אחד מהם נלחם על חייו. בדרך כלל אנחנו מתיחסים אל צדקתו של ה"מנצח" כמובנת מאליה למרות שבמקרים רבים ה"מנצח" מציג דרישות בלתי אפשריות בשאיפתו לשלמות. המאבק הקוטבי מאופיין בעינוי וברטון עצמי, בהוכחה-עצמית ולעתים תחת הדרישה של שיפור-עצמי. אלא שדרך זו אף פעם אינה עובדת. אם מנסה האדם למלא אחר הדרישות של ה"מנצח" לשלמות התוצאה היא "התמוטטות עצבים" )גשטלט מלה במלה 24( או בריחה לשגעון.  שני אלה הם הכלים בהם משתמש ה"מנוצח" כדי לחמוק מדרישותיו של ה"מנצח".[i]   

 יישום  הקוטביות בתרפיית הגשטלט

 תרפיית הגשטלט מלמדת שאם אחד מקצוות הרצף ההתנהגותי של האדם אינו מתבטא, החלק המבוטא מאבד את יחודיותו, הפוטנציאל האישי אינו מוגשם, וצרכים רבים אינם באים לביטוי וסיפוק. פרלס, פיתח שיטות שונות לעזור לאדם להגיע לתחושה, למודעות ולביטוי התנהגותי של רגשותיו על ניגודיהם. אחדים מתוארים להלן.

 הפציינט בא למטפל מפני שהוא מקווה להשתנות. מטפלים רבים מקבלים זאת כמטרה לגיטימית ומתארגנים בהתאם בנסיון לשנות את המטופל. מנקודת מבט גשטאלטית, מטפלים אלה בגשתם זו, ממסדים או מצטרפים לקוטביות של "מנצח"/"מנוצח" על ידי כך שהם משחקים את המומחה היודע בעוד שהפציינט משחק את האדם חסר-האונים.

 המטפל הגשטאלטי מאמין שהקיטוב "מנצח"/"מנוצח" כבר קיים בתוך הפציינט כשחלק אחד מנסה לשנות את החלק השני. המטפל חייב להמנע מלהתפס לאחד מהתפקידים הללו. הוא מעודד את הפציינט להשקיע עצמו באופן מלא בשני חלקים אלה מאחר והפציינט אף פעם לא הזדהה באופן מלא עם אף אחד מהם.

עם איזה חלק שלא יהיה, איתו יתחיל המטופל להזדהות, הוא מהר מאוד ינטוש חלק זה ויעבור לתפקיד האחר. התרפיסט הגשטאלטי מבקש מן המטופל לקבל את שני התפקידים כשייכים לו. הוא מעודד את הפציינט  ליצור מגע בין שני החלקיים של הקונפליקט הפנימי על ידי כך שהוא מבקש מהמטופל לשחק את הדיאלוג בין שני החלקים הקוטביים. שני חלקים אלה יכולים לייצג את הקרב שבין השכל והרגשות, בין בטחון וחוסר בטחון, בין פיקחות לטיפשות, בין מהימנות וחוסר-אחריות, בין בשלות וילדותיות וכו'. במשחק זה הפרט יכול לתת ביטוי מלא למה שכל אחד מהם תובע ממנו ולמה שכל אחד תורם לחיים שלו. כל חלק נחווה כשותף כאשר המגע מתחזק ומתחדש, החלקים המנוגדים יכולים להעשות אז לבעלי ברית בחיפוש משותף אחר חיים טובים יותר במקום להיות יריבים עוינים המחזיקים בקיטוב. כאשר משלימים היריבים זה עם זה הפציינט מגלה שלאותם חלקים שכלפיהם הוא גילה חוסר-אמון יש תכונות גואלות וחייו מתעשרים כאשר תכונות אלה משתקמות. והמסקנה הטיפולית היא, שבריאות-הנפש תלויה בפשרה בין שני כוחות קוטביים אלה.

 טכניקת 'הכסא-הריק', או "הכסא החם", המתוארת בפרוט בעבודה, מבהירה פיצולים וקוטביות באישיותו של הפציינט ועוזרת לו בתהליך יצירת המרכז שהוא כה חיוני לתפקוד יעיל וטוב של אישיותו. בטכניקה זו, העוזרת להפוך מצבים מטושטשים לא פתורים מן העבר לחוויה ממוקדת ועמוקה בהווה, צריך התרפיסט להיות ער ורגיש לקטביות, מפני שהאנרגיה של הפציינט יכולה להתפצל לשני ניגודים כמו ה"מנצח" וה"מנוצח", החלש והחזק, המקריב והקורבן וכדומה.

 התרפיסט צריך לסייע לפציינט לעשות אינטגראציה של שני החלקים המנוגדים של האדם הנאבקים זה בזה בחוסר תועלת. הפיצול הקשה ביותר אצל האדם הוא בין ה"מנצח" וה"מנוצח". קולו של ה"מנצח" מטריד והוא מענה את ה"מנוצח" בביקורת בעוד שה"מנוצח" מגיב בכוח נגדי. הוא משחק את האומלל והלא יודע ובכך הוא מתחמק מדרישותיו האינסופיות של ה"מנצח". שני הניגודים האלה חיים חיים של תסכול הדדי ונסיונות ממושכים לשלוט אחד בשני. מאבק כרוני זה מונע מהאישיות לחיות חיים מלאים, אינטגרטיביים והרמוניים.

 משום כך חשוב מאוד שהתרפיסט יהיה ער להתהוות ניגודים שכאלה והוא מסייע לפציינט להביא את השניים הללו לידי שיתוף פעולה ויצירת מרכז משותף. בניגוד למצב הקוטביות, יכול התרפיסט לראות שהפציינט מתקשה ביחסיו עם הסביבה מפני שהוא תקוע בקוטב אחד של הרצף, כלומר, הוא מתנהג תמיד בבטחון גמור או שהוא תמיד נכנע. במקרה זה, עוזר התרפיסט לפציינט להעשות ער לקיומן של אפשרויות התנהגות נוספות אותן הוא יתרגל ויפנים במהלך הטיפול.

 בתורת הגשטלט, הניגודים והשוני המובלטים בין הקבוצות, תורמת להרמוניה בין הקבוצות. לכן, בטיפול קבוצתי מחפש התרפיסט את הדרך שבה הוא יכול לעזור לחברים לפתח מודעות לקוטביות ולאפשרויות ההתייחסות ודאגה לצרכיו של הפרט מחד והדאגה וההתיחסות לקבוצה ככלל מאידך גיסא. מודעות זו מבטיחה את קיומה של הקבוצה, ותורמת להבהרה של המכנים המשותפים. בקבוצה יכול הטרמפיסט לבחור בשלוש אפשרויות להתערבות טיפולית בפיתוח מודעות זו. הוא יכול לתפקד כמטפל של הפרט, כמסייע לתהליכים בינאישיים או כיועץ לקבוצה כולה. התרפיסט בוחר כמובן ברמת התערבות אחת מתוך השלוש כשהעדפה הסמויה או הגלויה שלו קובעת את רמת הלימוד המתבקשת על חשבון האחרות. התרפיסט מסב את תשומת לב החברים ואת רגישותם למתח הקוטבי התמידי שנוצר בין הצרכים של הפרט לבין הצרכים של האחרים וההכרח התמידי למצוא את האיזון שבין השניים. כדי לחזק את תחושת הקוטביות הזו, חוזר התרפיסט ומדגיש שכל פרט ופרט בקבוצה צריך לדאוג לעצמו ולרווחתו. הוא מבקש מחברי הקבוצה שלא ימתינו לקבלת רשות הדיבור, אלא שכל אחד יקום וידבר, כשהוא חש צורך בכך אך מאידך יש לכבד את החברים האחרים ועבודתם.

 נסכם ונאמר, שתרפיית הגשטלט בהתיחסותה לקוטביות, מבקשת ללמד שניגודים משלמים זה את זה, מגדירים אחד את השני ונותנים משמעות זה לזה. למשל כדי לחוש בחום - עלינו להיות מודעים לקרה, אובייקט מוגדר ביחס לסובייקט; לחיים יש משמעות רק ביחס למוות או לאימת החידלון. בין קוטב אחד לשני קיימת תנועה מתמדת, שהיא התנהגות האדם, בהתאם לגירוי המציאות, כמו הפעולות, מגיב-מאופק, מהימן-הפכפך, נועז-עצור, רגיש-קשוח וכו'.

 בין קוטב אחד למשנהו במישור התנהגות האדם, יש תלות, וקיומם המחייב של שני הקטבים ערובה להגדרתם. למשל, כשם שהחום זקוק לקיום הקור לשם הגדרתו, כך גם הוצאת האוויר תלויה בהכנסת האוויר לשם ביטוי קיומה המיוחד שבה. העצמה והקיום של שתי הקצוות במישור אחד מובטחים רק בקיומם שלהם בתבנית אחת. לכן מובן לנו הטענה שאדם שאינו שואף אוויר, אינו יודע טעמה של הוצאת אוויר ואף טעמו של חיים; הוא פשוט יחדל לחיות. אדם שאינו יכול לבטא מתח או נרגשות, אינו יכול לבטא רגיע ושלוה. פרוש הדבר, שביטוי היפוכה של תכונה אחת הקיימת באדם מקנה ערובה לאדם לבטא בדרך מלאה ומספקת התכונה הנוגדת לה. יכולת ההבחנה והבחירה וידיעתו המתאימה להגיב למצב מסוים זוהי פועל יוצא למציאות קיטובית במישור קיומיותו של האדם. האדם שואל האם ביטא הערכה כלפי האדם שבאמת הוא מעריך, או האם נחרד כי החרידו אותו או משום שהוא רצה להיחרד. דפוסי התנהגויות חדשים יכולים לנבוע מניגודים בהתנהגות לפי חוק הדאלקטי-הגליאני, שמתיזה ואנטי-תזה צומחות לעתים סינתזות. ההתנסות של האדם והגשמת הפוטנציאל היחודי שלו מתאפשר כשהאדם נע בין פרדוכסים, ולהם אף מודע ואחראי במהלך זה. לדוגמה, ראובן חזר לעת ערב מקטיף הדרים ארוך, מיגיע ומספק. הוא מרגיש כעת בצורך לטבול באמבט קצף שעה ארוכה ללא מעש. כשראובן יכל לקבל את רצונו להירגע באמבט הוא למעשה העניק לעצמו למחרת עוד יום של קטיף הדרים יעיל. אם ראובן היה מדכא את הצורך לבטל שעה ארוכה באמבט, ואולי להסתפק ברחצה חפוזה, היה מוריד לאט לאט את יכולתו לעבוד ואת סיפוקו מהעבודה. ביטוי של רגישות ברורה מאפשרת ביחסים בין-אישיים, הופעתם של גילויי בטחון עצמי, קשיחות ועמידות, ואילו דיכוי של גלויי רגישות, וביטוי בטחון עצמי וקשיחות בלבד מונעים מהבטחון העצמי את ביטויו המיוחד, והאמיתי, ובסופו של דבר יגרמו גם קושי לבטא בטחון עצמי והיחסים הבין-אישים יעלו על סרטון.      

 מהקוטביות אל תבנית השלם

 לפציינט ניתן לעזור ע"י סיום האירועים באופן המלא ביותר, או השלם, כדי שיציבו להם גבול מפריד בין העבר להווה, ולמנוע את ההשפעה השלילית של האירועים בעבר הבלתי גמורים על חייהם בהווה ובעתיד . מה הם  דרכים להביא את השלם באדם מתוך רקע קוטביותו לביטויו המלא והמאורגן, והחיוני והמשמעותי, בטיפול הגשטלטיאני.

 כדי לעזור לפציינט לגלות מחדש את התבנית השלמה שלו עליו להיות מודע ראשית כל למנגנונים הטבעיים שלו לויסות עצמי. התרפיסט פועל לגילוי מבנהו השלם של האדם באופן הבא: ראשית, הוא פועל בכוון של שבירת התפיסה המאורגנת דרך קבע בצורה גרועה. לפציינט יש סטנדרטים מסוימים של ראייה או התנהגות ביחס לצורך שלו. התרפיסט הגשטלטי מבודד את המרכיבים השונים של תפיסה מסוימת זו  .   באופן שיאפשר את שבירת הנטיה של הפציינט לויסות עצמי נאורוטי. הוא מבודד תפיסה זו ליחידות קטנות יותר ובכך הוא מאפשר לפציינט לארגן מחדש וביתר יעילות הן את דרך ראיתו והן את אופן התנהגותו.

 המטפל הגשטלטי מבליט מחדד ומבהיר כל דמות שעולה במהלך השיחה הטיפולית. למשל, התרפיסט מבחין שהפציינט מכווץ את הפנים ומנצנץ בעיניים בחזקה, הוא יודע שדמות הבכי עולה. עם זאת, הדחף לבכות נבלם על ידי הפציינט. התרפיסט מעודד את הפציינט לשחרר את הדחף לבכות על ידי העברת ההתכווצות השרירית לבכי. המטפל הגשטאלטי מדגיש בהתיחסותו לפציינט את ה"איך אתה מונע מעצמך לבכות" במקום לציין את הפרוש "אתה רוצה לבכות". התרפיסט הגשטאלטי נוגע שוב ושוב בבעיה של "מה אתה עושה, פה ועכשיו, כדי למנוע מעצמך לקבל את מה שאתה רוצה ברגע זה"? גישת הגשטאלטיסט מחייבת רגישות גדולה מאוד לתחושות גופניות ולכן חלק ניכר מפעילותו של המטפל הגשטלטי מוקדש למודעות לגוף והוא מתמיד בכך עד אשר מרגיש הפציינט כיצד הוא מכווץ את שריריו או איך הוא מפעיל את ראשו, את עיניו או את גופו כדי למנוע מעצמו לראות או לעשות דברים מסוימים. מבחינת הגישטאלט מנגנון ההדחקה צריך לפעול מתוך בחירה מודעת למצב מסוים ולא כתפקיד כרוני לא מודע בכל מצב. מטרתו של התרפיסט היא לעזור לפציינט להחליט אם הוא יבכה באותו הרגע או לו וזאת מתוך כוונה, רצון והחלטה מודעת. כדי שהאדם יוכל לספק את צרכיו, כדי שיוכל להביא את הגשטאלטים הלא גמורים שלו לידי סיום, לידי תבנית שלמה, וכדי שהוא יוכל לעבור לעניינים אחרים, הוא חייב לחוש את מה שהוא צריך והוא חייב לדעת איך לתמרן את עצמו ואת הסביבה.

 פרלס קבע את שני השלבים האחרונים באישיותו של האדם הנירוזי לקראת בניית השלם באישיותו, דהיינו הבראתו של הפציינט. בטרם מגיע הפציינט לשלבים אלה נמצא הוא בשלב "המבוי הסתום", שעליו דובר למעלה. הוא מאופיין על-ידי תחושות תקיעות, חוסר-אונים, מבוכה, בלבול ופחד. הפציינט יכול להתנסות בשינויים בחשיבה, הפרעה בחוש הזמן, איבוד שליטה, שינוי בביטויים רגשיים, שינוי בדמוי-הגוף, עיוותים חזותיים ושינוי במשמעות או בכוונת דברים שנאמרים.

 פרלס אמר "שכאשר הפציינט מודע באופן מלא ל"מבוי הסתום", ה"מבוי הסתום" יתמוטט". (Gestalt Therapy Now 130) הפיצוץ הרגשי חשוב ביותר להבראתו של הפציינט מאחר והגשטלטיסט מאמין ש"הרגש הוא המודעות האינטגרטיבית של היחסים שבין האורגניזם והסביבה". (Gestalt Therapy 407) הרגש הוא למעשה ההשלמה של הגשטלט החסר. לאחר הפיצוץ הרגשי מתנסה הפציינט בתחושה של רכוז הנובע מהפיוס שחל בין הניגודים שבחייו. הפציינט מפתח תחושת שליטה פנימית משלו שתסייע לו לקבל החלטות בעצמו היתר נכונות בעומדו בפני קונפליקט חדש בעתיד. להלן מתוארים השלבים האחרונים:

             שלב "המוכנות לפיצוץ" The "Implosive" layer

                        מעבר לשלב "התקיעות" המאופיין על ידי ההרגשה של ריקנות ושל פחד, נמצא שלב "המוכנות לפיצוץ". שלב זה מאופיין על-ידי תחושת הפציינט בשיתוק על-ידי כוחות מנוגדים. השיתוק מחדד אצל הפציינט את תחושת חוסר החיות שבו ואת חוסר-האונים שלו. הפציינט מתאמץ מאוד לגרור את עצמו ולהחזיק את עצמו על מנת שלא לסגת לאחור.

             שלב "הפיצוץ" The "Explosive" layer

                        בשלב זה הופכת האנרגיה העצורה לפיצוץ רגשי. הפיצוץ הרגשי מתרחש כאשר מתיר הפציינט לעצמו להתנסות ולתת ביטוי אמיתי לרגשותיו. הדחף במידה רבה בשל הציפיות הקטסטרופליות מפריע לתהליך האורגניזמי הטבעי. כתוצאה מבלימת הדחף מצטבר משקע רגשי ההופך למתח "ולעניין בלתי גמור". תהליך המעבר משלב התקיעות לשלב המוכנות לפיצוץ ולפיצוץ הסופי הינו תהליך הפריצה ושחרור האנרגיה החסומה של הפציינט - שחרור הרגש שלא בא לידי ביטוי. החלוקה לשלבים הנה יותר לצורך הבהרת וחידוד המצב של העקבה הנירוזית. )השווה: גשטלט מלה במלה 59(

 לתרפיסט הגשטלטי יש שתי טקטיקות בסיסיות לשימוש בסייעו לעבור את שלב "המבוי הסתום" שהאחת היא: תסכול, והשנייה: תמיכה. התרפיסט יכול לתסכל את ההפרעות של הפציינט בתהליך המעבר של שלב התקיעות על ידי כך שהוא עומד כנגד כל נסיון של הפציינט להמנע. הוא תומך בהתקדמותו של הפציינט על ידי כך שהוא מעודד אותו לתת ביטוי לרגשותיו. טקטיקת התסכול מאופיינת על ידי שאלות כמו: "ממה אתה נמנע כרגע"? "מה אתה פוחד שיקרה כרגע"?

 טקטיקת התמיכה מועברת על-ידי נוכחותו של התרפיסט והיא נאמרת על-ידי הצהרות כגון "השאר עם ההרגשה הזו", "שים לב למה שקורה לך כרגע", "תן לעצמך להרגיש זאת באופן מלא", "תן לזה לקרות", או "אתה לא צריך לעצור בעד עצמך".

 הן שאלות התסכול והן הצהרות התמיכה מבקשות מן הפציינט תשובה בדרגה שהמודעות העכשוית שלו מאפשרת. באותו זמן הן מגבירות את ערנותו. אלו הן שאלות המכוונות את הפציינט בלית ברירה לחיפוש תשובה מתוך הפוטנציאל הטבעי שלו. שאלות אלו מעודדות את הפציינט להכיר באחריות שלו למחשבותיו, לרגשותיו ולהתנהגותו והן תובעות ממנו לפתח תמיכה עצמית מתוך הכוחות והאמצעים העומדים לרשותו. "שאלות אלה נותנות לפציינט תחושה של עצמיות משום שהן מכוונות אל האני שלו". (The Gestalt Approach 75) המודעות שאינה נתונה להפרעות עוזרת לו לגלות איך הוא מפריע לתפקוד של עצמו ומעוררת בו את המודעות לצרכים שמארגנים את התנהגותו לכדי תבנית שלמה.

 תרפיית הגשטלט משתמשת בטכניקת "הכסא הריק" או "הכסא החם" כדי להביא לידי שלמות האישיות. טכניקה זו הנה הטכניקה בעלת העצמה הרבה ביותר בתרפית הגשטלט. היא פותחה על ידי פריץ פרלס כאמצעי להגברת התבנית השלמה באדם ע"י הגדלת המודעות העצמית של הפציינט והבהרת יתר של העבודה הטיפולית. במקום לאפשר לפציינט לרכל, משתמש התרפיסט בכסא-הריק כדי לעודד את הפציינט להביא את העניינים הבלתי גמורים שבחייו לפה ועכשיו. הפציינט מתבקש להביא בדמיונו את האנשים הנעדרים לחדר הטיפול כדי להתמודד עימם באופן ישיר בדיבור, בתגובות גופניות ודרמטיות, תוך כדי זה שהוא משחק את התפקיד של עצמו ושל הנעדרים המוזמנים. למשל, יתכן ולפציינט יש רגשות ודברים כלפי אביו, שנפטר לפני זמן רב, שלא נאמרו והם מוחזקים עדיין בתוכו. כאשר מדבר הפציינט על רגשותיו על הדברים האחרים שעדיין מעסיקים אותו קל לו יותר להמנע מלהרגיש באמת את הכאב, השמחה, הכעס או הצער. ההתנסות בהבאת ההורה לחדר ואמירת הדברים שצרכים להאמר על ידי שניהם הנה חוויה עצומה ולעתים קרובות היא אף עוזרת לסגור גשטאלטים לא גמורים אחרים הקיימים עדיין בחייו של אותו פציינט. כאשר הגשטלט נסגר, מתנסה הפציינט בתחושת איזון,רגיעה ושקט. הרגשה זו ניכרת היטב ובברור בפניו, בתנוחת גופו ובנשימתו של הפציינט.

 טכניקת בכסא-הריק עוזרת להפוך מצבים מטושטשים לא פתורים מן העבר לחוויה ממוקדת ועמוקה בהווה. היא מבהירה פיצולים וקוטביות באישיותו של הפציינט ועוזרת לו בתהליך יצירת המרכז שהוא כה חיוני לתפקוד יעיל וטוב של אישיותו. הניצול המלא של טכניקה זו בהתנסות החוויתית של גב' קליינר וד"ר ברק המחישו את יעילותה של זו ועקב זאת העשירה את אפשרויותיי בתחום עבודתי כמטפל.

 כמו כן, טכניקת "האם אתה יכול להשאר עם רגשות אלה"? וטכניקת "האם אני יכול להזין אותך במשפט"? תורמות לעיצוב שלמותו של האדם. הטכניקה הראשונה, שבאה לביטוי בהתנסות החוויתית של גב' קליינר וד"ר ברק, מתבקשת ברגעי מפתח כאשר הפציינט מתנסה ברגש מכאיב או שהוא נקלע לסיטואציה לא נעימה והוא רוצה לברוח ממנה. הפציינט מתבקש להרחיב את הדיבור על 'המה' ו'האיך' של רגשותיו. "מה הן התחושות שלך"? "איך אתה עוצר את עצמך מלומר את מה שאתה רוצה להגיד"? שואל התרפיסט את הפציינט. בטכניקה השנייה מבקש התרפיסט מן הפציינט לומר משפט שמוצא על ידיו כדי שיתנסה בו ויראה אם יש בו מידה של אמת. טכניקה זו מיושמת כאשר התרפיסט מבחין בכך שהפציינט נמנע מלהבין את משמעות התנהגותו העכשוית והוא מעמיד פנים שהוא מבולבל ושאין הוא יודע מה עליו לעשות או לומר.

בדרך כלל מבקש התרפיסט מן הפציינט שיאמר את המשפט המושאל לבן או לבת הזוג, לבני המשפחה, לחבר או לחברה, למשתתף בקבוצה או לתרפיסט עצמו.

 טכניקה נוספת היא השימוש בעצמים ובתנועות גוף זהים או קרובים, במידת האפשר, לאירוע, וחזרה על המצבים הרגשיים שליוו את האירוע.  אקטואליזציה פרקטית זו, לדעת פרופסור סרוק, מאפשרים למטופל להתמודד שוב ושוב עם האירוע המזעזע מן העבר. למשל, המקרה הנ"ל, של החייל הסובל מרגשי אשם על מות חברו, חוזר החייל על האירוע ע"י ביקור דמיוני אצל קבר חברו. באותו ביקור הוא התמודד עם רגשות האשמה שלו כלפי חברו, ועם הפרידה ממנו, תוך ביטוי מרבי של הקושי הרגשי לבטא את הרעיון של "אתה מת ואני חי". תהליך טיפולי זה נמשך חודשים. )"תרפיית הגשטלט" 148, והרצאתו של פרופ' סרוק דצמבר 96(

 הדוגמאות הנ"ל המבטאים את הדרכים לקראת השלם, מסוכמות בצורת מודל גראפי הנקרא "מעגל ההתנסות" (Cycle of Ecperience)- של סיפוק הצורך[ii] או-"היווצרות ופירוק הגשטלט" כלשונו של פרלס (Gestalt Formation and Gestalt Destruction),[iii]  שלב אחרי שלב, במסגרת שלוש מיומניות מרכזיות, כפי שמופיע במאמר: "תרפיית הגשטלט" עמודים: 145-146, אדם ומלואו 14-18 והרצאתו של פרופ' סרוק, ינואר 97, לאמור:

             א.         יכולת האדם להגיע למודעות מירבית.

                        1.         רגיעה: האדם נמצא בשיווי משקל ובפעילות מאוזנת.

                        2.         תחושה: שיווי המשקל הופר בהשפעת גירוי מבוים הגורם לאי- שקט. מתחיל להיווצר המרכיב הראשון של הגשטלט, אך המצב עודנו עמום.

                        3.         עוררות: הגירויים נעשים מוגדרים יותר, והמרכיבים מתחילים להתארגן באופן ברור ולקבל צורה. למשל, בצורך מיני - התשוקה גדלה ומתעורר אי שקט גופני.

                        4.         התרגשות: מרכיבי הצורך נערכים בצורה ברורה למדי, ומופעלות באורגניזם מערכות נוספות הנחוצות לביצוע הפעולה: שינויים הורמונליים בהקשר למין. האורגניזם דרוך לפעולה; האנרגיה מצטברת באופן מכוון, שואפת ולוחצת לפורקן.

                        5.         מודעות: התבנית - הצורך - מאורגנת במלואה באמצעות מרכביה, ומקבלת את ההכרה המתאימה: ברור לאדם מה הוא רוצה ומה עליו לעשות כדי להגיע לסיפוק הצורך, היינו השלמת התבנית ופירוקה. התבנית-הצורך הפכה להיות מרכזית ודומיננטית יותר, ואילו הצרכים האחרים משמשים לה לרקע. השלמתה ופירוקה של תבנית זו הם תנאי שיאפשר הופעת צרכים )תבניות( אחרים, בהתאם לסדר העדיפויות האישי.

             ב.         יכולת האדם להגיע להתקרבות, מגע ופירוק.

                        6.         התקרבות: הפעילות המעשית לסיפוק הצורך: החיפוש והחיזור אחרי בן או בת זוג וניסיון להתקרב אליו.  היחיד משקיע את מיטב האנרגיה שלו כדי להתחיל את ה"סגירה" של הצורך, ולהשלים את המעגל. זוהי תחילתה של התנועה לקראת השגת הסיפוק.

                        7.         מגע: הכוונה להתקרבות מירבית, שיש בה אינטראקציה הדדית מפרה ופעילות בין שני גורמים הבאים במגע. בתחום המיני, זה השלב שלאחר ההתקרבות המוצלחת בין בני הזוג, כשמתחיל המגע הגופני עם כל התופעות הנפשיות והאורגניות המתלוות אליו. זה המצב שבו התבנית מגיעה להשלמתה, אך עדיין אינה מתפרקת. הריכוז בתהליך זה  )כמו בכל השלבים האחרים( מגביר את עוצמת האנרגיה ואת ההנאה.

                        8.         פירוק: זהו רגע שיא המלווה בהנאה מירבית. הצורך בא על סיפוקו והתבנית מתפרקת. במין - זהו האורגאזמה במלואה. בשלב הזה מסתיימת האינטראקציה הפעילה, ובעקבותיה באים סיפוק הצורך ופירוק התבנית. יש שוב להדגיש, שקיומו של שלב זה הוא תנאי חיוני להופעת הצרכים האחרים ולסיפוקם.

             ג.          יכולת האדם להגיע לנסיגה ולמנוחה.

                         9.         נסיגה: היא "ניתוק מגע" כפעולה הפוכה מהתקרבות, מגע ופירוק, אך הכרחית למיצוי ההתקרבות, המגע והפירוק. בלי הנסיגה לא תהיה להם משמעות, ולהפך, ההתקרבות והמגע, לא תוכל הנסיגה להתקיים. היא סיום הפעולה, ויציאה מהמערך הכללי שהאורגניזם היה נתון בו לצורך השגת הסיפוק. במין - זוהי ההתרחקות מבן הזוג והתכנסות עצמית.

                        10.       מנוחה: הוא שלב המעבר לקראת הרגיעה והפעילות הבאה. הוא חיוני לצורך הבטחת המשך הפעילות הבאה.  הוא מאפשר לאדם להפנים את ההתנסות ולהפוך אותה לחלק אינטגראלי מהתפתחותו. הניסיון שנצבר מכל הפעילות מתארגן לשלמות משמעותית, התורמת להסקת מסקנות ומהווה חיזוק לקראת ההתנסות הבאה, וחוזר חלילה.

             הכן, ביטוי השלם באדם היא למעשה המטרה הכוללת של תרפיית הגשטלט, כמו מטרתה של הטיפול האכסיסטנציאלי. נסכם ונאמר, שביטוי האדם השלם בתרפיית הגשטלט פרושו:

                        *          עזרה לפציינט להגיע לרמת מודעות עצמית רחבה ומעמיקה יותר.

                        *          מודעות לרגשותיו, לגופו, למחשבותיו ולסביבתו.

                        *          מודעות לצרכים האמיתיים שלו ולפתח מיומנויות לספק אותם מבלי שהוא יפגע באחרים.

                        *          יצירת מגע מלא יותר עם התחושות שלו כמו ריח, טעם, מגע, שמיעה וראיה.

                        *          לעודד אותו להתנסות בכל האספקטים של עצמו.

                        *          להנחות אותו לקראת מיזוג החלקים המנוגדים שבאישיותו.

                        *          להעשות רגיש לסובב אותו וכן להעשות גמיש בתגובותיו תוך שהוא לומד להעשות פתוח להתנסות בפגיעות שהאינטימיות וללבישת מגן שריון במצבים שיש בהם פוטנציאל הרסני לגביו.

                        *          להנחותו לקראת התבגרות כלומר, ללקיחת אחריות להתנהגותו ולתוצאותיה.

 התרפיסט מלמד את הפציינט לתפקד כשלם שיטתי המורכב מרגשות, תפיסות, מחשבות, תנועות פסיות ותחושות. כתוצאה מכך, הפציינט נעשה פתוח יותר לצרכים האמיתיים שלו לקראת שלמות מאורגנת במקום להיות אישיות מקוטעת ולהמשיך ולהחזיק במניפולציות כמו: ייבוב, האשמה, ניכור עצמי או רגשות אשם כדי להשיג תמיכה מהסביבה.

 "רובד המוות מתחיה" - על הקוטביות בשיאה

 נוכחנו לדעת שהתשובה לשאלת טיבו ומשמעותו של הקיום, היא אחדותו הקיומית של עולם אדם. השניים אינם יכולים להתקיים בנפרד, קיום ממשי. הנימוק ההבנתי לכך, לכוליות הבלתי מתפשרת זו, טמונה ביסוד הדאגנות לסופיותו של האדם המניבה אימה וחרדה. רק יחס של דאגה מעין זו יכולה להביא אדם סובייקטיבי לעולם "נמצאים" אובייקטיבי, לסברת היידיגר. רק דאגה זו מביאה את האדם לתבניתו השלמה כאן ועכשיו. רק היא, יכולה לצמצם את מרחק הקוטביות באדם ולהביאם למזיגה הרמונית בריאה, שלמה ומאוזנת. שכן, לדאגה יש יחס של אימה וחרדה אנושית ולא יחס של מקום קטגוריאלי גרדא. למשל, כבר ציינו למעלה, שאנו אומרים "המעיל הנמצא בתוך הארון"; ל"בתוך" יש יחס קטגוריאלי אובייקטיבי של מקום. לא כך באדם. באדם, כאמור, יחסה סובייקט אובייקט בנוי על יחס של אימה ופחד, שהוא יחס אנושי מוחלט. האחרון מאפיין את גופו הממשי של העולם באנושיותו. במוות האדם מתחבר התחברות נצחית אל הקרקע ובעת ובעונה אחת אף מתחבר אל תקרת העולם האין סופית, ומעל הכל הוא אף נולד מחדש מתוך תחושת מוות זו הנצחית, לחיים דינמיים חדשים כאן בעולם, סובר פרנץ רוזנצווייג. זהו הקוטביות בשיאה המדהים שהיא מעין "התפוצצות" מהפנים אל החוץ כש"רובד המוות מתחייה", אומר לנו פרלס. )גשטלט מלה במלה 59(   

 לפי הטיפול התבניתי, כמו בתפיסה האכסיסטנציאלית, האדם צריך לקבל את עובדת המוות כוודאית ובטוחה, והיותה חלק בלתי נפרד ממעגל החיים. קבלה זו כרוכה בהבנה, שנגד מוות טבעי אין באפשרותנו להתגונן, ואי-אפשר להתעלם ממנו, ולכן יש לקבלו. קבלה זו של ודאות המוות מביאה להבחנה ברורה בין האדם ולבין ממשותו האמיתית ולבין שלבי חיים אחרים. לפי צורת מחשבה זו המוות הוא השלב הסופי במעגל החיים, כשם שהלידה היא השלב ההתחלתי. כאשר האדם מקבל את העובדה שהמוות הוא שלב הכרחי במעגל החיים, מעגל שיש לו התחלה ויש לו סוף, קל יותר ליהנות מכל שלב ושלב, מכל פעולה, מכל אפשרות, ומכל מצב של התפתחות. 

 בסיכום נציין, ששיטת הטיפול התבניתי, כמו האכסיסטנציאלית, רואה את הווית האדם והעולם בו הוא חי כמכלול אחד הנובע ממערכת קוטבית תשתיתית, המורכב מיסודות ומהלכים דינמיים מגוונים. מגע גומלין מתמיד ודינאמי זה בין האדם לעולמו, קיים ככורח המציאות, בין כל היסודות. מהלך זה הוא קיומיותו הממשית. כל צרכי קיומו והתפתחותו של האדם הוא פועל יוצא של יחסיו של האדם עם העולם בו הוא חי, כשתחושת המוות מניבה את חיותו של קיום זה לגבי האדם התקוע. האדם גם תורם לעולם בו הוא חי עם שחרור תקיעותו, מה שביכולתו לתת ובמהלך זה של השפעה הדדית האדם מפיק הפריה הדדית ושינוי ביחס לעולם. רק בשילוב היסודות בין האדם והעולם בו הוא חי מגיעים  למיצוי יכולת השפעתם ההדדית. ריבויים של היסודות ככל שיהיו במהלך הוא פועל יוצא להתעשרות וסיפוק רבה יותר.

 למשל, תלמיד הלומד לבד לבחינה באנגלית, יכול להצליח בבחינה. אבל אם יחד עם הלימוד, ישתתפו כמה תלמידים בליבון החומר, ואחר כך יתרגלו זאת תוך תחרות בניהם, ולבסוף הישגיהם יפוקח ע"י מורה מקצועי, ובגמר יוענק להם פרסי עידוד, המהלך יהיה מורכב יותר והתלמיד יקבל מסביבתו בנוסף ללימוד "היבש" גם שיתוף פעולה, הערכה, הערצה, חום וקשר חברתי ויתרום לה דברים דומים, בנוסף לעצם לימוד האנגלית. כל היסודות הקיימים יכולים לקחת חלק במהלך, עובדה שתגביר את ערכו של כל יסוד ויצעיד את האדם לקראת שלמותו. כמו היידגר, אף פרלס הצביע על גורמים מעקבים במבנה השלם של האדם ונתן את שימת לבו להגיע באדם לשלמותו התבניתית. אולם בניגוד להיידגר שהסתובב בעיקר סביב ההסבר העיוני פילוסופי, פנה פרלס לצד הטיפולי מעשי כדי לחבר את העולם והאדם אל תבניתו השלמה בחדר המטפל.  זהו רעיון הכוליות ששורשה בתפיסות האכסיסטנציאליות כמו בגישות ההוליסטיות, שחלחלה בטיפול התבניתי, של פרלס, המתרחש בין התרפיסט והפציינט בחדר הטיפולים .

דף הבית

פרדריק )פריץ( פרלס (1970-1893),המייסד והדמות המרכזית של טיפול הגשטלט הושפע במידה רבה מהפילוסופית הכוליות של היידגר בפרט ומהמתודולוגיה האכסיסטנציאליסטית בכלל. )גשטלט מלה במלה 9, 20, 21, 31, 63, ) אך יחד עם זאת, תרפיית הגשטלט, היא טיפול נפשי מודרני ביותר, שצמח וגובש רעיונית על גבי התבניות הקיימות, אך אין לזהות אותו עם אחד מאילו תבניות שעליו הוא נבנה.   אין תרפיה זו זהה ל-דסיינאליזה האכסיסטנציאלית של בינסוונגר או פסיכולוגיה התבניתית של וורטהיימר )אדם ומלואו 9). המאמר מסביר את ייחודיות תבנית השלם האוניברסלית של תרפיית הגשטלט, שאינה שייכת  לתבנית  אחת, אך מאידך היא נובעת מכולם.

 שלמות האדם כמחויב המציאות

 אחת ההנחות הבסיסיות של תרפיית הגשטלט, הנה שהאדם תופס שלמויות ולא את המרכיבים מהם עשויות. המרכיבים הללו הם דינאמיים, ונוטים להתלכד לתבנית לפי חוקיות מסוימת, כגון על פי מידת הדמיון שבצורתם, קרבתם זה לזה, או ארגונם המשותף. בהופעתם בנפרד אין למרכיבים אלה כל משמעות; רק לאחר שהם מצטרפים יחד, הם מבטאים את ייחודם מחד גיסא, ואת משמעותם השלמה, מאידך. )"תרפיית הגשטלט" 142( הנחת חיובה של השלמות או הכוליות כקנה מידה לתפיסה מוגמרת בעלת משמעות וייחודיות באדם, הנחה זו היא תרומתה הבסיסית של התרפיה האכסיסטנציאלית בהבנת של פרלס את האדם כהוויה בעולם. המושג `DaSein` של היידיגר מלמד שהאדם תופס את שלמותו רק בהיותו 'כאן' )בעולם( המסוים שהוא שלו, כמבנה אחד. כמו אצל הגשטלט, למרכיבים אלה תהליכים דינאמיים - האדם מושלך לתוך תנאי הסביבה - לתוך קיומו הממשי. בפעולת השלכה זו מוכיח האדם את הפוטנציה שבו, את ההוצאה מהכוח אל הפועל. זהו האדם )ההוויה( שיש לו היכולת מכוח להפוך מזרע לפרח - למה שבאמת הינו.  כאשר משתמשים בו במובן פרטי, כגון הוויה אנושית אחת, יש לכך תמיד משמעות - הלואי הדינאמי של משהו הנמצא בתהליך - האדם שהינו משהו. 

 בדומה לכוליות באורגניזם של גולדשטיין, השלים פרלס את מה שהגשטלטים האקדמאים הותירו בחוץ. הוא יישם את השלם ע"י עקרונות תהליך בניית הגשטלט, שיוחסו במקור לתהליכי התפיסה והלמידה, לכלל התנהגות האדם, כלומר: למחשבות, לרגשות ולתחושות של אישיות האדם בתוך עצמו. "בעסקנו בתרפיה... עלינו למלא את החללים שבאישיות על-מנת להפוך את האדם לשלם בתוך עצמו... ]שכן[ האורגניזם לעולם פועל כשלמות. אל תאמרו: יש לי כבד או לב. במקום זה אמרו: אני הנני כבד ומוח וכו', ואפילו באמרכם כך עודכם שוגים ". )גשטלט מלה במלה 8(

 פרלס הושפע מאוד מרעיון השלם כמחויב המציאות בפועל 'השלכה' )`Geworfenheit`(, כפי שמופיע בתורת ה-`DaSein` התבניתית של היידגר. השפעה זו ביטויה בעקרונות תיאוריית האורגניזם של פרלס. אדם נוטה בכוח, לחפש סיום לרגשותיו ולמחשבותיו. תבנית שהינה בלתי-גמורה או חסרה תובעת תשומת לב עד שהיא מושלמת ומתאזנת. תופעה זו ידועה בספרות כנטייה לסגירה - Tendency for Closure. כמו למשל, יתפס המעגל כמלא, גם אם יחסר בו קטע מסוים. )"תרפיית הגשטלט" 143( לתבנית הרעב יהיה ביטוי מלא אם יינתן למרכיבים כמו, הפרשות המיצים בקיבה, המודעות לרעב, פעולת הכנת המזון, האכילה עצמה וכו' להתארגן לתבנית ברורה. פרושו, אם יינתן למרכיבים אלה את כל שימת הלב, וכל הצרכים האחרים ישמשו לו לרקע, אזי הרעב יהווה תבנית. פרופסור סרוק מביא את היישום הזה בתחום דיאטות הרזייה, במאמרו: "תרפיית הגשטלט". "ההתרכזות בצורך הגופני לאכול ואכילה איטית, מאפשרות לאכול כמות מזון קטנה יותר, וההנאה מן הפעולה רבה יותר." )שם, 144(

 אישיותו של האדם היא שלם שמשמעותו גדולה מסך התכונות המסוימות שלו. התנהגותו של האדם יכולה להיות מובנת באופן משמעותי אך ורק בתוך הקונטקסט המסוים שלה, כלומר בסביבה בה היא פועלת. האדם הוא חלק אינטגרלי מסביבתו ולא ניתן להבינו מחוץ לקונטקסט המיידי והרחב שלו. הנחה כולית זו הנה עקרון בסיסי הן בפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית, התבניתית והן בטיפול הגשטלט. המטפל הגשטאלטי מאמין שאין להתיחס אל הפציינט בנפרד מסביבתו. מרגע היוולדו, נמצא הפציינט במגע מודעת ובאינטראקציה עם סביבתו )העולם( או ה-'כאן' ה-`Da` של היידגר. האינטראקציה שבין הפציינט לבין סביבתו הנה הבסיס שדרכו מתממשים צרכיו הרגשיים והפיסיים.

 גורמים מעקבים במבנה השלם האורגני

 רעיון הכוליות השפיעה על פרלס בתפיסתו את האורגניזם של האדם. הוא החזיק באמונה שהאדם הוא בעל אישיות שלמה - שגופו רגשותיו, מחשבותיו, תחושותיו ותפיסותיו כולם קשורים זה בזה ואין להתיחס אל כל תפקיד ותפקיד בנפרד. פרלס טען שבעייתו של האדם המודרני היא שהוא איבד את שלמותו כתוצאה מגדילתו באוירה המלאה בפיצולים. כדי לשוב ולהתאחד צריך האדם להשתחרר מהפיצולים שנוצרו באישיותו. האדם התרגל לחשוב בניגודים. הוא התרגל לחשוב במושגים של ילדותי-ומבוגר של גוף-ושכל, של אורגניזם וסביבה, של חזק-וחלש כאילו כל אחד מהם הינו אישיות נפרדת ומנוגדת לשני )זהו מושג ה'דו-משמעותיות של היידגר(. פרלס האמין שגישה מאוחדת כלפי אישיות האדם יכולה לבטל את הגישה הדיכוטומית מפני שהגישה ההוליסטית לא נהרסה כליל אלא נקברה בתהליך התפתחותו הטכנולוגית של האדם.

 מנקודת מבט טיפולית, פרלס טען שדרך רעיון האישיות השלמה, יכול המטפל לראות איך הפעולות הנפשיות והפיסיות של האדם שזורים זה בזה. המטפל יכול לצפות בפעולות הנפשיות והפיסיות של הפציינט כהצהרה של אותו עניין: קיום האדם. לא הפציינט ולא התרפיסט מוגבלים על ידי מה שהפציינט אומר או חושב. שניהם יכולים להתחשב גם במה שהפציינט עושה. פרלס הסביר שמה שהפציינט עושה מספק רמזים גם למה שהוא חושב, ומה שהוא חושב מספק רמזים למה שהוא עושה או מה שהוא רוצה לעשות.

 אדם מעצב את השלם ע"י חווית העולם בהתאם לעקרון הדמות והרקע. בניית דמות-רקע גשטלטיים ברורים )אדם-סביבה( מאפשר לפציינט לממש את צרכיו בסביבתו. מאידך, גשטלטים לא ברורים נוצרים באותם מגעים שאינם לתועלתו של הפציינט. למשל, בשעה הטיפולית יכול המטפל להבחין בכך שהפציינט ער לצרכים מסוימים, הוא מנסה לממש אותם אך נכשל מפני שהתהליך מופרע בדרך כלשהי. הפציינט לא יכול לומר שהוא חש נבוך שהוא מבולבל ושום דבר לא ניצב ברור לנגד עיניו, והוא לא יודע מה הוא רוצה. הוא לא יודע מה חשוב שהוא לא יכול להחליט לכאן או לכאן והוא אינו יודע מה בתוך סך האפשרויות לקחת.

 המטפל יכול גם להבחין בהתנהגות קבועה וחוזרת. הפציינט יכול לשאול בעצתו של המטפל שוב ושוב או לבקש מהמטפל הנחיות וזאת למרות שהוא כבר התבקש קודם לכן לגלות ולמצוא את התשובות בעצמו. הויסות העצמי ביחסיו עם המטופל )אורגניזם-סביבה( מעורפל ומבולבל. בויסות עצמי(Self Regulation)  נאורוטי, מונע הפציינט מעיצוב השלם, פרושו, מניע מהדמות להתעצב לדמות ברורה ושלמה והיא נעשת בכמה דרכים:

             א.         המגע התפיסתי שלו עם העולם החיצון ועם הגוף שלו הוא גרוע. המטפל שם לב למשל, לכך שהפציינט לעתים קרובות אינו מביט בו או באובייקטים אחרים אליהם הוא מתיחס. המטפל יכול לראות שהפציינט עושה משהו עם ידיו אך האחרון אינו ער לכך. או הפציינט יכול לדבר בטון מסוים אך אין הוא ער לצליל הדיבור שלו. במלים אחרות, המגע התפיסתי של הפציינט עם חלקים גדולים של הסביבה ועם גופו או שהוא עלוב למדי או שהוא חסום לגמרי. או כמו שהיידגר מגדיר זאת כפטפוט (`das Gerede`); האדם אינו מעוניין בנושא השיחה מאחר ואיו קשר מודעתי בין התנהגותו הנוכחת ולבין התיחסותו התכוונותית.

             ב.         הביטוי העצמי השוטף של צרכיו של הפציינט חסום. מאחר והפציינט אינו מבטא את צרכיו, אין הם יכולים להתממש. דמות תפיסתית שיכולה היתה להיות ברורה שלמה ומשמעותית נעשית עמומה לא מעניינת ולא משוחררת. מציאות זו דומה לתכונת ה'סקרנות' (`die Neugier`) ב'אדם סתם' של היידגר; האדם אינו משיג הבנת הדבר שרואה, אלא משיג דברים חיצוניים ולא אמיתיים.

             ג.          הפציינט מדחיק את הצרכים ואת הדחפים שלו. פרלס, שהושפע מתיאוריית "מגן השריון" של רייך, ראה בהדחקה תהליך מוטורי שרירי. הוא טען שכאשר צרכים ודחפים מתעוררים, ישנה נטיה לתגובה שרירית. התגובה השרירית מתבטאת על ידי פעולה או התנהגות מוטורית. הדרך היחידה שבאמצעותה יכול הפציינט לבלום את התגובה היא על ידי כווץ השרירים באורח המנוגד לדחף. כווץ שרירים מנוגד זה מונע מאותו הדחף לבוא לידי ביטוי באופן מלא.

                        למשל, נניח שהפציינט כועס מאוד על אביו והוא ער לכך שיש לו רצון עז לקלל את האב. הפציינט שנבהל מדחף זה עוצר בעדו מלצאת. תהליך "העצירה" יכול להראות על ידי התכווצויות השרירים של הלסת או היווצרות מתח בזרועות המונע את רעידת האגרוף.

                        כאשר הפציינט מדכא אימפולסים שונים, הוא בהכרח מכווץ את שריריו. חוסר המודעות לדיכוי האימפולס נוצר וממשיך להתקיים בעזרת אחזקת השרירים המכווצים באופן כרוני. כווץ השרירים על ידי הפציינט הופך להרגל והוא מסתגל אליו. ההסתגלות מונעת מהפציינט את האפשרות להעשות ער לכך שהוא חוסם דחף כלשהו או מהו אותו הדחף שהוא חוסם. 

 פרלס האמין שהאדם מטבעו בעל מודעות-עצמית רחבה. פרושו, שהאדם פעיל בסביבתו ולא רק מגיב אליה כפי שהיה מקובל לחשוב. הוא האמין בכך שהאדם קובע את סוג ואופן התגובות שלו לגירויים חיצוניים ופנימיים. הוא הניח שהאדם מסוגל להיות ער לתחושותיו, לתפיסותיו ולמחשבותיו, כמו שהדגיש היידגר בהתיחסותו ל'עצם העצמאי': 'היש אשר בישותו יש לו ענין בישותו'

 )Selbst` (` das Dasein ist Seiendes, dem es seinem Sein zum dieses Sein דרך המודעות העצמית יכול האדם לבחור בסוג ובאופן התגובה שלו ולכן האדם אחראי להתנהגותו הגלויה והסמויה. מכאן שהאדם יכול לקבוע עד כמה חייו יהיו יעילים או לא; תלוי באותם אמצעים שהוא בוחר להתיחס אליהם במצבים שונים.

 פרלס טען שהבעיה בגיבוש השלם המשותפת להרבה פציינטים היא חוסר-המודעות העצמית המתוארת למעלה. הפציינט איבד את המגע עם ה"איך" וה"מה" של התנהגותו ואת תחושת היכולת שלו לשליטה עצמית. הוא הפך להיות 'סקרן' בלשון היידגר, שאינו משיג הבנת הדבר שרואה, אלא משיג דברים חיצוניים של אינטלקטואליזיה במקום התבוננות ישירה בתופעה גופה.  פרלס טען, שהפציינט מאבד את המגע הטוב עם הסביבה בשני אופנים: או שגבולות המגע שלו, אלה המפרידים ומאבחנים אותו מהסביבה אינם מאפשרים שום השפעה חיצונית על המערכת או שהגבולות כל-כך מטושטשים עד שלא ניתן להבחין בין הפציינט לבין סביבתו.

 בעיות המעקבות את האדם להתאחד עם העולם - לרכוש את כוליותו הממשית נובעות לדעת פרלס בשלושה שלבים נירוזים (neurosis) )הפרעות באישיות(:

             שלב "הקלישה" The "Cliche" layer ושלב "הצביעות" The "Phony" layer

                        שלב "הקלישה" )התקשרות מן השפה ולחוץ( כולל מעין חיים טכסיים המוצדקים לעתים קרובות ומועברים כנימוס, כנוהל או מנהג. שלב "הצביעות" מורכב מהתפקידים והמשחקים שאנו משחקים כדי להמנע ממציאות מכאיבה בחיים שלנו. זה מופיע ב"כאילו" הכפול של חיינו. הפרט חי "כאילו" הוא בעל אומץ, או "כאילו" הוא עצמאי וכו' ("The Impasse Phenomenon: A Gestalt Therapy Experience" 90)  האדם הכאילו עצמאי מוגדר אצל היידגר כאיש ההמון, הבלתי אותנטי, אחד מבין רבים. הוא עושה, מאמין, אומר, מה שכולם עושים, אומרים, מאמנים, ללא עצמאות אלא מכוח הנימוס, מנוהל או מנהג מגשים עצמו. בדרך התיחסות זו ל'אדם סתם' שזורים השקפותיהם של היידגר ופרלס ויוצרים מקשה המסבירה לבעיות המעקבות את השלם באדם מלהיותו 'הוויה כהוויתה' (`eigentliches DaSein`).

             שלב "המבוי-הסתום" The "Impasse" layer

                        אם וכאשר יהיה הנירוזי מסוגל להכיר בצביעות שבתוכו או שיתיר לעצמו ללכת מעבר לצביעות שלו, הוא מהר מאוד יגיע לשלב המתאר כ"נקודת קיפאון" או פוביה. על ידי הציפיות הקטסטרופליות שלו - הפחד מפני התוצאות של היותו אוטנטי, הנירוזי מפחיד את עצמו והוא מרגיש תקוע. למשל, הפציינט למד מהוריו או שהפנים את המחשבה ש"כעס הוא דבר רע: אם אני כועס אני רע".

                        הצפייה הקטסטרופלית שמפחידה כל-כך הנה "אם אבא או אמא )או כל אדם משמעותי אחר( ידעו שאני כועס, הם יגלו שאני רע ואז הם ינטשו אותי בשל כך". במאמציו להסתיר את תכונת הכעס שלו, מפתח הפציינט את שלב "צביעות" וחי "כאילו". הוא לא כועס. למעשה הוא חי "כאילו" הוא אדם נחמד.

                        כאשר מתמודד הפציינט עם הפנמת הנחמדות אותה למעשה הוא בלע מבלי להטמיעה באישיותו הוא גם חושף את ההתנגדות. עידוד חשיפת ההתנגדות מוביל את הפציינט לשלב התקיעות המאפיין את נקודת המשבר המתרחשת כאשר הפציינט אינו יכול לפתח את התמיכה העצמית בעוד שהתמיכה החיצונית מן הסביבה מתעכבת.

                        שלב התקיעות הוביל את פרלס למסקנה שאת הנירוזים מאפיינת "גישה פובית". תופעה זו הנה הדרמתית ביותר בתרפית התבנית. אצל היידגר מוגדרת נקודת קיפאון זו בהפיכת האדם ל'איש ההמון', חסר שם.

השלבים המעקבים שתוארו עד כה ותהליך המעבר משלב לשלב קורה באופן חד במסגרת היחסים שבין המטפל והפציינט.

 בעית עקבה נוספת לקראת השלם והמשותפת היא בעיית "הענין הבלתי-גמור" בחיי האדם, או בלשון פרלס Unfinished Business. מצבים בלתי גמורים כוללים רגשות, מאורעות וזכרונות שאינם באים לידי ביטוי על ידי האדם שחווה אותם. מטבעו, כל גשטלט שנוצר מבקש להגיע לידי סיום, לידי השלמה, לידי מכלול )תבנית(. אם הגשטלט שנוצר אינו בא לידי סיום, הרי שאנו נותרים עם מצבים פסיכולוגיים בלתי גמורים, ולעתים אף פתלוגיים. )"תרפיית הגשטלט" 147( מצבים בלתי גמורים אלה לוחצים ומציקים ללא הרף מתוך הדחף להשלים את עצמם. המצבים הבלתי-גמורים ימשיכו ללחוץ ולהציק למרות כל המניפולציות ותרגילי ההתעמלות או ההתכחשות של האדם. ההמנעות היא האמצעי שדרכו מתחמק האדם מהמצב הבלתי-גמור שלו. על ידי המנעות מנסה האדם לברוח מפני הרגש שאותו הוא צריך להרגיש כדי לאפשר לעצמו להשתחרר ממנו. למשל, אשה רבה עם בעלה. במהלך המריבה הולך וגובר כעסה של האשה עד שהוא מגיע לממדים של רצון לנקום בבעל על שהשפיל אותה ופגע בכבודה. האשה נמנעת בפועל לנקום בבעלה, אך הצורך לנקום ממשיך להציק וימשיך להציק לה עד אשר היא תגיע לפשרה כלשהי שתחזיר את האיזון הרגשי של האשה בענין זה. דוגמה אחרת הובאה ממנחה הכשרת מטפלים בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת ת"א, המספרת על חייל שביקש מחברו, שותף למוצב להביא לו ממתקים, בדרך נפגע חברו ומת. החייל סבל מרגשות אשם קשים. המאורע שפגע בחייל, הוא אירוע בלתי גמור שאירע בעבר, ומשפיע באופן חמור על מצבו הנפשי בהווה. )"תרפיית הגשטלט" 147( יש להדגיש שהגשטלטים הלא גמורים בחייו הרגשיים של הפציינט לא רק שמאיטים בצורה חמורה את הזרימה של ספוק אותם צרכים שטרם באו לידי ביטוי אלא אף מונעים מפני צרכים אחרים גם כן מלבוא לידי ביטוי.

 סכום

 אחת ההנחות הבסיסיות של תרפיית הגשטלט, הנה שהאדם תופס שלמויות ולא את המרכיבים מהם עשויות. המרכיבים הללו הם דינאמיים, ונוטים להתלכד לתבנית לפי חוקיות מסוימת. בהופעתם בנפרד אין למרכיבים אלה כל משמעות; רק לאחר שהם מצטרפים יחד, הם מבטאים את ייחודם מחד גיסא, ואת משמעותם השלמה, מאידך." . "בעסקנו בתרפיה... עלינו למלא את החללים שבאישיות על-מנת להפוך את האדם לשלם בתוך עצמו. תבנית שהינה בלתי-גמורה או חסרה תובעת תשומת לב עד שהיא מושלמת ומתאזנת. תופעה זו ידועה בספרות כנטייה לסגירה - Tendency for Closure. התנהגותו של האדם יכולה להיות מובנת באופן משמעותי אך ורק בתוך הקונטקסט המסוים שלה, כלומר בסביבה בה היא פועלת. האדם הוא חלק אינטגרלי מסביבתו ולא ניתן להבינו מחוץ לקונטקסט המיידי והרחב שלו. הנחה כולית זו הנה עקרון בסיסי הן בפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית, התבניתית והן בטיפול הגשטלט. . פרלס טען שבעייתו של האדם המודרני היא שהוא איבד את שלמותו כתוצאה מגדילתו באוירה המלאה בפיצולים. כדי לשוב ולהתאחד צריך האדם להשתחרר מהפיצולים שנוצרו באישיותו. אדם מעצב את השלם ע"י חווית העולם בהתאם לעקרון הדמות והרקע. . בויסות עצמי(Self Regulation)  נאורוטי, מונע הפציינט מעיצוב השלם. פרלס טען שהבעיה בגיבוש השלם היא חוסר-המודעות העצמית. בעיות המעקבות את האדם להתאחד עם העולם - לרכוש את כוליותו הממשית נובעות לדעת פרלס בשלושה שלבים נירוזים (neurosis) )הפרעות באישיות(. בעית עקבה נוספת לקראת השלם והמשותפת היא בעיית "הענין הבלתי-גמור" בחיי האדם, או בלשון פרלס. Unfinished Business

 פרלס, היטיב לעשות שימוש משמעותי בתרפיית הקוטביות בהשפעתה של המתודוליה האכסיסטנציאלית. העקרון הראשון מתייחס למשמעותו של הקוטביות כבסיס חיוני למציאותו של השלם ולשימושים שעשתה תרפיית הגשטלט בעקרון האכסיסטנציאלי ראשון זה.

 הגישה האכסיסטנציאלית טוענת שאם נעמוד בצירו של מרכז העולם שלנו ולא נשים מרכז זה בתהליך החשיבה שלנו או בכל מקום אחר, אז נוכל להיוכח בקוטביות שבכל אירוע. למשל, חום לא יכול להתקיים ללא קור. אם כל הזמן שרוי רק חום, אין אנו יכולים לחוות אותו כחום כיוון שאין לנו את הניגוד של הקור. כדי שנוכל לחוות את הקור, צריך החום את הקור כמו שהקור צריך את החום. כדי שתתקיים מודעות הן לחום והן לקור צריך שיהיה דינמיות משולבת בין השניים. על אותו משקל, אין יכולים לחוות את החיים במלואם, מבלי לחוות תחושת המוות ואימתו העמוקה. רק עם תחושת המוות נולד האדם בחזרה לחיים ממשיים. מה ידע האדם על ביתו אם התגורר רק בו, אומר המאמר. פרלס אומר: "אם לעולם שרוי אתה באור אינך מסוגל עוד לחוות את האור. דרוש לך הריתמוס של אור-וחושך. אין לך ימין ללא שמאל." )גשטלט מלה במלה 22(  אם אנחנו יודעים מה אנחנו לא... יודעים אנו על עצמנו רבות.  כמו כן כדי לחוות את ההווה צריך היחיד לחוות את העבר והעתיד באספקלרית נוכחותו העכשווית, אין לחוות אוטנטיות ממשית מבלי מיצוי משולב של אובייקט סובייקט, וכדו'.

דף הבית

The author describes the religious, existential philosophy of Rosenzweig in the context of this historical background and its place I "The New Thinking”, the philosophy which followed Hegel and linked man to experiential reality rather than enclosing him in the world of concepts.

The latter vision of man was Hegel’s synthesis of 2000 years of thought. Rosinweed utilized Hegel’s systematic method but searched for a philosophy of the real world to replace Hegel’s  "worldly spirit”.  Blending intellect and revelation, Rosenzweig`s man is free and responsible when God, man and the world meet.

Mea`s freedom however, is limited. Lacking knowledge and purpose and fearing death, man must also think of God, and in that act is able to observe and indeed, create reality in the present. The love of God conquers death and liberates man from the "you" in favor of the "we". Man has purpose.

The unique framework of Franz Rosenzweig

The philosophy of Franz Rosenzweig is one of the most interesting and surprising innovations of modern thought, both general and Jewish. There exists a bacground of distinguished modern Jewish philosophers from Moses Mendelssohn, the first philosopher of modem thought who systematically defined the essence of Judaism, to Hermann Cohen and Martin Buber. However, Rosenzweig was the first to inject existential philosophy into Jewish thought and give it direction, both theologically Jewish and original.

Rosenzweig coined a terminological system whose terms were taken from Jewish usage. He provided its own guidelines and created a unique philosophical weave containing an interpretation of the struggle of Judaism with the other monotheistic religions.

Rosenzweig emphasizes a unique and orderly conception of life. In his epistle "On Education," he wrote: "The Judaism to which I refer is not `literary` and is not grasped by the writing or reading of books. Even - forgive me all modern thinkers - it is not to be `experienced` or `cultivated`. One may only live it. And not even this – one is simply a Jew, and nothing more" (his Life 159).The Star of Redemption, Rosenzweig`s masterpiece, is written in a remarkable, ordered, dialectical singularity. In The Star of Redemption, Rosenzweig made one of the few attempts to formulate methodically religious existential philosophy (MiMytos 262-273), This attempt makes the book unconventional, an exceptional work among the philosophical works of our time.

Rpsemzweog. Cpmtrary tp the great classical philosopher, stresses the lack of identity between thought and reality. Instead, the book is based on three elements - God, the world and man - which preface all logical action and may be conceived only by means of faith The Star of Redemption also strays from the accepted line in the existential philosophy of Kierkegaard and Sarte, in that Rosenzweig attempts to prepare a philosophical method par excellence.

Rosenzweig`s life and personality also uniquely reflect his philosophy of life: "Man thinks that he philosophizes, but in actuality he writes his autobiography ("From Revelation" 162). Although raised in an assimilated environment, educated at the knees of the classical German idealism and philosophy of the Enlightenment so distant from that of religious belief, he suddenly tumed sharply to faith. Author of the philosophical treatise Hegel and the State, Rosinzweig subsequently became the author of the theological book  The Star of Redemption and translator of Hebrew poetry of th Middle Ages and the Beble to German. He Stood at the threshold of converting to Christianity and retured to Judaism to cecome one of its most profound thinkers. Intellectually acute, probing and exhilaratin, his essays frequently contained irony and humor though written furing the last eight years of his life while he was critically ifl and in agony, paralyzed throughout his body and unable to speak (His Life).

Notwithstandig the uniqueness of the man and his method, Rosenzweig`s philosophy is a not a singular phenomenon, but is a total spiritual process which characterizes post-Hegelian philosophy. This process places in the center of thought not understanding or an abstract method but rather existential man, real, vital man ,with all his existential problems, emotion and agonies of soul.

The philosophic path leading to Hegel

In the approximately two hundred years which preceded Hegel,  a direction in philosophical thought had commenced and developed which led inexorably t Hegelian thought. Among the significant philosophers of this developmental period was Francis Bacon  (1561-1626), the father of English empiricism, who maintained that the source of undersanding o knowledge is the experience we acquire by means of our senses.  Bacon developed the scientific method, which was adopted and adapted by, among others, political philosophirs defferent one from the other as Thomas Hobbes  (1588-1679) and John Locke (1632-1701).

Man`s dependence on his perception developed from a scientificmethod to a philosophical concept. George Berkeley (1685-1753) set forth the rule: "to be" is to "be perceived" in the mind of man. He further asserted that the one thing which exists for certain is Spirirual reality, thought, the result at which the senses arrive. The skepticism of Berkeley was buttressed by David Hume (1711-1771), who denied the possibility to understand via our intellect any truth of reality. Immanuel Kant (1724-1804) neither accepted the skepticism of Hume nor the earlier empiricism, and he suggested a synthesis which transferred the center of gravity from the obfect to the "I." We lmpw. C;ao,ed Kant. By means of our senses as shaped by our ntellect and not by the world surrounding us.

דף הבית

תרפיית הגשטלט הרחיבה את העיקרון שמה שקיים – קיים כאן ועכשיו בפסיכותרפיה. היא האמינה שאירוע נחווה דרך קיום החיים של האדם ולא דרך גורם סיבתי – א-פריורי. המאמר מסביר שחיי האדם הם לא תוצאה של משהו אחר אלא שהאדם הוא מה שהוא.  זאת ועוד, המאמר ידגיש וינמק  שעיקרון זה מאפשר לנו להבין טוב יותר את חיי בני האדם ויתרום תרומה ייחודית ומכרעת לחברה ויהווה את המניע  והמימוש להתנהגותם.

 פרלס קיבל את המושגים התאורתיים של הפילוסופיה האכסיסטנציאלית שבמרכזה המבנה הפנומנולוגי שקובע שמה שקיים - קיים כאן ועכשיו, והרחיב עקרון זה על כלל התנהגות האדם והחדירם בפסיכותרפיה בתהליכי מפתח באורגניזם האנושי. הוא האמין שאירוע נחווה דרך קיום החיים של עצמו ולא דרך שום גורם סיבתי, א-פריורי אחר, כמו חוק מטאפיזי חיצוני, כי "הנחת היסוד האומרת כי ההתנהגות היא "חוק" הריהי הבל הבלים" )גשטלט מלה במלה ( 8  .

 הייחודיות והזמן כתכונות משמעותיות של הפנומנולוגיה

פרלס, קבע ברוח האכסיסטנציאליזם שהתופעות המתרחשות בחיי האדם צריכות להיות מנותחות לפי הערך היחודי המודע של עצמן, מה שהן וכפי שהן מתגלות באותו רגע נוכח שבהווה. במלים אחרות, הוא האמין שהאדם הוא מה שהוא כמו שורד הוא ורד. חיינו הממשים לא תוצאה של משהו אחר - מתקפותם של היסקים, שהם בתחום ניסיוננו, המגיעים לידי מסקנות לגבי דברים שמעבר לתחום זה. דבריו הבאים של פרלס מאמתים, מרחיבים ומסבירים התיחסות זו:

                 אנחנו מגלים שתכלית החיים היא שיש לחיות אותם, שאין...לדחסם לתוך דפוסי מערכות... להיות ממשיים, ללמוד כיצד נטיל את משקלנו על כף המאזניים, לפתח את מרכזנו בתוך תוכנו, לרדת להבנת יסוד האכסיסטנציאליזם: ורד הוא ורד הוא ורד. אני הנני אשר אני, וברגע זה לא אוכל להיבדל בשום פנים ואופן ממה שאני... אני עושה את שלי, ואתה עושה את שלך... אתה - אתה, ואני - אני... המטורף אומר " אני אברהם לינקולן", בעל הניאורוזה אומר "הלוואי שהייתי אברהם לינקולן," ואילו האדם הבריא אומר: "אני - אני, ואתה -אתה." אכסיסטנציאליזם... מתבסס על עקרון המודעות, על הפנומנולוגיה )חקר התופעות(... היסוד שלנו: לכל יחיד, לכל צמח, לכל בעל-חיים רק מטרה אחת שהוקנתה לו מלידה - להגשים את עצמו כפי שהוא. הוורד הוא ורד הוא ורד. הוורד אינו שוקד להגשים את עצמו בתור קנגורו, והפיל לא ישקוד להגשים את עצמו בתור ציפור. ]כמוכן[ כל חברה נוטה להגשים את עצמה בתור חברה סגולית זו או אחרת. החברה הרוסית מגשימה את עצמה בתור שכזו, החברה האמריקנית, החברה הגרמנית, השבטים הקונגולזיים - כולם מגשימים את עצמם, כולם משתנים. אכן שורר חוק בהיסטוריה: כל חברה שהתמתחה יתר-על-המידה ואיבדה את כושרה לשרוד יורדת מבימת ההיסטוריה. )גשטלט מלה במלה 9-44(

דברי פרלס זהים למה שמסביר רנ"ק בהתייחסותו להיסטוריוסופיה של האומות: לכל אומה "נחלות ומנות רוחניות", שכולל הדינים והמוסרים מושגי לשון וספרי חכמה וכדו' שיוצרהן כלל אנשי האומה או שבט אחד, )למשל שבט יהודה בישראל(; אלה נאצרות לאוצר קודש רוחני באומה אומה במטרה להאציל אותם על עמים אחרים עם סיום תפקודה על בימת ההיסטוריה; וזהו תעודתה ההיסטורית.   

 פרלס מצביע לנו בקטע הנ"ל על יסוד משמעותי שהיא היחודיות האכסיסטנציאלית לאמור ,  שהאדם תופס את העולם בו חי בדרך ייחודי, ונקודת מבטו שלו כיחיד משפיע על הדרך שבה הוא רואה, חושב, מבין ומגיב אל  עצמו ואל הסביבה. והשקפה ייחודית זו, מאפשרת לנו להבין טוב יותר בני אדם מאשר התבוננות בהתנהגותם ולתרום לחברה ככלל ביחודיותה של כל חברה. פרלס אף מחזק את דברי לינג, ופרנקל, בהתייחסות לצד הטיפולי, שאומרים שהייחודיות מסייעת לאדם לחקור את הדרכים שבהן יוכל להבין את חייו.

 לא עוד ההסבר ההגיוני והסיבתי לממש את התופעות בחיי האדם אלא הזמן הנוכח החי בהווה - ב'עכשיו'. )השווה: גשטלט מלה במלה  .  (45  פרלס אומר, שהאדם נתפס כקיים רק כשרוי בתוך הזמן- זמן ההווה. ההווה הוא הנושא העיקרי של האדם בעיניו. אין לנו דבר בנמצא, לא עתיד המתוכנן ולא עבר שבהיזכרות, אלא ה'כאן' וה'עכשיו' שהיא ההתנסות הממשית הנחוות. האדם לא מוצא את קיום עצמו, אלא כשהוא כבר ישנו 'כאן' - בהווה. פעולת מחשבתו, כמו ציפיות וזכות קיומם הממשי מתממשות רק במסגרת ההווה המידי. "אי אפשר להעלות על הדעת את קיומו של דבר פרט ל'עכשיו')"ה'עכשיו הוא ההווה"(." )גשטלט מלה במלה .(45 "העכשיו חופף את כל הקיים ". ה'עכשיו' הוא אחת משתי הרגליים שבעזרתן מהלכת תרפיית התבנית. )שם. (48

 פרלס כאילו מדבר מגרונם של האכסיסטנציאלים כשהוא מתאר את זמן ההווה במיוחד בלשונו הקיומית המוחלטת, כשהוא משתמש במונחים: 'עכשיו', 'כאן', 'אנוכי'.)שם,( 45, 48  דבריו מאוד זהים למה שאמר רוזנצווייג בנהריים,  היידגר בהוויה וזמן וכשיאספרס מדבר על נוכחות אנושית מלאה בזמן הווה.

כשפרלס מתאר את המחט הנוגעת בתקליט והמוסיקה שמפיקה כתוצאה מכך, לגביו זהו ההמחשה של הזמן האקטיבי של 'העכשיו', של ההווה ביחס לעבר.כשאנו מוחקים את העכשיו, פרושו שאין מוסיקה כי יש עכשיו מוחלט אבל המחט עודנה נוגעת. לא נמחק העבר או הצפייה מראש לאותם הלחנים שיישמעו. כשאנו מוחקים את העכשיו אין קול. פרלס בדיוק מסביר את יחסו של העבר או העתיד בציר הזמן שמרכזו ההווה כפי שעשה רוזנצווייג ודומיו. ההווה כמו שסברו ההוגים האכסיסטנציאלים לא מוחק את העבר אלא מעלה אותו לחיים בהווה ומתרים את העתיד לכדי חיות נוכחית. כמו כן, רק ב'עכשיו' יש 'הרגע הפורה' )מונח שתורגם מקירקגור מ- Augenblick(, יש מוסיקה, יש יצירה, "כי בתוך 'העכשיו' אתה משתמש בכל הזמין לך, העומד לרשותך, וסופך ליצור" )במקרה שלנו המוסיקה(, שביצירה זו טמונה ההחלטה האישית בחינת התכוונות חדשה של האדם כלפי העולם, כמוהו סבר גם פאול טילך. המגע עם המוסיקה המתרחשת היא אך ורק מקבלת את ביטויה ב'עכשיו'. )גשטלט מלה במלה( 45,54 .

 להווה יש תפקיד מכריע במודעות האדם. מודעות בהווה נעשית כלי לחשיפת אותם צרכים וכלי לגילוי מחדש של הצרכים בהם מונע הפציינט מעצמו מלממש צרכים אלה. מודעות להווה  של ה-'כאן והעכשיו' הוא בסיס לבטחון. ולעומת זאת נטישת ההווה ובריחה לעבר או לעתיד מגבירה את הפחד ומפתחת תגובת חרדה ומאידך מפתחת דמיון לגבי דברים נוראים שעלולים לקרות אם האדם הנסוג ישאר עם מה שקורה לו באמת באותו רגע. בעיני הגשטלטיסט, בריחה לעבר או פשוט לחיות בעבר או בעתיד נתפס כהמנעות מלחיות בהווה.[i] למשל, הנאורוטי, חי את העבר או את העתיד אף פעם לא את חיי ההווה שלו. מציאות זו מארגנת את האנרגיה שלו למשחקים של הרס עצמי ושל מניעה עצמית.  באמצעות משחקים אלה מונע הנאורוטי מעצמו צמיחה וגדילה. כאשר הוא חווה או עומד בפני חוויה לא נעימה בהווה הוא נעשה פובי והוא נמלט מפני החוויה. הוא אוטם את עצמו בפני רגשותיו.

פרלס האמין שכל תרפיה שהיא צריכה ויכולה להעשות אך ורק בהווה, כל דבר אחר רק מפריע לשינוי הטיפולי לבוא. המודעות הרצופה ("The Awareness") היא הטכניקה שמאפשרת לנו להבין ולהשאר במציאות ההווה, כלומר, לגלות ולהיות מודעים באופן מלא לכל התנסות אקטואלית. למשל, בדוגמה למעלה, הנאורוטי אינו מסתדר בהווה, וכל עוד הוא לא למד איך לטפל בבעיות כשהן מתעוררות הוא לא יהיה מסוגל להסתדר בעתיד. לכן חייבת התרפיה להיות "תרפיה שעוזרת למטופל לפתח ולגלות את המקורות שבעזרתם הוא יכול לפתור את בעיות ההווה שלו וכל אלה שעלולות להתעורר בעתיד הקרוב או הרחוק". (Gestalt Therapy Approach 63) ההוה מהווה את המסגרת המחייבת שהמקורות יתפקדו כתמיכה עצמית של הפציינט. רק בהווה יכול הפציינט לגלות ולפתח מקור זה על ידי כך שהוא לומד לשאת ולתת עם עצמו ועם כל האמצעים שנמצאים ברשותו במטרה לקבל החלטות כלשהן.

 הגשטלטיסט מאמין שכאשר הנאורוטי למשל, נעשה מודע בכל רגע ורגע לעצמו ולפעולות שלו ב'כאן ועכשיו' בכל הרמות: פנטזיות, דיבור או מצה פיסי, הוא יכול לראות איך הוא מייצר את הקשיים של עצמו, הוא יכול לראות מה הקשיים שלו כעת, והוא יכול לעזור לעצמו לפתור אותם רק במסגרת זמן ההווה. רק במסגרת זו, לא רק שהוא יכול לפתור כל בעיה, אלא הפתרון של הבעיה מקילה על פתרון הבעיה הבאה, מאחר וכל פתרון ב'כאן ועכשיו' מגדיל את התמיכה העצמית שלו.

 נשאלת השאלה, מה הדרכים שמציעה תרפיית הגשטלט לחידוש ההווה לשם יצירת האווירה הטיפולית הנכונה?

 יחודיות וזמן בטכניקות הגשטלט

פרלס סובר שכל משמעותה של התרפיה הפנומנולוגית היא לימוד הפציינט לחיות בהווה, ושעות התרפיה שלו צריכות לשמש עבורו נסיון ראשון בכך. לפיכך לדעתו, תרפיית הגשטלט הנה תרפיית 'הכאן-ועכשיו', שבה אנו מבקשים מהמטופל במשך השעה הטיפולית להפנות אל כל תשומת ליבו למה שהוא עושה בהווה, כלומר, במהלך היחידה הטיפולית.

             נצביע על שלוש טכניקות העוזרות לפציינט לחדש ולחזק את מסגרת ההווה בזמן טיפול.

             א. טכניקה זו מבקשת לעודד את הפציינט לצפייה עצמית טהורה. כדי לעזור לפציינט להבין ולהשאר ב'עכשיו' של קיומו היחודי, מעודד אותו המטפל להתיחס ולתת ביטוי לכל מה שנכנס לתחום שדה המודעות העכשוי שלו. למשל, עכשיו אני מרגיש עייף, עכשיו אין לי חשק לקרוא, עכשיו אני חש מנומנם, מטושטש וכו'. הפציינט מתבקש גם לחדול מלהסביר ולעבור כאמור,לצפייה עצמית טהורה. הדאלוג הבאה  בין הפציינט ולבין התרפיסט ימחיש את האמור:

                                           הפציינט:  אני לא יודע מה לומר כעת.

                                תרפיסט:                   אני שם לב לכך שאתה לא מביט בי.

                                פציינט:                    מגחך

                                תרפיסט:                   ועכשיו אתה מכסה את פניך.

                                פציינט:                    אתה גורם לי להרגיש נורא.

                                תרפיסט:                   ועכשיו אתה מכסה את פניך בשתי ידיך.

                                פציינט:                    תפסיק, זה בלתי נסבל!

                                תרפיסט:                   מה אתה מרגיש כעת?

                                פציינט:                    אני מרגיש נורא נבוך. אל תביטי בי.

                                תרפיסט:                   בבקשה, השאר עם המבוכה.

                                פציינט:                    אני חי איתה כל חיי. אני מתבייש בכל דבר שאני עושה. אני מרגיש כאילו אין לי זכות להתקיים.

             ב. בטכניקה השנייה לומד הפציינט להעביר את הרגשות לזמן הווה. התרפיסט מעודד את הפציינט להביע את רגשותיו ומחשבותיו מן העבר או מן העתיד בזמן הווה. זה יכול לבוא לידי ביטוי על ידי נסיון של הפציינט להזדהות בפנימיותו עם אותו זכרון או לחוות אותו שוב בתהליך הטיפולי. הפציינט יכול לשחק מחדש את הסיטואציות בשלוב תנוחות ותנועות )ג'סטות([ii]  איברים מאיברי-הגוף להדגשת הדבור או כתחליף לדבור-פה וביצירת דו-שיח מילולי כמו בטכניקת הפסיכודרמה. בשל היות הגשטלט תרפיה חוויתית, מתבקש הפציינט שלא לדבר על הטראומות והבעיות שלו כבעלי זכרונות מן העבר המנותק. הפציינט מתבקש להתנסות שוב בבעיות ובטראומות שלו כמצבים בלתי-גמורים בהווה. התרפיסט הגשטאלטי מבקש מהפציינט לנסות לחוות את עצמו הרבה ככל האפשר.

             ג. הטכניקה השנייה מתמקדת על צורת הביטוי העצמי. התרפיסט מתמקד גם על צורת הביטוי של הפציינט; על ההתנהגויות שלו יותר מאשר על תוכן הדברים שלו, כפי שהומחש הדבר בהתנסות החוויתית שלי במרכז ללימודי הגשטלט ע"ש רטנר. בהתמקדות זו  על ידי צפייה בהתנהגותו, מעריך התרפיסט את דפוסי התקשורת של הפציינט. הוא מפנה את תשומת הלב שלו למחוות, לנשימה, לרגשות, לקול ולהבעת הפנים שלו באותה המידה כמו שהוא מתייחס למחשבות שלו. ככל שהפציינט נעשה יותר ער לעצמו, הוא לומד יותר אודות עצמו. כשהפציינט מתנסה בצרכים שבאמצעותם הוא מונע עצמו "מלהיות" בהווה, הצרכים בהם הוא מפריע לעצמו, הוא גם מתחיל לחוות את החלקים באישיותו להם הוא מפריע להתקיים.

            בתהליך זה, התרפיסט מודרך על ידי מה שהוא רואה אצל הפציינט. הוא רגיש לפני השטח אותו מציג הפציינט, כך שמודעותו הרחבה יותר של הפציינט יכולה להעשות האמצעי שבעזרתו יכול הפציינט להגדיל את המודעות העצמית שלו.

 ברצוני להדגיש את דברי פרופסור סרוק, בהרצאותיו במרכז ללימודי הגשטלט, שהגשטאלט מדגיש מאוד את התנהגותו הפיזית היחודית של הפציינט בהווה ומנסה ללמוד בצורה משמעותית את משמעותה לגבי רגשותיו כאן ועשיו של הפציינט ולבטאם נאמנה. לפיכך  שהג'סטה צריכה להיות טבעית ומרשימה. צריכה להגביר את המסר, להבהיר משמעות הדברים או להדגיש נקודה חשובה וממילא ימקד את האדם בהווה בצורה ממשית.  הג'סטה יכולה להביע מצב רוח או רגש - כעס, למשל, או חוסר סבלנות, או אדישות. ג'סטה, הנעשית בעת אתנחתא שקטה של התרפיסט כלפי הפציינט בחדר הטיפולים, יכולה להיות חזקה ממלים. פרופסור סרוק, מדגיש שהאדם חייב להרגיש בנוח עם  הג'סטות שלו, ולסמוך על ההתנהגות האורגניזמיט הטבעית שלו.

 ההתנהגות היחודית של האדם כמו האגרוף הקפוץ שמביע עוינות, או כף היד הפתוחה המקרינה פתיחות של קבלה בסבר פנים יפות, או זרועות המשולבות על החזה הדוחות את הצופה, היא הקובעת את נוכחותו היחודית והשלמה בהווה.

 שפת הגוף חושפת את האמת שעל פני השטח. היא מדברת בלי מלים. לגוף יש לשון בלתי מדוברת משלו, עצמאית ויחודית. כשהתרפיסט רגוע ושולט במצב, הוא ישדר את תחושת הרווחה הזאת לפציינט שלו. כשהוא מתוח, והפציינט קולט את המתח והמבוכה שלו, הוא תוהה, מדוע נמצא התרפיסט לפני.

 שפת הגוף של התרפיסט יכולה לשדר פתיחות כלפי הפציינט, או לגרום לו להיראות עוין. עקוב אחרי שפת הגוף של החברים בקבוצת עבודה. חשוב כיצד מגיב כל אחד מהם לעבודה של חברם או להערה בודדת שלו. התבונן בשפת הגוף של הקבוצה, כשהיא אינה מסכימה עם הדובר. שים לב להתלהבות, העוברת בין חברי הקבוצה, כש'עובד' או מדבר, והמסר שלו מוצאים חן בעיניה.

 ההווה הוא הזמן המשמעותי בטיפול התבניתי

 אחתום עם תוכנו המשמעותי של ההווה בטיפול הגישטאלטי, והוא מודעות בשימושו, תוצאתו ויתרונו.

המשפט הבסיסי שהפציינט מתבקש להשתמש בו מראשית הטיפול ועד סופו הוא הביטוי "כעת אני ער לכך ש... 'הכעת' מחזיק את הפציינט בהווה ומחזיר את העובדה ששום חוויה לא יכולה להתרחש אלא בזמן הווה". (Gestalt Therapy Approach 65) מושג 'הכעת' הינו מענין וקשה. מחד, כדי לעבוד ולהשיג דבר מה יכול האדם לעשות זאת אך ורק בהווה. מאידך, אם האדם מנסה לתפוס או להאחז בהווה, הוא לא יכול מפני שזה כבר עבר, נעלם. מושג 'הכעת' הוא מושג פרדוכסאלי: להיות בהווה ועם זאת לא להיות מסוגל להאחז בו או אפילו להתמקד בו.

 כאשר הפציינט חווה את עצמו בהווה ובאמצעות יכולת האבחנה וההתיחסות שלו ל'איך' של כל הפרעה ולאיך הפרעות אלה משפיעות עליו, יכול הפציינט להגיע לאינטגראציה אמיתית של אישיותו. התרפיסט יכול לשים קץ למלכוד האינסופי שבו מוצא הפציינט את עצמו. בתראפייה, נותן התרפיסט לפציינט הזדמנות להיות הוא עצמו, על ידי כך שהפציינט מתחיל לחוות את עצמו וזה מאפשר לו להעריך הן את עצמו והן את אחרים באופן אמיתי. בשלב זה לומד הפציינט ליצור קשר טוב עם העולם מפני שהוא יודע איפה נמצא העולם ואיפה נמצא הוא, מה הוא רוצה ומה רוצים ממנו האחרים.

 יתרונו של ההווה לאישיות של המטופל הוא בכך שיוצר בה תשתית נפשית תומכת. פרלס טען שכאשר אנו נוטשים את בסיס הבטוח של היותינו בהווה, ואנו קופצים בפנטזיות שלנו לתוך העתיד או לעבר, אנו מאבדים את התמיכה של האוריינטציה שלנו ומפתחים במקום זה תגובת חרדה. ממובן זה פרלס היה דוחה את מאמרו המתקתק של המשורר: "למרות שדבר לא ישיב את הזוהר בדשא, תפארתו של הפרח, אל לנו להתאבל, כי אם לשאוב כוח מהזיכרונות שנותרו בלבנו". )זוהר בדשא(  כוונתו של המשורר הייתה טובה אך הוא לא נתן את ליבו לכך שעל ידי ההשוואה בין הפנטזיה של העבר, ה'הזוהר בדשא' ולבין ההווה הקודר של האבלות, הוא למעשה יוצר מתח ואף חרדה בלב ההוזה. במלים אחרות, חרדה מתפתחת כשיש מתח בין ההווה לבין העתיד - "בין העכשיו ובין הלהלן" או בין ההווה לבין העבר. לכן, השארות בהווה משמשת כבסיס הכי תומך שעליו יכול האדם לעמוד ולתפקד ביעילות - "אם אתה שרוי בתוך העכשיו אינך יכול להיות שרוי בחרדה, שהרי זורמת ההתרגשות מניה וביה אל הפעילות הספונטנית הנפעלת". )גשטלט מלה במלה( 8.

עקרון אחר - המוטיבציה מהווה את תוכנה של הפנומנולוגיה שפרלס מסכמה במשפט אכסיסטנציאלי אחד: "כשאתה שרוי בתוך העכשיו עומד לך כוח יצירה, עומד לך כוח המצאה. בהיכון חושיך, בהיפקח עינך ובהיכרות אוזניך  - כמוך כילד הקטן מצוא תמצא את הפתרון". )גשטלט מלה במלה 9(  על יצירה והמצאה חושית זו בגשטלט, דן העקרון הבא.

 המימוש העצמי בתרפיית הגשטלט

 עמדנו כבר על כך שמטרתה של הפילוסופיה או הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית היא להבין את החיים הפנימיים -יחודיים עם החוויות האינדיווידואליות והנתונים הצורניים של האדם בעזרת המוטיבציה. עוד ציינו, שהאחרונה מהווה את ההבנה הייחודית שביטויה במימוש עצמי.

 כמו כן הוספנו, שמוטיבציה היא  מניע יחודי והבנתי או אי הבנתי פנימי הפעולה בין גורם לתוצאה.

במלים אחרות אמרנו, היחסים בין גורם לתוצאה מתפקידים מתוך דחף יחודי והבנתי שגולדשטיין, מכנה זאת בשם "מימוש עצמי". דחף זה מתבטא בכך שהאדם משתדל ורוצה כל הזמן להכיר ולמצות  או להצמיח הפוטנציאל )הכוחות והכשרונות( האצורים בו מלידה בכל דרך אפשרית.

הוזכרו התיחסותיהם של מעצבי המתודה האכסיטנציאלית הומניסטית, כדלקמן:

 מסלו מגדיר את 'המימוש העצמי' כנטייתו של האדם למצות את מלוא כשרונותיו וכישוריו. 

 לוין סבור שבמרחב החיים )"השדה הפסיכולוגי"( פועלים, מניעים מתוך היחיד וסביבתו הפסיכולוגית, ויחסי משיכה ודחיה ביניהם הם המפעילים את מוטיבציית האדם. 

פרנקל מוסיף, שהמוטיבציה מניחה הבנה כלפי ערכים ומגשימם. רק התגשמותם של ערכים משווה לחיים משמעות.

 בוס משתמש בדוגמא של חלון שנסגר על ידי הרוח וחלון שנסגר על ידי האדם כדי להדגים את ההבדל שבין גורם ומוטיבציה מחד ולהסביר היסוד ההבנתי של משמעות המוטיבציה מאידך.

 רוג'רס מדגיש את אחד מעקרונותיה המרכזיים של שיטת טיפולו שבבני-האדם טבועה הנטייה למימוש עצמי.

היידגר רואה ב-'אדם סתם' (`das Man`)-'ההוויה שלא כהוויתה' (`uneigentliches DaSein`) פוטנציה-כוח, היוצא לפועל בדמות אדם אותנטי שהוא בחינת לקראת 'הוויה כהוויתה' (`eigentliches DaSein`)-'העצם העצמאי' (`eigenes selbst`) או 'היש אשר בישותו יש לו ענין בישותו' (` das Dasein ist Seiendes, dem es seinem Sein zum dieses Sein Selbst`.) 

בדיון של מפרלס בבעיית ה'מימוש עצמי, הוא מתחבר עם שורת התפיסות האכסיסטנציאליות- הומניסטיות הנזכרים למעלה. פרלס האמין שהאדם מממש עצמו כמו שנבט החיטה מממש את עצמו. לנבט החיטה יש את הפוטנציאל להעשות צמח. צמח החיטה הוא המימוש-העצמי של הנבט. מימוש-עצמי משמעו לפיו, אם כן, שנבט החיטה לעולם יממש את עצמו כצמח חיטה ולעולם לא יממש את עצמו כצמח שעורה. מכאן שמימוש עצמי הוא צורך או משאלה החסרה המניע את האדם למלא שוב חוסר זה.  פרלס טען שהבעיה של האדם המודרני היא בנטיה, כמו שאומר לנו היידיגר, מהאותנטיות מאחריות או מהאני הקיומי. ודבקות בחיצוניות, בדו-משמעותיות ובהתפלספות התבונית. טענה זו משתמעת מתוך ההתאמה של פרלס, שבין ה'מימוש-העצמי' לבין ה'מימוש העצמי המדומה'. התאמה זו נובעת מתוך הנסיון של אנשים להגשים את הרעיון של כיצד עליהם להיות במקום להגשים את עצמם. פרלס טען שה'מימוש העצמי' הוא הירושה הפוטנציאלית הטבעית של האדם בעוד שהמימוש העצמי המדומה הוא תוצאה של פיצול חברתי מלאכותי. 

ההבדל בניהם הוא חשוב ביותר לענייננו. הוא הסביר ש"כאינדיבידואלים ביולוגיים אנחנו חיות בעוד שכיצורים חברתיים אנחנו משחקים בתפקידים. כחיות אנחנו הורגים כדי להתקיים בעוד שכיצורים חברתיים אנחנו הורגים לצורך תהילה, תאות-בצע ונקמה. כיצורים ביולוגיים אנחנו מנהלים אורח-חיים הקשור לטבע. כיצורים חברתיים אנחנו מנהלים אורח-חיים של 'כאילו', בו קיים בלבול רב לגבי המציאות, פנטזיה והעמדת פנים" (In and out of the Garbage 87) רק בני האדם מנסים להיות משהו שהם אינם. האדם, טוען פרלס, מפתח אידיאלים שאין הוא יכול לעמוד בהם או להגשימם. האדם המודרני הביא על עצמו את קללת תורת המוסר הפרפקציונסטי, האומרת כי השלמות היא הדרגה שאליה יש לשאוף, כדי שיהיה מוגף מפני ביקורת ועל ידי כך פתח לעצמו נתיב ליסורים-עצמיים אין סופיים. לרוע המזל, רבים הם האנשים המאמינים שהם 'צרכים' להרחיק, להתנכר, כלשון היידגר, להדחיק או לשלול מעצמם כמה מתכונות האופי האמיתיות-אותנטיות שלהם ולהוסיף או להחליף אותם בהעמדת פנים, במשחק או בפיתוח תפקידים המסתיימים בהתנהגות צבועה-לא אותנטית. במקום השלמות של האדם האמיתי, יש לנו פיצול, קונפליקט, התנכרות ויאוש בלתי נראה של תחליף האדם. רוב בני אדם חיים אך ורק למען הדימוי העצמי הפרפקציונסטי שלהם. משום שאנשים אלה עסוקים בהשלכת עצמם ככזה או אחר הם יוצרים בתוכם חללים המולידים תסכול, שקר, חסר שביעות כרונית, התנכרות עצמית ויאוש.

 האדם מובן ולא מוסבר

 לעומת זאת קבענו שהמתודה האכסיסטנציאלית-פנומנולוגית מתנגדת לחקור את האדם בכלי מחקר מדעיים לניתוח סיבתיות חומרית. בעוד את העובדות הפיזיות, הכימיות, הביולוגיות, צריך להסביר, הרי את העובדות האנושיות אנו מבקשים להבין. להסביר, פרושו לגלות מבחוץ זיקה בין שני דברים, שהיא פעולה ל"מראית-עין" "לא פוריה" והיפוכו באדם: לגביו מבקש אני להסיק את המשמעות מבפנים. "את הטבע הננו מסברים, את חיי הנפש הננו מבינים". פרלס רואה את בהסבר האיטלקטואלי את ההבדל בין תרפיית הגשטלט ולבין טיפולים אחרים.

 עקרון ההבנה הפנימי, המאפיין את המתודה האכסיסטנציאליסטית באה לידי הדגשה אצל קשת רחבה ונכבדה בעיקר בתחום הטיפולי פנומנולוגי-קיומי.

 הפילוסופים והפסיכולוגיים האכסיסטנציאליים ביקשו להבין ולא להסביר את הנאורוזה או הפסיכוזה המסוימת:

                 פסיכותרפיה על בסיס אכסיסטנציאלי-אנליטי חוקרת את תולדות חייו של הפציינט המועמד לטיפול, ...אבל היא איננה מסבירה את תולדות חייו...  להפך, היא מבינה תולדות חיים.... של הפציינט... (Existential Analysis 145).

             שטראוס כותב: "עלינו להבין ראשית-כל את עולמנו".

 קרל יאספרס העיר: "כמה אנו חסרים! כמה הזדמנויות להבין אנו מחמיצים משום שברגע מכריע אחד לא היתה לנו, למרות כל ידיעתנו, התכונה הפשוטה של נוכחות אנושית מלאה!"(Existence and Therapy 343)

פרום סובר, שלהבין הינו הצעד הראשון בדרך למערכת יחסי התנהגות בריאה כלפי עצמך וכלפי האחרים. הבנת דבר מה בעל חשיבות עשויה לשנות כליל את תחושותיך, ואת עמדותיך ו"מלמדת אותך מהו טוב לקראת שלמות המידות ולהיות עצמך. 

 היידגר סובר שההבנה (`Seiensart`) היא אופן ישותה של ההוויה והיא המובן המקורי של האמת- של גילוי ה'יש'. )ולא לימודו של היש. פרלס מדגיש את "גילוי החיים" ולא לימודו בתרפיה )גשטלט מלה במלה 30(( המהות הממשית הוא פועל יוצא של הבנה. בהבנה האדם מקבל את תודעתו כ'תודעה טהורה', לא במובן זה, שהיא מנותקת מן האכסיסטנציה של האדם, אלא במובן זה, שמבינים את התיחסותה לאובייקט שלה בטהרתה. ההבנה נותנת לנו את העולם.  (Sein und Zeit 282)   "כי הכול מעוגן בתוך ]ההבנה[ המודעות, ]שהיא[... הבסיס היחיד לידע, לתקשורת..." )גשטאלט מלה במלה 48(

 הכן, מוטיבציה והבנה הנם העקרונות האופרטיביים בניתוח התנהגות אכסיסטנציאלי.

 פרלס אף הוא מבקש בכל דרך לדחות  את "משחקי בינה אינטלקטואליים" המבטיחים לא אחר מאשר "פעילות סרק" וכך הוא כותב:

                 ההבדל שבין תרפיית התבנית לבין רוב שאר הסוגים של פסיכותראפיה טמון ביסודו של דבר בכך שאין אנו מנתחים. אנחנו מכללים )עושים אינטגרציה(. השגיאה הנושנה, שכל עיקרה הוא עירוב ההבנה עם הביאוריות - ממנה אנו מקווים להימנע. מלאכת הביאור והפרשנות עשויה להיות משחק אינטלקטואלי מרתק, אולם זוהי פעולה למראית-עין, ופעולה מעין זו גרועה מלא-כלום. בשבתך בחיבוק-ידיים אתה יודע, לכל הפחות, שאינך עושה כלום; ברם, כשאתה פותח בפעילות למראית-עין אינך אלא משקיע את זמנך ואת מרצך בעבודה לא-פוריה, ואתה מתנה את עצמך לביצוע פעילויות הסרק האלה: אתה משחית אז את עתותיך, וכל העלול לצמוח לך ממצב כזה הוא רק שקיעה גוברת והולכת בתוך יוון הניאורוזה... אל-נא תהפכו את חלומותיכם למשחקי בינה אינטלקטואליים... )גשטאלט מלה במלה 71,68(

 פרלס סובר שמשימתו ואחריותו המרכזית של התרפיסט היא לנסות ולהבין את הפציינט כהוויה וכהוויה בעולמו. יש להבין את המבוי הסתום של הפציינט ולא להסבירו בנימוקים ונוסחאות חיצוניות. )גשטאלט מלה במלה( 43 עם ההבנה מונח היסוד ליכולתו של התרפיסט לעזור לפציינט להכיר ולחוות את קיומו הוא, וזהו התהליך המרכזי של גראפית הגשטלט.

כשפרלס מתיחס על ההבנה או המודע הרי בדיוק הוא מסביר את "הבנת עולמנו" של שטראוס, "נוכחות אנושית" של יאספרס או ה"התנהגות הבריאה" של פרום. אך בראש וראשונה, ה'הבנה' הפרקטית-טיפולית של פרלס, היא הפרשנות הקולעת והברורה ביותר ל'תודעה הטהורה' והעיונית של היידגר.

 ההבנה המודעת מספקת לפציינט את תחושת היכולת שלו והכשרונות שלו, את הציוד התחושתי, המוטורי והאינטלקטואלי שלו. זה לא הכרה, כי ההכרה הנה תפקיד מנטלי בלבד. היא התנסות שעוברת תהליך בדיקה קפדני דרך השכל ודרך המלים בלבד. לעומת זאת, 'ההבנה המודעת' או 'המודעות' מספקת חוויות נוספות. היא נותנת הן לתרפיסט והן לפציינט את התמונה הטובה ביותר של המקורות העכשוויים של הפציינט או בלשונו של היידגר, 'התודעה הטהורה' נותנת לנו את העולם. כיוון שההבנה המודעת תמיד מתרחשת בהווה, היא גם פותחת אפשרויות לפעולה. "

 שיגרה והרגלים הנם תפקודים ממוסדים וכדי לשנותם הכרחי לעוררם מחדש ולהביאם רעננים למרכז ההבנה המודעת. עצם המחשבה על שינוי השגרה וההרגלים מעיד על כך שקיימות דרכים אלטרנטיביות לחשיבה ולפעולה. בנוסף, הבנה מודעת מאפשרת בחירה וללא הבנה מודעת אין הכרה של בחירה". "על ידי התמקדות על כל שפטום, על כל תחום של הבנה מודעת, לומד הפציינט מספר דברים על עצמו ועל הנאורוזות שלו. הוא לומד מה הוא למעשה עושה ואיך הוא עושה זאת. הפציינט נעשה ער לאיך הרגשות וההתנהגויות שלו בתחום אחד מתקשרים לרגשות ולהתנהגויות שלו בתחום אחר". (The Gestalt Therapy Appuoach 65).

תרפיית הגשטלט דוחה את הסיבתיות של התופעה ומתרכזת בהבנה הפנימית של הפציינט, בדרך זו של ההבנה נוצר מודל משלה, של האמת הנחשפת על פני השטח - האמת החוויתית – המודעות הבלתי מופרעת.  המאמר דן על ההיבטים של מודל זה ומבקש להסביר את המוקד בתרפיית הגשטלט, שהוא האדם כפי שהוא על פני השטח עם רגשותיו, עם רצונותיו ועם פעולותיו. כמו כן, המאמר יסביר שהערובה למימוש הגשטלט באדם  הוא במודעות המגלה מחדש איך האדם מפריע לתפקיד של עצמו.  

 כבר נאמר במאמרי במדור זה , שהמוטיבציה הוא מניע, הבנתי ייחודי, פנימי אישי, לפעולה מסוימת ביחסים של גורם ותוצאה. היסוד האנושי של מניע זה פועל בשם ה'מימוש העצמי'- מיצוי הפוטנציאל האצור באדם.

 פעולת המוטיבציה תוחמת תחומי התעסקות ברורים. לדידה, פעולת ההסברה שייכת לתחום התופעות החומריות, המגלה זיקה חיצונית בין שני דברים או יותר. מאידך, פעולת ההבנה, שייכת לתחומה, התחום האנושי, המסיקה את המשמעות מפנימיות חיי נפש מבינים.

לכן, בחר האכסיסטנציאליסת, כמוהו הגישטלטיסט, מודל משלו - פנומנולוגי שמושגיו בעולם - 'כאן ועכשיו', ולא ב"פעילות הסרק" אינטלקטואליות "המשחיתות את עתותיך" ומגבירות את שקיעתך בניאורוזה. )גשטלט מלה במלה ( 68 לכן, במקום לדבר על הלא-מודע, מעדיף התרפיסט הגשטלטי לדבר על "ברגע לא עירני זה". המושג הזה מדבר על חוסר ערנות או אי-מודעות רגעית מכיל חומר שאף פעם לא היה מודע, שהטשטש או שנטמע עם הזמן. לפיכך, תרפיית הגשטלט שמה דגש גם במושג נעלם כמו לא-מודע, על מה שהפציינט כן יודע; על תחומי המודעות שלו על פני השטח במקום על תחומים המוסתרים מהשטח. במקום לשלוף אמצעים מתוך הבלתי-מודע, כפי שעושה הפסיכואנליסט, עובר המטפל הגשטלטי על מה שקורה על פני השטח.[i]

 כמו כן נאמר, שה'אמת' הוא, הוא המודל האכסיסטנציאלי. זהוי אמת "הקיימת רק אם היחיד עצמו יוצר אותה בפעולה". )קירקגור, יומני(. פרושו, שאנו עוסקים באמת פרטית יחודית, פנימית באישיות האדם בפועל ולא עוד עוסקים אנו באמיתות כלליות ואובייקטיביות חיצוניות. והעדות לכך מתברר, ממשמעות המושג 'אמת' בגרמנית: `Wahrheit`, של היידגר, שבמקורו היווני פרושו: גילוי המכוסה במעמקים )במעמקי הנפש(. ברוח זאת, פרלס טוען, שביטויי הפציינט צרכים להתגלות מחדש בפעולתם כאן ועכשיו, כלומר על פני השטח, על ידי הפציינט ולא בצביעותם הרגשית הבלתי אמיתית. למשל, הביטוי "אני מרגיש נפגע" שיהפוך לביטוי "אני רוצה לנקום" יהיה הרבה יותר פעיל, כאן ועשיו; יהיה יותר קרוב לאמת שעל פני השטח. או הביטוי "אני מרגיש אשם" שיהפוך לביטוי "אני כועס" יגלה  באחרון, הפציינט להפתעתו, עד כמה הוא באמת כועס. צביעות זו כאמור באה לידי ביטוי במושג הפטפטן (`das Gerede`) של היידגר.

 ועוד הוספנו בהקשר האכסיסטנציאלי, שהתחושות המתרחשות בחושים על פני השטח הישירות והעקיפות, יוצרות את התשתית לקראת החוויה. כמו ש"תכלית התרפיה ]התבניתית[ החזרת חושיך... תרפיית התבנית מקיימת מגעים עם הגלוי לעין" )גשטלט מלה במלה57 ,53( דהיינו, החוויה היא התוצר של כלי הנסיון החושניים-ההבנתיים; כמו תבנית הבית הוא תוצר של חומרי הבניין, המלט, המים הלבנים וכדו'. "כי התבנית היא התופעה שאנו חווים. צא ונתח אותה, צא ובתר אותה וכבר היא דבר-מה אחר." )גשטלט מלה במלה.( 20  

החוויה המודעת היא תודעה הבנתית המקשיבה לקול האנושי הפנימי "הקורא אותנו לחיים עצמיים" במאמרו של היידגר,)"Anruf des Selbst zu seinem Selbstsein"( (Sein und Zeit 280) ולא לקול הסמכותי-אובייקטיבי. יש בה מהאמונה, מהמימוש העצמי - המלא האנושי. החוויה הקיומית כמו בגשטלט, מתערבת ב'דרך' וב'איך' ולא מתחייבת ל'מדוע' ולמטרה. ה'איך מתייחס לתהליך עצמו על כל מרכיביו, ואילו ה'למה' שבו עוסקים בשיטות טיפול שונות, מתמקד יותר בסיבות לתופעה. התמקדות זו ב'איך' מאפשרת לאדם לחוש את התנסויותיו במלואן במקום לנסות להסביר אותן. לדעת פרופסור סרוק, השיטה הוכיחה את יעילותה בטיפול במצבי דיכאון, בהפרעות פסיכוסומטיות ועד לפיתוח הפוטנציאל של האדם. )אדם ומלואו 26(  בהקשר לזה מעניינים דבריו של פרלס בנדון:

                 כשאתה שואל איך אתה מסתכל במבנה, אתה רואה את המתרחש עכשיו, אתה זוכה להבנה עמוקה יותר של התהליך. האיך הוא כל שאנו זקוקים לו כדי להבין כיצד מתפקד העולם. האיך מעניק לנו פרספקטיבה, אוריינטציה. האיך מראה שאחד מחוקי היסוד - זהותם של המבנה ושל התפקיד - תוקפו עמו.... מדוע ומפני ש... הן מלים טמאות בתרפיית התבנית. הן אינן מוליכות אלא לשיכלון ומקומן בהפקת מלל ממדרגה שניה  ... המדוע אינו אלא מוליד חקירות-אין-סוף ... בכל פעם שאתה משתמש בשאלת מדוע שיעור קומתך מונמך. אתה רק מזין את המחשב, את האינטלקטואל, והאינטלקט הוא פילגש המשכל... עכשיו ואיך -מהות התורה של תרפיית התבנית טמונה בהבנת שתי המלים האלה... לעולם הדגישו את האיך, איך אתם יושבים, איך אתם משוחחים... . )גשטלט מלה במלה 73,47-48(

 כמו כן, אמרנו, שהחוויה היא בחירה רצינית וחופשית המציבה מכוח בחירה זו, מיד את האדם באחריות אישית ועמוקה, כלפי עצמו וכלפי זולתו.

 חוויית המודעות שעל פני השטח ערובה לממשותה של הגשטלט

 תרפיית הגשטלט בגישתה לאדם הנה אכסיסטנציאלית ולא מורליסטית,  כלומר, היא לא  מחייבת מידות התנהגות של 'עשה' ואל 'תעשה'. היא מתעניינת במודעות  הבנתית פעילה של הקשבה ל"קול הפנימי" ("Larmlos"), ליציבות הגוף ומגע של האדם למה שקיים וכפי שהוא קיים על פני השטח ולא לסיבה שהדבר קיים, כמו שאומר פרלס: "התכלית... שתקים מגעים עם עצמך ועם העולם ולא עם דמיונותיך..". )גשטלט מלה במלה 53( למשל, כדי שהפציינט יקשיב ברור לקולו הפנימי, במקרה שאומר משהו בעל חשיבות אך חולק הוא מהר מאוד עליו או בדרך כלשהי הוא מציין שהוא לא לגמרי קלט את ההשפעה של הדברים שהוא אמר; מתבקש הפציינט לומר שוב ושוב את המשפט עד שהמשמעות של הדברים נעשית ברורה, גלויה ובעיקר קשובה. על ההקשבה אומר לנו פרלס:

                 הדבר החשוב ביותר הוא ההקשבה. להקשיב, להבין, להיות פתוח - הרי זה היינו הך. אחדים מכם אולי מכירים את ספרו של הרמאן הסה סידארתא. גיבור הספר מוצא את הפתרון הסופי לחייו בהיותו למעבוראי על פני נהר. ואז הוא לומד להקשיב. אוזניו מספרות לו דברים רבים כל-כך, הרבה יותר משיכלו ללמדו בודהא וכל שאר החכמים ביום מן הימים ... הגורם המפעיל בתרפיה, האמצעי המוביל להתפתחות, הוא כילול הקשב עם המודעות ... הקשיבו לצלילים ... למה שאומר הקול, לאשר אומרת לכם יציבות הגוף, לאשר אומרת לכם הדמות... כל שמבקש פלוני לבטא כבר מצוי עמו - לא במלים... הכול מזומן לכם...משום שתרפיית התבנית נזקקת לעיניים ולאוזניים... הוא נמנע מפירושים מהפקת מלל ומכל סוגי זיון-מוח . )גשטלט מלה במלה 42,55(

 תרפיית הגשטלט מתייחסת לעולם כפי שהוא  הנתפס בניסיון הבלתי אמצעי ומוציאה מכלל שייכות את מה שעלינו כביכול להיות. משום כך, המוקד בתרפיית הגשטלט הוא על הפציינט כפי שהוא על פני השטח ולא על מה שהוא צריך להיות במובן האובייקטיבי. ולפיכך הדגש שלה שהפציינט ישים לב בכל רגע ורגע למה שהוא מרגיש, מה הוא רוצה ומה הוא עושה. מטרת ההכוונה הזו היא לפתח אצל הפציינט אמת חוויתית מודעת בלתי-מופרעת, שהיא הערובה למימוש הגשטלט באדם. הגברת האמת המודעת מאפשר לפציינט לגלות מחדש איך הוא מפריע לתפקוד של עצמו. הפרעות אלה יכולות להחשב כהתנגדויות או כהוכחה להתנגדויות. ההתנגדות היא להכיר בדרכים שהפציינט משתמש כדי לארגן את התנהגותו.

 מודעות חוויתית פעילה על פני השטח בהווה נעשית כלי לחשיפת אותם צרכים וכלי לגילוי מחדש של הצרכים בהם מונע הפציינט מעצמו מלממש צרכים אלו. לפיכך מסתייעת, שיטת הגשטלט בפסיכודרמה. המשתתפים "מציגים" את הבעיות שלהם על פני השטח, כדי להגיע למודעות הבנתית יותר עמוקה של אמת חייהם. בשיטה זו משחקים על הבמה בעיקר את חלקם של ה"אוייבים" ומנסים להבינם. כך עושים אינטגרציה ומגיעים לחשיפת האמת.   

 החוויה הייחודית לב ליבה של הניסיון

אתה עשוי לתמוה כיצד אפשר להיות מישהו מלבד עצמך, מלבד ייחודיותך? בקלות.

פרלס הצביע על כך שכאשר אנו מסתכלים על היחסים שלנו עם אחרים, וכשאנו מסתכלים על היחס שלנו כלפי עצמנו, אנו מגלים שאנחנו תמיד מלאים במחשבות על איך עלינו להיות או מה אנו מחויבים להיות. אנו תמיד מנסים לשנות את עצמנו ואת העולם ואנו משוכנעים שאנו מחויבים לעשות משהו בעניין זה. אנו גם מאמינים שרצוננו לשנות את עצמנו או את העולם צריך לקבל ביטוי אך ורק באמצעות המלים "אני חייב" או "אתה חייב". אנו מאמינים שלמלים כמו "חייב" או "חובה" יש כוח מאגי או מעשי שיכול לשנות את פני המציאות.

 בניגוד לאמונה זו, הגשטלט מאמין שיש להתייחס אך ורק למה שעולה על פני השטח. מה שעולה על פני השטח הן החוויות האכסיסטנציאליות הנובעות מנפשו הייחודי של הפציינט. אינך יכול לקיים את הדמות השאולה לאורך זמן אם אותה דמות אינה משקפת את אישיותך האמיתית. רק חוויות המשקפות את אישיות האדם הן הפעולות שבמגען ושדרכן משתדל האדם ליצור מצבים שבהם הוא יוכל להתקיים ולהתנסות בחיים. במידה שנוח לאדם עם עצמו, הוא, כפי שהוא, נוח יהיה לאנשים אחרים בחברתו והוא יהיה יותר ויותר בעל פוטנציאל לבטא את ייחודיותו השלמה. הגשטאלטיסט, כמוהו האכסיסטנציאליסט, אינו מאמין שלמילה "חובה" יש את הכח לשנות את המציאות תחת וויתור על חובתו של האדם כלפי הוא לעצמו בעד רצוני הפנימי, וכל מי שמאמין בכך נתפס כאחד שאינו במגע עם המציאות האקטואלית, הממשית. אדם כזה, מאמין שאינו נסבל ומשמע הוא יודע שהנו מתחזה. במצב כזה ידאג ללא הרף שמא יחשף פרצופו האמיתי.

הבה נבחין בין אני רוצה להיות מה שאני ובין חובתך להיות. אני רוצה להיות אין פירושו שאתה יכול להסתובב בעולם מבלי להתרחץ, להעליב ידידים, לאכול בגסות בניגוד לכל כללי הנימוס הבסיסיים וללבוש מכנסי ג'ינס קרועים לנשף חגיגי, כי תאמר "זה מה שאני וכולם יכולים לתלות את עמם" כמאמרו של נטצ'ה. אני רוצה להיות פירושו שאתה מתפקד במסגרת טווח ההתנהגויות החוקיות והמקובלות בתרבות שאתה חי. התרבות המערבית מעניקה לך חופש רב למדי. אתה עשוי להימשך יותר לסגנון חיים זה ולא לאחר. ואולם תהיה בחירתך אשר תהיה, כדי להיות שלם עם עצמך עליך להיות עצמך - להשתמש בפועל 'רוצה' ולא 'חייב'. אתה רשאי לשנות ולשפר את אישיותך האמיתית, אך אינך יכול להפוך למישהו אחר מבלי שתהיה לבדיחה. חייבת להיות התאמה בין מי שאתה ובין התדמית שאתה מעוניין להציג בעולם. אם הדמות המקובלת היא דמות המתחזה, תדע שאתה עצמך אינך מקובל ולא תצליח לרכוש את שלמות חוויתך האותנטית.

 חיים אותנטיים, מקוריים ויחודיים, מטפחים את העניינים הגמורים ומצעידים אותך לקראת השלם או התבנית שבך-הסדר והארגון שלך. אם בכוחך לקיים את המשפט: "אני רוצה להיות עצמי" ולחוות זאת בנפשך, גוברת יכולתך להפגין בטחון עצמי, רגישות, להשמיע דעותיך, לעמוד על שלך, לסמוך על עצמך ועל הזולת, לכבד את זכויותך ואת זכויות הזולת, ולדעת שהמקובלות החשובה היחידה היא המקובלות העצמית. בקיצור, גוברת יכולתך לסגור מעגלים, לסיים עניינים-תבניות.

 תרצה את עצמך, מתוך האני הפנימי שלך ! היה הגיבור שלך. אם אתה עצמך, לעולם אינך צריך לחשוש שאנשים לא יחבבו אותך אם ייטיבו להכיר אותך. בכך אין כדי לומר שעליך לחשוף ברבים את מגרעותיך, סודותיך האפלים ומחשבותיך הכמוסות. פירוש הדברים הוא התנהגות טבעית התואמת את הנסיבות. פירוש הדברים לבטא את יחודיותך החוויתי נסיוני שעל פני השטח.

 אמרנו כבר, שבטיפול האכסיסטנציאלי, החוויה מתערבת ב'דרך' וב'איך' ולא מתחייבת ל'מדוע' ולמטרה. כדי לחדד ולהשוות זאת לגשטלט, העזר בדרך ההשוואה לתרפיה הפסיכואנליסטית. הטכניקות של הפסיכואנליסט מבוססות על התאוריה שמה שחסר לפציינט היא הבנה של "המדוע" של התנהגותו. "המדוע" יכול להיחשף אם וכאשר האנליסט יחפור מספיק עמוק בתוך העבר של הפציינט, בתוך החלומות שלו ובתוך הלא-מודע שלו. בניגוד לכך, הגשטלטיסט, כמוהו האכסיסטנציאליסט, מתיחסים לגמרי ל"איך" ול"מה" ולעתים רחוקות מאוד "למדוע". הם מנסים להבין את הקיום של כל מצב באמצעות ה"איך" ולא באמצעות "המדוע". הם מאמינים ששאלות ה"מדוע" מייצרות רק תשובות מתאימות, הגנתיות, רציונליסטיות, תירוצים ואת האשליה שאירוע יכול להיות מוסבר על ידי גורם יחיד וחיצוני. לעומת זאת ה"איך" חוקר את המבנה של האירוע בפנימיותו האנושית והייחודי וכאשר המבנה מובן לאדם בפרטיותו כל שאלות "המדוע" מקבלות תשובה באופן אוטומאטי.

 נוכחנו לדעת, שהתרפיה החוויתית משותפת לגישות הגשטלט והאכסיסטנציאליסטיות. שניהם אינם תרפיות מילוליות או פרשניות. לכן, מבקש הגשטלטיסט מן הפציינט שלו לא לדבר על הטראומות והבעיות שלהם בזמן עבר ומתוך הזיכרון אלא לחוות אותם מחדש כמצבים בלתי גמורים בזמן הווה - פה ועכשיו.

 האמת, שהיא אופי אישי של החוויה הפעילה על פני השטח, נדרשת מהפציינט לחיווי הרבה ככל האפשר, בגישת הגשטלט, וזאת בהשפעה הישירה של המתודה העיונית והטיפולית אכסיסטנציאלית. הפציינט מתבקש להעשות ער לג'סטות  )לווי הדבור בתנועות גוף ( שלו, לנשימה שלו, לרגשות שלו, לקול שלו ולהבעת הפנים שלו באותה המידה שהוא מתבקש להיעשות ער למחשבות שלו. הגשטלטיסט מאמין שככל שהפציינט ייעשה יותר ער לעצמו, הוא ילמד יותר על האני הייחודי שלו. כשהפציינט מתנסה באופנים שהוא מפריע לעצמו הוא גם יתחיל להתנסות באני שהוא מפריע לו.

 בתהליך זה, התרפיסט מונחה על ידי מה שהוא צופה ורואה אצל הפציינט. התרפיסט צריך להיות רגיש למה שהפציינט מראה על פני השטח כך שהמודעות הרחבה יותר של התרפיסט יכולה להעשות האמצעי שדרכו יכול הפציינט להגדיל את תודעתו.

 סכום

 המוקד בתרפיית הגשטלט, שהוא האדם כפי שהוא על פני השטח עם רגשותיו, עם רצונותיו ועם פעולותיו. הערובה למימוש הגשטלט באדם  הוא במודעות המגלה מחדש איך האדם מפריע לתפקיד של עצמו. ביטויי הפציינט צרכים להתגלות מחדש בפעולתם כאן ועכשיו, כלומר על פני השטח, על ידי הפציינט ולא בצביעותם הרגשית הבלתי אמיתית. למשל, הביטוי "אני מרגיש אשם" שיהפוך לביטוי "אני כועס" יגלה  הפציינט בביטוי האחרון, להפתעתו, עד כמה הוא באמת כועס. התחושות המתרחשות בחושים על פני השטח הישירות והעקיפות, יוצרות את התשתית לקראת החוויה האמיתי – אנושית אישית. החוויה המודעת היא תודעה הבנתית המקשיבה לקול האנושי הפנימי "הקורא אותנו לחיים עצמיים. החוויה היא התוצר של כלי הניסיון החושניים-ההבנתיים;  כמו תבנית הבית הוא תוצר של חומרי הבניין, המלט, המים הלבנים וכדו'. תרפיית הגשטלט בגישתה לאדם הנה אכסיסטנציאלית ולא מורליסטית,  כלומר,  היא לא  מחייבת מידות התנהגות של 'עשה' ואל 'תעשה'. תרפיית הגשטלט מתייחסת לעולם כפי שהוא -  הנתפס בניסיון הבלתי אמצעי ומוציאה מכלל שייכות את מה שעלינו כביכול להיות . משום כך, המוקד בתרפיית הגשטלט הוא על הפציינט כפי שהוא על פני השטח ולא על מה שהוא צריך להיות במובן האובייקטיבי. מטרת ההכוונה הזו היא לפתח אצל הפציינט אמת חוויתית מודעת בלתי-מופרעת  , שהיא הערובה למימוש הגשטלט באדם. הגברת האמת המודעת מאפשר לפציינט לגלות מחדש איך הוא מפריע לתפקוד של עצמו.  מה שעולה על פני השטח הן החוויות האכסיסטנציאליות הנובעות מנפשו הייחודי של הפציינט.  האמת,  שהיא אופי אישי של החוויה הפעילה על פני השטח, נדרשת מהפציינט לחיווי הרבה ככל האפשר, בגישת הגשטלט, וזאת בהשפעה הישירה של המתודה העיונית והטיפולית אכסיסטנציאלית . הגשטלטיסט מאמין שככל שהפציינט ייעשה יותר ער לעצמו, הוא ילמד יותר על האני הייחודי שלו  . כשהפציינט מתנסה באופנים שהוא מפריע לעצמו הוא גם יתחיל להתנסות באני שהוא מפריע לו. באופן זה  יכול האדם לממש בו את הגשטלט.

דף הבית

המאמר מתאר  ומפרש את ההתנסויות החוויתיות* ) של ס.מ. שהתקיימה בשנת 1997 במסגרת תכנית הכשרה דו-שנתית בתרפיית הגשטלט בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב.

תורת הגשטלט (מגרמנית GESTALT  פרושו: תבנית או שלם מאורגן) הינה אסכולה פסיכולוגית והשקפת חיים הרואה באדם וסביבתו שלמות אחת המורכבת מיסודות שונים ומכוחות קוטביים המתקיימים בינהם יחסי גומלין. ההתנסות המתוארת כאן, מציגה הלכה למעשה את שלב התסכול ועד למוכנות לפיצוץ והפיצוץ גופא ודרך ההתמודדות עמו.

 מבוא:

 ראשית כל, המנחה התיחס אל הקבוצה כאל מערכת חברתית ) כמו משפחה המורכבת מאנשים, מטרות משותפות וצרכים להשגת היעדים( וראה בטיפול תהליך המתרחש בתוך גבולות מערכת זו.

           המנחה לא חרג מתפקידו במערכה זו שהוא למד את חברי הקבוצה להיעשות ערים ופתוחים לתהליך הפנומנולוגי וכן לסייע להם לזהות איך ובאיזה דרכים הם נמנעים או חוסמים מודעות ומגע טוב עם הסביבה או אחד עם השני.

           המנחה שאל את עצמו בדרך הנחיתו, מהי הדרך או איך הוא יכול ליצור בקבוצה תנאים שיאפשרו לחבריה להתייחס אחד אל השני כמקור ללמידה ולגדילה. המנחה ידע בכל פגישה להטיל שעורי בית שיכלו להטיב עם חברי הקבוצה לממש את תהליך הלמידה והגדילה.

           המספר הגדול של האנשים בקבוצה )17 משתתתפים( יצר אפשרויות פז רבות לאינטראקציות מסוגים שונים. לכן בקבוצה ניתנה ההזדמנות לרובם של החברים ליצור סביבה עשירה ללימוד.

           המנחה חפש את הדרך שבה יכל לעזור לחברים לפתח מודעות לקוטביות ולאפשרויות וההתייחסות ודאגה לצרכיו של הפרט מחד והדאגה וההתייחסות לקבוצה ככלל מאידך. הבעות עיניו החדרות למעמקי הנפש והלב, סייעה רבות בניעור האבק שדבק במעטפת המודעות עד לכדי חשיפתה המפתיעה.

           המנחה בחר בכמה אפשרויות להתערבות טיפולית. פעמים הוא תפקד כמטפל של הפרט, פעמים כמסייע לתהליכים בינאישיים או כיועץ לקבוצה כולה.

           המנחה כיוון את חברי הקבוצה לשים לב בכל רגע ורגע למה שהוא או היא מרגיש או מרגישה, מה הוא או היא רוצה ומה הוא או היא עושה. בהכוונה זו עזר לחברי הקבוצה לפתח מודעות בלתי-מופרעת. תהליך הגברת המודעות אפשרה לי, במקרה זה, לגלות מחדש איך אני מפריע לתפקוד של עצמי, במקרים הרבים במובן הפסיבי של החוויה.

           בשל המרכזיות של מושג "המודעות", הפנה המנחה את תשומת ליבם של חברי הקבוצה לאופן שבהם הם חוסמים או מפריעים לתקשורת שלהם. בין אם ההפרעה היא כלפי המערכת העצמית הפנימית שלהם ובין אם ההפרעה היא כלפי הסביבה. המנחה עזר לחברים לפתח מודעות לחסימה על ידי כך שהוא כיוון את תשומת ליבם של חברי הקבוצה למה שגופם עושה )מוטוריקה( למה שהם חושבים )סמליות, דימוי מושאל( ולמה שקורה או לא קורה בינו לבין האחרים )להתנהגות הבין אישית(. ההפרעות לתקשורת צויינו ע"י המנחה במנגנוני הגנה עיקריים, שבאמצעותם חוסם האדם את עירנותו, הוא ציין את Projection, Deflection, Introjection.

           המנחה מקד את תשומת לב חברי הקבוצה על ההפרעות שנוצרו בגבולות המגע של הפרטים בתוך המערכת הקבוצתית. המנחה חדד את מודעותם של החברים לצרכי ההפרעה של כל אחד מהם ביחס לצרכים האינדיבידואליים שלהם וביחס לצרכי הקבוצה כגוף אחד. הוא עשה זאת באמצעות בקשתו מהחברים להעשות ערים לסימנים הגופניים הן של עצמם והן של אחרים. הקבוצה כולה לומדת לצפות ולהגיב לשפת הגוף ולהמנע לחלוטין כמעט ממתן פרושים או ניתוח התנהגותי.

           המנחה למד את חברי הקבוצה לכבד, להכיר ולהעריך את הצרכים, את הפרטיות ואת הגבולות של כל אחד מהם מחד, והוא למדם, תוך הדגשה, כיצד ליצור מגע אחד עם השני מבלי לכפות עצמם זה על זה מאידך. דברים אלה מתייחסים בעיקר לחוויות שיבואו בהמשך, בחווית הקונטקט בין ק.ו. ולבין ס.מ. וכמו כן בתרגיל הקונטקט הקבוצתי. )ראה התנסות חוויתית מיום 24/11/97 ומיום 1/12/97(

           המנחה הקפיד על כך שהחברים ישתמשו בתצפיות, בתגובות, וברגשות שלהם בפה ועכשיו, מפני שהוא האמין שביסוד מודעות מתמשכת זו טמון קידום התהליך הטיפולי של הקבוצה.

           כמו במשפחה, כך גם בקבוצה, המנחה שם דגש כמעט בלתי מתפשר על יצירת אינטראקציה ממשית ועל איזון בכל הזדמנות שעולה. אינטראקציה ואיזון בין החברים, אינטראקציה ואיזון בין מילים ומעשים, אינטראקציה ואיזון בין המנחה לבין המשתתפים וכו'. החברים מתבקשים ע"י המנחה לדבר בגוף ראשון ובהתייחסם לאחר לפנות אליו בגוף שני, אולם בגבולות "השרינג"  של המדבר ולא על הפרשנות והניתוח של חווית חברו.  אוריינטאציית ה"אני" - "אתה" מחדדת ומחזקת את תחושת הבעלות והאחריות של החבר למה שהוא מרגיש או חושב.

           עקרון האחריות ותחושת השייכות של החברים לקבוצה חוזר ועולה בעקביות ובשיטתיות בתהליך הטיפול הקבוצתי, במיוחד בהתנסות החוויתי מהתאריך 2/12/97, ראה שם. המנחה ברר שוב ושוב עם החברים את צרכיהם. הוא בדק מה כל חבר רוצה לתת לקבוצה ומה הוא רוצה לקבל בתמורה ממנה. המדריך לא חסך להדגיש שוב ושוב את עניין האוטונומיה של החברים ואת יכולתם לקבל החלטות באופן אינדיבידואלי מחד ואת ענין התלות ההדדית וההשפעה ההדדית של החברים זה על זה מאידך.

           המנחה מסב את תשומת לב החברים ואת רגישותם למתח התמידי שנוצר בין הצרכים של הפרט לבין הצרכים של האחרים וההכרח התמידי למצוא את האיזון שבין השניים. כדי לחזק את תחושת האחריות והשייכות לקבוצה חוזר המנחה ומדגיש שכל פרט ופרט בקבוצה צריך לדאוג לעצמו ולרווחתו. כלומר, שיקח אחריות לדאוג לעצמו. הוא מבקש מחברי הקבוצה שלא ימתינו לקבלת רשות לדבר, אלא שכל אחד יקום וידבר, יקום ויכריז על קיומו כשהוא חש צורך בכך תוך מתן יחס של כבוד לחברים האחרים ולעבודתם.

           המנחה ראה עצמו לעיתים, מעורב וחלק בתהליך הטיפולי עד כדי התרגשות אישית ממש. המנחה בתהליך החוויתי, מציג, מעודד, תומך ומדגים סוגי תקשורת ופעולות העשויים להגדיל ולחזק את תחושת הבטחון והשייכות של החברים. המנחה מעודד את החברים בקבוצה לקיים תקשורת ישירה, פתוחה, גלויה ונכונות לחשיפה עצמית. הוא מבקש מחברי הקבוצה לעיתים, להמנע ככל האפשר מסודיות, מרכילות ומשאלת שאלות ומהצעת הצעות. אולם מאידך לא מנע הוא המנחה, מעצמו מסודיות בעבודת של ע.ק. )מהתאריך 29/12/97( בפניתו לא.ש. בשפה הרוסית, שלא מובנת לרוב חברי הקבוצה, ועורר את הרגשת אי הנוחות של פ.ד.. 

           המנחה הוכיח בתהליך הטיפולו בקבוצה, שהינו מורכב מיסודות של מודעות, אנרגיה, פעולה, מגע, פתרון ורגיעה. הוא האמין שכל אירוע המתרחש בעבודתם של חברי הקבוצה מכיל אלמנטים אלה. בהתחלת ההתנסות החוויתית יצרו החברים משני הקבוצות השונות, מגע שטחי זה עם זה. במשך הסמסטר הלך מגע זה והתפתח עד שיצר קונפליקט ותחושת זהות אצל החברים. תהליך זה הלך והתחדד עד הגיעו לשלב בו החברים מחפשים דרכים לפתירת הבעיות. עם מציאת הפתרון לבעיות )לא כולם ולא פתרונות מוחלטים( פתחה הקבוצה תחושה של לכידות והזדהות חזקה יותר.

           בסכום, המנחה שימש בדרכי הקומוניקציה שלו )מילולית ושפת גוף( עם החברים מורה ומדריך. הוא שקף את התחושות, הרגשות והמחשבות שלו בהיותו במגע עם חבר בקבוצה או הקבוצה כולה. בחשיפה עצמית בדק המנחה השלכות שהוא עשה, הוא ברר את מה שקרה אצלו, קרה אצל האחר הנמנע מלהיות ער לכך ומעל לכל הוא הכריז על צרכיו ועל אנושיותו ובכך הוא נתן אישור לחברי הקבוצה לתמוך ולהכריז על צורכיהם האמיתיים ועל אנושיותם.

 המטרה הכוללת שהושגה

           המטרה הכוללת של המנחה היה לעזור לחבר בקבוצה להגיע לרמת מודעות עצמית רחבה ומעמיקה יותר. מודעות לרגשותיו, לגופו, למחשבותיו ולסביבתו. המנחה עודד את חבר הקבוצה ללמוד להיות מודע לצרכים האמיתיים שלו ולפתח מיומנויות לספק אותם מבלי שהוא יפגע באחרים. המנחה עזר לו ליצור מגע מלא יותר עם התחושות שלו. הוא למד את החבר להריח, לטעום, לגעת, לשמוע ולראות. הוא עודד אותו להתנסות בכל האספקטים של עצמו. הוא מנחה אותו לקראת מיזוג החלקים המנוגדים שבאישיותו. המנחה למד את החבר לתפקד כשלם שיטתי המורכב מרגשות, תפיסות, מחשבות, תנועות פיסיות ותחושות. המנחה גם עזר לחבר להיעשות רגיש לסובב אותו וכן להיעשות גמיש בתגובותיו תוך שהוא לומד להיעשות פתוח להתנסות בפגיעות שבאינטימיות וללבישת מגן שריון במצבים שיש בהם פוטנציאל הרסני לגביו. החבר הונחה לקראת התבגרות כלומר, ללקיחת אחריות להתנהגותו ולתוצאותיה.

תאורהמסגרת         

             ס.מ. חולקת את "השרינג" )השיתוף( עם עבודתה של ג.א. משבוע שעבר. המנחה מבחין מיד בשלב "המוכנות לפיצוץ" (The Implosive Layer) בשפת הדיבור והגוף של ס.מ..  כדי לצאת מהשיתוק בוחרת ס.מ. לקום ולצאת מהחדר. המנחה, מיד מכוח הבחנה אינטואטיבית מדהימה בזימונה ויומרנותה, עוצר המנחה את ס.מ. לצאת מהחדר בשפת גופו ובדרך מילולית. ס.מ. נשארת לבסוף בחדר ובוחרת מתוך רצונה ובסיוע של פ.ש.ו-ש.א., חברותיה בקבוצה, והמנחה להגיע לשלב ה"פיצוץ" (The Explosive Layer) - הפיכת האנרגיה העצורה לפיצוץ רגשי.

             ס.מ. עברה תהליך משלב התקיעות - שכולל את The Phony Layer, The cliche Layer and The Impasse Layer ) עברה לשלב המוכנות לפיצוץ ולפיצוץ הסופי, שהתרחש לבסוף בעבודתה היום.

פרשנות

            בניגוד ל"עבודתה" של ב.ר )ראה במאמרי הקודם שפורסם כאן) ששם שלב הפיצוץ היה משולל ביטוי רגשי של ה"איך" ונגמר דווקא בביטוי מילולי חנוק וחיוור, במשפט: "אני רוצה לדבר עמך בפעם אחרת"; כאן, ס.מ. נתנה חירות לרגשותיה להתבטא ביטוי אמיתי ומלא.

             ס.מ. קמה והולכת לקראת דלת היציאה. המנחה מיד משתמש בטקטיקה בסיסית כדי לעבור את שלב "המבוי הסתום" שהוא התסכול. המנחה מתסכל את העקבות של ס.מ. בתהליך המעבר של שלב התקיעות על ידי כך שהוא עומד כנגד כל נסיון של ס.מ. להמנע. המנחה אומר ל-ס.מ.: "את בחוץ וסובלת... ולא ארגיש טוב... דברי!... ממה את נמנעת כרגע? מה עובר עליך? תגידי!! בזה את רק חונקת עצמך ונשארת עם הכאב... למה לחנוק"... אל תבלמי את עצמך! קולות הקבוצה מגבירים את הטקטיקה: "לא לתת לה לצאת!!...]פ.ש. קמה ונוגעת ב-ס.מ. ופונה ל-ס.מ.[ "מרגישה שאני מוצפת... את צרכה לדבר על זה.. זה היה כמו שהרגשתי שנה שעברה... צריך לדבר על זה... תספרי מה קרה... בזכותי היא נמצאת במצב הזה... ס.מ. החליפה עבודה שאני עבדתי בה... עבודה קשה ולא מתגמלת... ממש ניצול... השתמשו בי ואחר כך אמרו לי את יכולה ללכת... תמצאי משהי במקומך... ומצאתי את מ.ס.". טקטיקה זו עודדה לשחרר את הדחף לבכות.  ס.מ. מעבירה את ההתכווצות השרירית לבכי ואומרת: "היה לי קשה עם ג.א.]ג.א. נמצאת בהריון מתקדם[ הפלתי את התינוק שלי... משתמשים בי ואחר כך...."           

            יש לשים לב איך המנחה נגע שוב ושוב בבעיה של מה ס.מ. עושה, פה ועכשיו )חניקה(, כדי למנוע מעצמה לקבל את מה שהיא רוצה ברגע זה. גישת הגישטלטיסט חייבה רגישות גדולה מאוד לתחושות גופניות ולכן ניכר בפעולתו של המנחה הדגשה למודעות הגוף והוא מתמיד בכך עד אשר מרגישה ס.מ. כיצד היא מכווצת את שריריה או איך היא מפעילה את ראשה, את עיניה או את גופה כדי למנוע מעצמה לראות או לעשות דברים מסוימים.

             ס.מ. חזרה לשבת במקומה ומרגישה מוכנה להגיעה לשלב "המוכנות לפיצוץ" (The Implosive Layer). שלב זה מאפיין על ידי תחושת ס.מ. בשיתוק על ידי כוחות מנוגדים )"אני מפילה ]את התינוק[ והולכת בערב לאירוע ונגמר הסיפור...לראות את ג.א.... ובכל זאת כל פעם זה עולה... נשרפתי"(. השיתוק מחדד אצל ס.מ. את תחושת חוסר החיות שבה ואת חוסר האונים שלה. ס.מ. מתאמצת מאוד לגרור את עצמה ולהחזיק את עצמה על מנת שלא לסגת לאחור. מאמצים אלה נעזרים בטקטיקת התסכול של המנחה, העמקת רצף המודעות ודאגה לנוחיותה המקסימלית, כשאומר ל-ס.מ. "אל תבלמי את עצמך!" ומעודדה: "תראי את ההבדל שם ]שס.מ. עמדה ליד הדלת וכעת שחזרה לשבת במקומה[ וכאן... מאוזנת... מה קורה לך כרגע... שבי הכי נוח איך שהגוף זקוק... אל תעצרי... תנשמי...תני לגוף לרעוד... עם מי את מרגישה נוח? ] ס.מ. מצביעה על ש.א.. ש.א. ניגשת ל-ס.מ. נעמדת מאחוריה, מעסה את עורפה ולוחשת לאוזנה[ תשכיבי על הרצפה, אם זה נוח לך.. אם את מוכנה...]המנחה מבקש מחברי הקבוצה לגשת ל-ס.מ. ולגעת בה, המנחה מבקש מ-ס.מ. לקבל את המגע ללא תנאי ותמורה, המנחה לאחר דקות מספר מבקש מחברי הקבוצה לשאת את ס.מ. על הכפיים ולנדנדה ולהורידה באיטיות[.

             מעבר לשלב "התקיעות" המאופיין על ידי ההרגשה של ריקנות ושל פחד, נמצא שלב "המוכנות לפיצוץ". שלב זה בא לידי ביטוי בשפת הגוף של ס.מ. - רעידות בולטות בכתף ימין ובביטוי המילולי שלה: "מפחיד אותי התגובות הפיזיולוגיות... הרעידות... איבוד השליטה... הפלתי פצצה על הקבוצה... ומרגישה רע.... לשאלת המנחה מה מתאים לך כרגע? עונה ס.מ:[ ]רוצה[ להעלם... נבהלתי מהעצמה מהר הגעש שנמצא בתוכי... חשבתי שאני שולטת ופתאום אני מתפרקת לחתיכות... כואב הבטן... ]יש לי[ חום ". המנחה אומר ל-ס.מ. "תקבצי את האגרוף... תבלמי את האגרוף והרעידה תעצר". 

             המנחה השתמש בטכניקת הרחבת המודעות - הניעה הלוך ושוב. פציינט שמוצף בחרדה מתבקש להניע את תשומת ליבו מהרעידות שלו לשרירים שלו, מהשרירים שלו לרעידות שלו וחוזר חלילה עד שהקשר שבין השניים נעשה ברור והפציינט יכול להתחיל להרפות מרעידותיו.

             תשומת הלב לשרירים נעשה על-ידי כיווץ השרירים הרצוניים )המניעים( והרפייתם, כגון, כיווץ אגרופנו )במקרה של ס.מ.( ואחר כך שיחרורם; ההדקת לסתותנו ואז הרפייתן; עצימת העיניים והרפייתם; עיגול הפה, כפי שעושים כדי לבטא את הצליל "או", ולהרפייתו; כיווץ הלשון עצמה והרפייתה. התרגילים כוללים את שרירי הזרועות, הרגליים, בגוף הפנים ובמיוחד בעיניים. כל תרגיל כולל תנועות כיווץ חזקות, עד לסף ההתקשות והכאב. לאחר שחשים היטב במתיחת השריר, מתחילים להרפות אותו באטיות. והכל תוך מודעות לתפקוד השרירים. בד בבד עם מתיחה והרפיית השרירים עלינו לגלות מחדש את קצב הנשימה הטבעי שלנו.

             יש להקשיב לנשימה וללמוד את קצבה הטבעי; המודעות לנשימה היא המפתח לתרגילי השליטה על הנשימה או על רעידות בלתי מותנות. הנשימה מובילה את הנשמה, תוך ציפייה שהשלווה תהפוך לטבע שני. תרגילי הנשימה הפיסיולוגית המלאה והמודעת באים לידי ביטוי בחיינו היום יומיים; לאחר ישיבה ארוכה כדאי להזדקף, ובכך להקל על הנשימה, לפתוח את החלון במשרד ולנשום במלוא הריאות, במשך שלושים שניות לפחות*(.

             במקרה של ס.מ. שלב ה"מוכנות לפיצוץ" ושלב ה"פיצוץ" שימשו בערבוביה בעבודתה.  שכן האמת, שהחלוקה לשלבים הנה יותר לצורך הבהרת וחידוד המצב של העקבה הנירוזית.

             בשלב הפיצוץ הופכת הס.מ. את האנרגיה העצורה בה לפיצוץ (The explosive)  רגשי. הפיצוץ מתרחש כאשר מתירה ס.מ. לעצמה להתנסות ולתת ביטוי אמיתי לרגשותיה, על-ידי רעדה, כאבים בבטן וחום, כעס, בעזרת בכי, פחד, רקיעה ברגל )לעבר הכסא הריק(. ביטוי זה הוא פעולת התמוטטותו של המבוי-הסתום המלווה לעתים בהתפוצצות אדירה ולעתים שקטה. המעבר בין שלב לשלב קורה במסגרת היחסים שבין המטפל והפציינט. תהליך זה מתרחש במסגרת שבה הן הפציינט והן התרפיסט יודעים שהיא מסגרת המגינה על הפציינט ושאין הוא צריך לברוח ממצב החרום אלא להשאר עם זה כדי להתחיל להתנסות ברגשות שמהם הוא בדרך כלל נמנע.

             הפיצוץ הרגשי חשוב מאוד להבראתו של הפציינט מאחר והגשטלטיסט מאמין ש"הרגש הוא המודעות האינטגרטיבית של היחסים שבין האורגניזם והסביבה". (Gestalt Therapy 407) הרגש הוא למעשה ההשלמה של הגשטלט החסר. לאחר הפיצוץ הרגשי מתנסה הפציינט בתחושה של רכוז הנובע מהפיוס שחל בין הניגודים שבחייו. הפציינט מפתח תחושת שליטה פנימית משלו שתסייע לו לקבל החלטות בעצמו ביתר נכונות בעומדו בפני קונפליקט חדש בעתיד. התנסות זו תביא לאיזון ברגשותיו של הפציינט ותספק לו את התמיכה-העצמית החיונית לקיום יעיל וטוב בינו לבין עצמו ובינו ולבין סביבתו.

            המנחה, לקראת סוף העבודה של ס.מ., השתמש בטכניקת "הכסא החם" כדי להביא את "הפיצוץ" למיצויו השלם. המנחה מציעה לס.מ. חמש דקות של עבודה נוספת. ס.מ. מקבלת את הצעת המנחה. ס.מ. מתבקשת על ידי המנחה בדמיונה להביא את "הפרטנר הזה )חברה שממנו נפרדה(" הנעדר לחדר, כדי להתמודד עמו כאילו יושב הוא בכסא הריק שממולה - באופן ישיר תוך כדי שהיא משחקת את התפקיד של עצמה. ושל הנעדר המוזמן )במקרה כאן "הפרטנר הזה"(. לס.מ. יש רגשות כעוסים, האשמות וכו' לפני זמן מה, שלא נאמרו או שנאמרו לא במלואן או לא בטון המתאים, והם מוחזקים עדיין בתוכה. ס.מ. פונה ל"פרטנר הזה": "אתה תמיד חושב שאתה חכם, אבל הדבר הבסיסי להיות אדם.... מטפל באנשים, ולהתנהג!?!... כמו חלאה... תמיד ראיתי בך מי יודע מה.... אתה כזה קטן... כל הרוח והצילצולים... אתה אפס... נתת לי להרגיש שאני לא בסדר.... הנכות הרגשית שלך.... לא מסוגל לתת שום דבר... רציתה מרחב מחייה... אתה עטוף סביב העטיפה המקצועית שלך... אתה אפס... לא נותן להתקרב... דבר אחד אני שמחה כי נגרם לי להבין את האפס הלא אנושיות שלך... עברתי אפלה... אולי יש לי סיבוכים... עקרות... לא התקשרת... אמרת תממן לי את זה )האפלה(...לא יחס רק תכלס לא רגשות... איך הוא בכלל מטפל? הכל הצגה... האנטלקטואל שלך.. שום יחסי אנוש רק עבודה... אתה אדם מת!". בסיום ס.מ. בועטת ברגלה בחוזקה וברגש בכסא.

             קולות הקבוצה: "ס.מ. מפגינה הקלה, זיכוך... הפנים שלך )של ס.מ.( רגועים...מרגש לראות אותך... היו קטעים שבכיתי..." )המנחה: "הייתה הקרנה בקבוצה"( "עבודה כל כך מרגשת... מדהים ממש...".

             טכניקה אחרונה זו הינה הטכניקה בעלת העצמה הרבה ביותר בתרפית הגשטלט. היא פותחה על-ידי פריץ פרלס כאמצעי להגדלת המודעות העצמית של הפציינט וכדי להבהיר יותר את העבודה הטיפולית. במקום לאפשר לס.מ. לרכל, משתמש המנחה בכסא-הריק כדי לעודד את ס.מ. להביא את העניינים הבלתי גמורים שבחייה לפה ועכשיו.  כאשר מדברת ס.מ. על רגשותיה על הדברים האחרים שעדיין מעסיקים אותה קל לה יותר להמנע מלהרגיש באמת את הכאב, השמחה, הכעס או הצער. ההתנסות בהבאת "הפרטנר הזה" לחדר ואמירת הדברים שצריכים להאמר על-ידי שניהם )במקרה כאן על ידה( הינה חוויה עצומה ולעתים קרובות היא אף עוזרת לסגור גשטלטים לא גמורים אחרים הקיימים עדיין בחייה של אותו ס.מ.. כאשר הגשטלט נסגר, מתנסה ס.מ. בתחושת רגיעה ושקט. הרגשה זו ניכרת היטב ובברור בפניה, בתנוחת גופה ובנשימתה של ס.מ.. כפי שמעידים על כך קולות הקבוצה שצוינו למעלה.

             טכניקת הכסא-הריק עוזרת להפוך מצבים מטושטשים לא פתורים מן העבר לחוויה ממוקדת ועמוקה בהווה. היא מבהירה פיצולים וקוטביות באישיותו של הפציינט ועוזרת לו בתהליך יצירת המרכז שהוא כה חיוני לתפקוד יעיל וטוב של אישיותו.

             בטכניקה זו, העוזרת להפוך מצבים מטושטשים לא פתורים מן העבר לחוויה ממוקדת ועמוקה בהווה, צריך התרפיסט להיות ער ורגיש לקטביות, מפני שהאנרגיה של הפציינט יכולה להתפצל לשני ניגודים כמו ה"מנצח" וה"מנוצח", החלש והחזק, המקריב והקורבן וכדומה.

             התרפיסט צריך לסייע לפציינט לעשות אינטגראציה של שני החלקים המנוגדים של האדם הנאבקים זה בזה בחוסר תועלת. הפיצול הקשה ביותר אצל האדם הוא בין ה"מנצח" וה"מנוצח". קולו של ה"מנצח" מטריד והוא מענה את ה"מנוצח" בביקורת בעוד שה"מנוצח" מגיב בכוח נגדי. הוא משחק את האומלל והלא יודע ובכך הוא מתחמק מדרישותיו האינסופיות של ה"מנצח". שני הניגודים האלה חיים חיים של תסכול הדדי ונסיונות ממושכים לשלוט אחד בשני. מאבק כרוני זה מונע מהאישיות לחיות חיים מלאים, אינטגרטיביים והרמוניים.

             משום כך חשוב מאוד שהתרפיסט יהיה ער להתהוות ניגודים שכאלה והוא מסייע לפציינט להביא את השניים הללו לידי שיתוף פעולה ויצירת מרכז משותף. בניגוד למצב הקוטביות, יכול התרפיסט לראות שהפציינט מתקשה ביחסיו עם הסביבה מפני שהוא תקוע בקוטב אחד של הרצף, כלומר, הוא מתנהג תמיד בבטחון גמור או שהוא תמיד נכנע. במקרה זה, עוזר התרפיסט לפציינט להעשות ער לקיומן של אפשרויות התנהגות נוספות אותן הוא יתרגל ויפנים במהלך הטיפול.

*(טכניקות הנשימה שאני מציעה כדלקמן, הן פשוטות ביותר:

                 1.             הרחיבו הנחיריים בכל שאיפה והקפידו על פה סגור.

                 2.             פרסו את כף ידכם הימינית וקפלו פנימה את האצבע ואת האמה; האגודל ישמש לסתימת הנחיר הימיני, והקמיצה והזרת-לנחיר השמאלי. סתמו את הנחיר הימיני, הניחו את אצבעות על צדי האף, בעוד אתם יושבים "ישיבה מזרחית" על הרצפה או על הכיסא.

                _              נשפו לאט בלי לסתום את הנחיריים.

                _              שאפו לאט דרך הנחיר השמאלי, כשאתם סותמים את הנחיר הימיני בעזרת האגודל.

                _              בסוף השאיפה סתמו את שני הנחיריים.

                _              כשהנחיר השמאלי סתום, נשפו דרך הנחיר הימיני.

                _              כשהריאות ריקות, שאפו דרך הנחיר הימיני.

                _              סתמו את שני הנחיריים, חכו למשך שנייה או שתיים, פתחו את הנחיר השמאלי ונשפו דרכו.

                _              שאפו דרך אותו הנחיר, וכך הלאה.

                          3.             שבו מול הראי על כיסא, והתבוננו בעצמכם. הניחו את הידיים מתחת לחזה. האם היד הימינית או השמאלית מתרוממת יותר מרעותה? הדבר נובע מכך שאינכם נושמים באותו אופן בשני הצדדים )לעתים קרובות הצד הימני מתרומם יותר, כתוצאה מעקמת קלה של עמוד-השדרה(. הניחו את הידיים על הצלעות התחתונות, ונסו לנשום בצד אחד יותר מאשר בצד השני. הניחו את הידיים על הבטן. אם תבליטו אותה, תוכלו לחוש בהתרחבות הצלעות ולא תוכלו עוד להכניס אוויר לריאות. זוהי נשימה עמוקה.

               עבודת השרירים והנשימות מתבצעות לסרוגים עד שהקשר בניהם נעשה ברור וטבעי. 

              התרפיסט הגשטלטי העתיק את טכניקת ההנעה שבין התוכן המוצהר של החלום לבין האסוציאציה שלו בטיפול הפרויידייני, לשימוש בתחומים שונים, למשל בתחום פעילות הנשימה והשרירים. פרלס טען שניעה זו עוזרת לשבור דפוסים של המזגות; התמזגות כמו כאבי-ראש, כאבי-גב וצואר, שמירת איזון ואנרגיה, הפגת מתח עצבי שחרור מהרגלים פסולים נדודי-שינה וכו'. כשאנו מסתכלים על העתקות מסוג זה, מתברר שלא ניתן לטפל בהם במקומם העכשווי משום שאין להן שם כל משמעות טיפולית. ההעתקה חייבת לחזור לאן שהיא שייכת משום שהיא יכולה לבוא על פתרונה רק במקום שיש לה משמעות. הפציינט שסובל מכאבים בעיניים בשל עצירת הדמעות, יכול להפסיק את הכאבים שלו רק על-ידי בכי.

                טכניקה זו מיושמת גם כשהתרפיסט מבקש מהפציינט למקד את תשומת ליבו על היחסים שבין התנהגותו המילולית לבין התנהגותו הלא מילולית.

    *) הדברים נכתבים מתוך ראייתו הסובייקטיבית של המפרש: - מחבר המאמר -  איך הוא התרשם כלפי הקבוצה, איך הוא התרשם כלפי עצמו ואיך המנחה התרשם כלפיו וכלפי הקבוצה.

דף הבית

רייקי,  שמקורה מהחכמה הגבוהה-הרוחנית ומכוח החיים הקוסמי והמביאה חיים לעולם, תרמה רבות לטיפול הגשטלטיאני פרי פדריך (פריץ) פרלס, המייסד והדמות המרכזית של טיפול הגשטלט. גם לחסידות הייתה חלק נכבד בגיבוש דרך החשיבה ההוליסטית של מייסד הגשטלט הטיפולית, שכן, פרלס קבע ש "תרפיית התבנית היא פילוסופיה המנסה לחבור יחדיו עם כל השאר, לעלות בקנה אחד עם כל השאר - עם הרפואה, עם מדעי הטבע, עם היקום, עם מה שיש )גשטלט מלה במלה( 21  .  המאמר מבקש להצביע  ולו על קצה המזלג ממכלול ההיבטים הרבים בין  רייקי, הגשטלט והחסידות. 

 הגדרות

  רייקי מוגדר כאנרגיית חיים הוליסטית שמביאה חיים לעולם ומזינה אותו וכולה מודרכת באופן רוחני ועל פי חוקים רוחניים השולטים בה.  גשטלט (Gestalt) [מגרמנית תבנית או שלם] מוגדר כשיטת טיפול נפשית העוזרת להגיע לרמת מודעות עצמית רחבה ומעמיקה יותר. מודעות לרגשותיך, לגופך, למחשבותיך ולסביבתך. החסידות מוגדרת כתנועה חברתית שהדגישה את חשיבות כוונת הלב ואת ההתלהבות הדתית יותר מאשר את הלמדנות וההקפדה בקיום המצוות. החוויה הדתית והשאיפה להגיע לדבקות באלוהים הן העיקר, ומי שלא מסוגל להגיע לדבקות בכוחות עצמו יכול להשיג זאת באמצעות הצדיק, הרבי, שהוא המנהיג הדתי המעורב בענייני הציבור ודואג לכולם. המנהיג הראשון של תנועת החסידות היה רבי ישראל בעל שם טוב (בעש"ט), שבלט באישיותו המיוחדת והסוחפת.

 רייקי וגשטלט, רואים בתופעות, הקשרים אפריוריים המהווים יחידות ברשות-עצמן, המגלים אחריות הדדית פנימית וכפופים לחוקים משלהם. מכאן, שאופן-קיומו של כל יסוד ("רי" או "קי") תלוי במבנה המכלול ובחוקים השולטים בה. מכאן האמרה הידועה, לפיה "השלם הוא יותר מסכום מרכיביו". רייקי על יסודותיו, אינו קיים קיום הקודם למכלול, לא מבחינה פסיכולוגית ולא מבחינה פיזיולוגית; היא אינה ותיקה יותר ולא בלתי-אמצעית יותר; הכרת הכוליות, הכרת חוקיה, אינה אפשרית על ידי הכרה נבדלת של הפרטים המרכיבים אותה: בחינת לימוד מן הפרט על הכלל".

 רייקי מורכבת משתי מלים יפניות:

 "רי" (REI), שהיא חכמה גבוהה-רוחנית, אלוהית - אוניברסלית (עולמית), ידע על טבעי. זו תודעה רוחנית המגיעה מהיקום: תודעה אלוהית היודעת הכל, מבינה כל אדם כיחידה שלמה, הוליסטית המורכבת מגוף ונפש, מבינה את הסיבות לכל הבעיות והקשיים, ויודעת מה לעשות כדי לרפאם. ההארה מגיעה ישירות מהבריאה כאנרגיה.

 ו"קי" (KI), היא כוח חיים קוסמי, בלתי מוגבל, המקביל ל"פרנה" (בהודית-סנסקריט), ל"מנה" (בהוואית), ל"צ'י" (בסינית), ל"אורגון" (רייך)(, לה"פנאומה" (ביוונית), ל"יסוד" (בקבלה היהודית), ל"כוח המרפא של הטבע" (היפוקרטס), ל"אנרגיה הביוקוסמית" (ברונר) ול"גשטלט" של ורטהיימר וקופקה. הוא נמצא בשימוש גם באנרגיות אחרות (טאי צ'י, צ'י קונג). כוח חיים זה אינו פיזי, אך הוא מניע את כל היצורים החיים בכל היקום, זורם בתוכו ומקיפו. כוח זה דומה לאנרגיית האורגן של רייך ששימש אבן פינה בתרפיית הגשטלט. גם לפיו, אנרגיית האורגן )החיים הקוסמיים(, משפיעה על מכלול החיים, ויכולה לשלוט על תהליכים מורכבים, כגון מזג אוויר וקרינת כוכבים. אדם, שיש לו חסימה, חולה ופגיע למחלות, ה"קי" יכול לשחררו כמו שעשה רייך, באיתור שדות אנרגטיים בעזרת תגובות העין.  ההברה "קי" - היא עצמה חלק מה"רי", החלק החיוני של אנרגיית החיים הזורם דרך כל יצור חי.

 תהליך התיאום

  הרייקי היא שיטת התחברות לאנרגיה קוסמית לשם העברה לאנרגיית חיים יקומית, לשם ריפוי בני-אדם. אנרגיית חיים זו מתבטאת באופן רוחני, המדריכה את עצמה בחכמתה, היא בתווך של המרפא ברייקי, העובר הכשרה מיוחדת )חניכה( באמצעות "תיאום רייקי" )INTIATION - ATTUNEMENT(. במלים אחרות, היכולת לשמש כלי, דרכו תזרום הרייקי, מועברת לתלמיד הרייקי דרך המאסטר, בתהליך תיאום )ATTUNEMENT(. יכולת זו, תשכון בתלמיד עד סוף חייו. היא אינה מתנוונת ולעולם אין מאבדים אותה.

 שיטה בטוחה

  מכיוון שרייקי מודרכת ביסודה ע"י המודעות האלוהית, היא לעולם לא תזיק, היא שיטה בטוחה, היא תמיד תתאים עצמה לצרכי המטופל ותשפיע עליו בדיוק כפי שדרוש לו כדי להירפא. אין לחשוש מנתינת רייקי. כמו כן, היות והמתמחה אינו מתערב בתהליך הריפוי עצמו, האגו אף הוא אינו שותף לתהליך ובכך מתאפשרת זרימת מודעות אלוהית טהורה.

 מטרות ואמצעים ברייקי

  שיטת ריפוי זו באה לידי ביטוי בהנחת ידיים על הגוף ובאחיזת כף היד, של המטופל עם כף ידו של המטפל. כמו שהקב"ה הניח ואחז את ידי דוד המלך שדבר מנפשו אל אלוהים: "ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני" )תהל' עד:נג(; "גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך" )שם, קלט:י(. כמו כן, פועלת שיטת הריפוי באמצעות מטופל אחד עם מספר נותני רייקי בו בזמן, דבר המעצים מאוד את אנרגיית הריפוי. אמצעי אחר בריפוי בשליחת אנרגיה במרחק מה ממנו שלא בנוכחות המטופל, באמצעות העין השלישית שלו-המודעות האינטואיטיבית. המגמה בשיטת הריפוי היא לנווט ולכוון על ידי אנרגיה קוסמית )או בלשון רייך אנרגיית האורגן( - אלוהית, דרך המרפא. האנרגיה יודעת את דרכה באבחון ובאיתור המחשבות והרגשות השליליים, ובריפוי הבעיה עם הינתקותה והיעלמותה. הרייקי מטהרת, מיישרת ומרפאת את מעברי האנרגיה, ומאפשרת לכוח החיים לזרום באופן בריא וטבעי. היא נעזרת בסמלים ובערוצי אנרגיה מדויקים. סמלים אלה שבהם משתמשים בריפוי הם אינדיוגמות - סימני כתב ציורי בעלי משמעות מסוימת - שבה רמות אנרגטיות. ומשמעותן חיבור מן האוניברסלי לארצי. דרך הסמלים יכול המטפל להתחבר במחשבתו לערוצי האנרגיה, לצברה ולהעבירה למטופל, ולאזן את שדה האנרגיה של המטופל. פעולת האיזון נעשת ע"י טעינה אנרגטית הרמונית, שגורמת לאנרגיות דיסהרמוניות-חסומות, להתנתק ולהעלם. כוח החיים מחדש ומאזן אז את זרימתו באופן טבעי ובריא. המטרה של הטיפול היא איזון אנרגיות שגרמו למחלה, הן בריפוי עצמי והן בריפוי אחרים. כך אף פעל רייך. הוא אתר שדות אנרגטיים בשימוש העין ככלי לאיתור השדה. הוא הראשון באסכולה הפסיכואנליטית, שנתן את דעתו שלא ביודעין על משמעות הרייקי - התיחסות למצבים אנרגטיים של הגוף והחלמתם. בכך ששם את הדגש על מצב היציבה של הגוף, ביחוד כביטוי לאישיותו. הוא הבחין כשהמטופל חוסם הבעה רגשית, זרימת האנרגיה נחסמת באמצעות כיווץ של מערכות שרירים ורקמות הגוף. ועוד הוא גילה, שכיווץ השרירים הכרוני גורם לדיכוי הרגשות ולהתפתחות מחלות פיזיולוגיות באזור החסימה. במלים אחרות, הוא הראשון מהפסיכואנליטיים, שהסב את מודעותו של המטופל, לאנרגיות דיסהרמוניות - חסומות שנוצרו עקב התנגדויות משורינות מפני תהליכים בלתי מודעים.  התנגדויות אלה יצרו הפרעות בהתנהגות, בחשיבה ובזיכרון, חסמה אנרגיות, הגבירה עוויתות שרירים ורגשות עצורים, טפחה כאבים כרוניים, דלקות ומחלות ניווניות.

 תכני הריפוי ויעילותו

  באמצעות תנוחות הידיים על מרכזי אנרגיה, רייקי מרפאת כל מחלה ופגיעה: טרשת נפוצה, בעיות לב, לחץ דם, סכרת, סרטן עור, חתכים, חבלות, שברים בעצמות )לאחר גבס(, כאבי ראש, גב, צוואר, מפרקים, רצועות, יציבה, גרון, הצטננויות, סינוסיטיס ונשימה, שפעת, שיזוף יתר, תשישות, אימפוטנציה, זיכרון חלש, חוסר ביטחון ומאפשר לנו לחוש שאנו חיים, שלמים וחוזרים אל עצמנו. מחייה את הגוף והנפש. כמו כן, מבטיחה שינה בלתי מופרעת, מונעת חרדות, לחצים ומתח, עצבנות ודאגנות, דכאון ורגשות אשם, דיסהרמוניה, עייפות, כאבים ראומטיים ואברים חסומי אנרגיה. מגבירה זרימת הדם, איזון אנרגטי, חילופי חומרים, ניקוז רעלים. מחזקת את מערכת החיסון, האיזון הורמונלי והלימפה. מביאה להרפיה ונינוחות באדם כולו, כולל הגוף, המחשבות, הרגשות והנפש ובמיוחד מביאה לשמחה וחדוות חיים, אופטימיות, שקט נפשי ושיפור עצמי, לתחושת שלוה, אהבה, ותודעה גבוהה, בטחון ובריאות, לחידוד הראייה הפנימית ולקידום הקשר בין איש לעצמו ובין איש לחברו.

 על המודעות ואיכויות הטיפול

    רייקי כמו הגשטלט, מגביר את המודעות בהווה, ובכך מאפשר לפציינט לגלות מחדש איך הוא מפריע לתפקוד של עצמו. מודעות בהווה נעשית כלי לחשיפת אותם צרכים, וכלי לגילוי מחדש של הצרכים בהם מונע הפציינט מעצמו מלממש צרכים אלה. אולם בעוד שבתהליך ההגברה שבגשטלט, מעורב הפציינט בצורה אקטיבית עם תהליך הטיפול, אצל רייקי, הפציינט נמצא במצב פסיבי של הריפוי )פיזית בלבד(, ומי שמחולל את הצד האקטיבי בריפוי הוא האנרגיה השמימית - הקוסמית - אוניברסלית, המתקשרת עמו.

 רייקי פועלת עם כל סוגי התרפיה האחרים, כמו הגשטלט למשל, משפרת היא את הטיפול הרפואי ומפחיתה תופעות לוואי שליליות. קיומה של "אנרגיית חיים" זו וסגולות שיטת ריפויו הטבעי והפשוט, אומת לאחרונה על ידי המדע, ויותר ויותר רופאים מכירים בחשיבותה, לשם יצירת תהליכים פסיכוביולוגיים חשובים לריפוי טבעי. אלו, העוסקים זה מכבר בעבודות ריפוי, מדווחים שלאחר שעברו תיאום לרייקי, חשו התעצמות של חמישים אחוז לפחות בכוח אנרגיות הריפוי שלהם.

 הגדרת פרלס באשר ליעילותו של תרפיית הגשטלט למעשה תואמת להפליא לתרפיית הרייקי. התרפיה, הוא אומר לנו, מאפשרת לאדם להתנהג על בסיס מכסימום אינפורמציה ולהתיחס לא רק לגורמים הרלוונטיים בתחום החיצוני, אלא גם לאינפורמציה רלוונטית מתוך העולם הפנימי שלו. )Gestalt Therapy Approsch p. 63( אף רייקי מאפשר לאדם להתנהג על בסיס מכסימום האינפורמציה אולם בשעה שאצל הגשטלט מקור האפשרות הוא מהארצי, אצל רייקי מקור האפשרות נובע מהשמימי.

 מקור האנרגיה

  אנרגיית הרייקי מגיעה ישירות מהמקור - מהבריאה )הקוסמוס-תוצר אלוהים( ומשפיע בכל היצורים עלי אדמות. רייך הגדירה, כאנרגיית האורגן )החיים הקוסמיים(, ואף הרחיק לכת באומרו שאנרגיה זו אף משפיע על מכלול החיים, ויכולה לשלוט על תהליכים מורכבים, כגון מזג האוויר וקרינת כוכבים. לאנרגיה זו יכולים לקרוא מקור, אלוהים, הכוח העליון, המושכל העליון, אהבה רוחנית או כל דבר המקביל לאמת המוחלטת. אנרגיה זו פונה אל ההרה, הוא המרכז האנרגטי הגדול ביותר בגוף )מסביב לטבור(, ומשם פונה לכל מקום פגוע שבו עליה לאזן את הגוף.

 שיטת ריפוי פשוטה ועממית

  היכולת ללמוד ולהעניק אנרגיה בסיסית אינה מותנית בידע קודם, בכשרון כלשהו או בהתמחות ממושכת. כל אחד יכול ללמוד את השימוש בה. ברגע שהתלמיד עבר תיאום הוא יכול להתחיל מיד לעסוק ברייקי. אחד היתרונות המופלאים של רייקי, הוא היכולת הפשוטה והגישה הבסיסית לטפל בעצמך בדיוק כמו באחרים. היא קיימת בכל היצורים החיים, והיא זו הזורמת דרך ידינו בצורה מרוכזת כאשר אנו מטפלים במישהו בעזרת הרייקי. פשטות הטיפול  אף היא נחלת רייך )טיפלוי ביואנרגיה( והגשטלט )כאן ועכשיו(. לפי רייך, תרגילים פשוטים כמו, בכי, רעידות, פיהוק, מתיחות, ובמיוחד צחוק גדול יכולים לשחרר אנרגיות חסומות. לפי תרפיית הגשטלט, טכניקות כמו למשל ההגזמה, החזרה, ה"איך" וה"מה", המגע והנסיגה, נטילת האחריות, הציפייה העצמית וכדומה, מביאה את המטופל לשלמות מודעת ורגשית בוגרת.  

 רייקי אינה דת או אמונה

  רייקי הנה אנרגיה רוחנית אך בפירוש אינה דת. אינך צריך לאמץ כל אמונה או מערכת עקרונות חדשים על מנת לעסוק ברייקי. מעבר לכך - רייקי תרפא גם אם לא תאמין בה. כמו כן, אין לה שום קשר לרוחות, לשדים, להיפנוזה או לטכניקת ריפוי מתוכנן.

אין צורך שתאמין ברייקי כדי שתהיה לה השפעה עמוקה עליך. כמו שאין צורך שתאמין מראש שפרי הוא טעים כדי ליהנות ממנו, אולם אתה צריך קודם לקחת ממנו ביס. אף בטיפול הגשטלט אין צורך בחומר מוקדם, מחשבה או אמונה. הגשטלט פועל כאן ועכשיו - בהווה הצרוף.

 מיניות קוטבית

  הפסיכולוגיה האכסיסטנציאליסטית והתבניתית, סבורה, שפעולה קיטובית חייבת שתתקיים בהתנהגותו הפסיכולוגית של האדם, מכיוון שניגודים אינם מבטלים זה את זה, אלא משלמים זה את זה. הם מביאים את אישיותו המקוטעת של האדם לידי שלמות מאורגנת ומשמעותית. הקוטביות מפגישה את החלק "המנצח" ("TOP DOG") והחלק "המנוצח" ("UNDERDOG", "הכסא הריק", המגע והנסיגה, תסכול ותמיכה. רייקי רואה בתהליך הקוטביות באישיות האדם, גורם המרחיב את מודעותו והבנתו של האדם ומעמיק את ממשותו וגורם לו לפעול במיטבו הפוטנציאלי.

כמו ההבחנות הגשטלטיאניות בכלל, ובפרט כמו  יונג, שהבחין בין אנימה ואנימוס, אף רייקי מבחינה בין הקוטב הזכרי הקרוי "שיבה" )Shiva""( ולבין הקוטב הנקבי הקרוי "שאקטי" )Shakti""(. הראשון קשור לצ'קרת הכתר והאחרון לצ'קראת השורש. כדי לטפל באדם השיבה והשאקטי משתלבות בשילוב אנרגטי מאוזן על פי העקרון הגישטלטיאני הצרוף. 

 שיטת ריפוי הפועלת מעצמה

  מאחר שבבסיסה, זו אנרגיה בעלת מודעות עצמית משלה, היא יודעת לאן, מתי וכמה צריך להגיע לגוף )זכרית, נקבית, יותר, פחות(. היא אינה זקוקה להדרכה מצד המטפל ואף לא יכולה לקבלה, מכיוון שאנרגיה זו מתקשרת עם האני העליון של המטופל, שואבת את המידע הדרוש לה מאנרגיה לא נראית ומתאימה עצמה לצרכיו של המטופל. לכן אין המרפא צריך להחליט איך ובמה לטפל, כל שעליו לעשות הוא - לאפשר לאנרגיית הרייקי לזרום דרכו ולסמוך על החכמה הטבעית הטבועה בה. מצב זה מאפשר למטופל לזהות בתוך עצמו דפוסי חסימה פיסיים, נפשיים ורוחניים אותם יוכל לבחור להחליף בדפוסים חיוביים ובונים, שיאפשרו לו להיות בזרימה הרמונית ומאוזנת עם עצמו ועם סביבתו. כתוצאה מכך, השיטה הפשוטה של הנחת ידיים המרוכזת והאינטנסיבית על מקומות שונים בגוף מן הראש ועד לרגליים, היא הוכחה כיעילה ביותר.

 כמו שברייקי מניח המטפל את ידיו על המטופל, כך מניח המטפל בגשטלט את ידיו על הנפש, על הרגש ועל המודעות ואף לעתים על גופו ממש של המטופל. כמו שברייקי המטפל לא מרפא, אלא משמש כלי דרכו עובר כוח הריפוי, כך בדיוק קורה בגשטלט. המטפל משמש כמסייע  בלבד למטופל, להתפתח באופן שיעזור לו למצוא, הוא המטופל, מטרות בעלות משמעות עבורו ולעבוד על השגתן בדרך בוגרת.

 ההיסטוריה של הרייקי

 הרייקי הייתה במקורה טכניקה בודהיסטית-טיבטית, לפני אלפי שנים, שהלכה לאיבוד.

 ואולם, רייקי התגלתה מחדש ברבע האחרון של המאה התשע עשרה על-ידי ד"ר מיקאו יוסואי )Dr. Mikao Usui(, נזיר בודהיסטי, שנולד בשנת החמישים של המאה התשע עשרה ומת בשנת 1930. ד"ר יוסואי שהיה תושב העיר קיוטה ביפן ומנהל סמינר, התרשם עמוקות מחיפושו של בודהה אחר הארה, וכמו כן התלהב מרצונו לעזור לאחרים ומהיכולות המטפיסיות שהוא קיבל לאחר שהשיג הארה.

 ד"ר יוסואי גילה שבודהה היה מסוגל, לרפא מחלות פסיות, ושרבים מתלמידיו של בודהה רכשו יכולות ריפוי לאחר שלמדו את תורתו.

 ד"ר יוסואי חש רגשי חמלה כלפי האנשים שמסביבו שהיו חולים ומוגבלים ועקב זאת חייהם היצרניים ירדו לטמיון ויחד עם זה גם אושרם. רגשות אלה הניעוהו לרכוש יכולות לרפא כמו בודהה ובכך לעזור לאנשים סובלים. לצורך זה הוא יצא למסע ברחבי יפן, לחפש אחרי נוסחת סוד הריפוי ההילירי. הוא שוחח עם כמרים בודהיסטיים, שאפשרו לו לחקור את הכתבים המקודשים בכל מקדש, והעתיק כל דבר הנוגע בריפוי.

 במהלך מסעותיו הוא התידד עם רב הנזירים של מנזר זן )Zen(, והוזמן לגור וללמוד שם את שפת הספרים המקודשים שנכתבו בסינית וסנסקריט. רק בסוטרות ההודיות, הוא גילה נוסחה להתקשרות עם כוח גבוה יותר, המסוגל לספק ריפוי. אולם הנוסחה לא העניקה לו את היכולת או ההבנה לרפא. ביעוץ עם רב-הנזירים הוחלט שהוא יסע להר הקדוש קורי-ימה )Kori-Yama( ובמשך עשרים ואחד יום יצום, יעסוק במדיטציה ויעקוב אחרי הוראות הנוסחה וכך הוא עשה.

על ההר הוא הניח לפניו עשרים ואחת אבנים, וכל יום זרק אבן. היה זה מעין לוח ימים שאפשר לו למנות את ימיו בהר.

 בתום עשרים ואחד יום הוא נעמד. היה זה לילה, החלק האפל ביותר בלילה, בדיוק לפני זריחת החמה. בעודו מתבונן לעבר האופק, הוא ראה נקודת אור מתקרבת לעברו. הוא הבין  שלאור כוח ריפוי שאותו חיפש ועליו לקבל את שהאור מציע לו. לשם כך עליו לאפשר לאור לפגוע בו.

 אלומת האור הפכה גדולה יותר ויותר ולבסוף פגעה בו במצח, וגרמה לו לאבד את הכרתו. לפתע ראה מיליוני בועות קטנות בצבעי כחול, סגול ורוד ושאר צבעי הקשת. בתוך הבועות נראו סימני הסנסקריט אשר היו בכתובים שקרא. בתוך כדי עיון בכל סמל, הוא קיבל תיאום )attunement( לסמל זה וידע לגבי השימוש בו. באופן כזה, הוא הוסמך להשתמש בכוח הריפוי רייקי. הייתה זו שעת לידתה של שיטת היוסאי של הרייקי.

 כאשר חזר למצב הכרה רגיל, חש ד"ר יוסואי מלא כוח ומרץ והחל יורד מההר. בחפזונו הגדול נדקר בבוהן רגלו. הוא אחז בבוהן בעזרת ידיו למשך מספר דקות עד שהדם פסק והכאב נעלם. היה זה הנס הראשון שאירע לו.

 ד"ר יוסואי טיפל במחלות של קבצנים בשכונות העוני של קיוטו כשבע שנים. יום אחד בעודו מטפל באנשים הבחין שרבים ממטופליו המבוגרים שבים וחוזרים אליו לטיפולים נוספים. הוא שאל אותם מדוע לא החלו בחיים חדשים לאחר שריפא אותם. התשובה שקיבל הייתה שעבודה היא עניין קשה מדי, ועדיף להמשיך ולהיות קבצנים ומקבצי נדבות.

 ד"ר יוסואי זועזע מאוד מהתשובה ובכה מרות. הוא הבין שהוא שכח ללמד את מטופליו הקבצנים היבט חשוב של ריפוי, והוא הכרת טובה. בימים הבאים גיבש את כללי התנהגות לגבי הרייקי אשר מופעים בחוברת זו. זמן קצר אחר כך עזב את שכונות העוני וחזר לקיוטו. הוא השיג לפיד גדול, הדליק אותו ועמד עמו ברחובות. כאשר נשאל על ידי עוברים ושבים מדוע הוא עומד כך ברחובות עם לפיד בוער, הוא ענה שהוא מחפש אנשים אשר יעזרו לו למצוא את האור האמיתי. אנשים חולים ומוכים המחפשים דרך להתרפא. פעולה זו הייתה תחילתו של פרק חדש בחייו שקבע היבט חשוב נוסף: לקיחת אחריות לריפוי מצד הלקוח ולקחת חלק פעיל בו. אי לכך, מערכת רייקי של יוסואי היא יותר משימוש באנרגיית רייקי. היא חייבת לכלול גם מחויבות פעילה לשפר את עצמי, כדי שתהווה מערכת מושלמת. 

 ד"ר יוסאי עסק ולימד רייקי בכל רחבי יפן בשאירית ימיו.

 לאחר מותו של ד"ר יוסואי מילא את מקומו אחד מעוזריו הקרובים, ד"ר צ'ודירו היאשי )Dr. Chudiro Hayashi(. הוא הפך להיות המסטר הגדול השני של רייקי. הוא קיבל את ההסכמה כמומחה רייקי מד"ר יוסואי בשנת 1925. ד"ר היאשי המשיך לפתח את מערכת הריפוי של יוסואי. עד 1940 ניהל ד"ר היאשי מרפאת רייקי פרטית בטוקיו, בה נרפאו אנשים שסבלו ממחלות קשות ביותר.

 כדי לוודא שהרייקי תישמר על רקע מלחמת העולם השנייה ומותו של ד"ר יוסואי, הוא החליט להעביר את השיטות במלואן להוויו טקטה )Hawayo Takata(. היא נולדה בשנת 1900 באי הוואי כבת להורים יפנים, אולם הייתה אזרחית ארצות הברית.

 בשנת 1935 כאשר הושכלה לראשונה ברייקי הייתה אלמנה, אם לשני ילדים קטנים שעבדה קשה מאוד לכלכלתם. היא הייתה חולה מאוד במספר מחלות קשות. היה לה גידול, אבנים בכיס המרה ודלקת תוספתן. קול פנימי אמר לה לנסוע ליפן כדי לחפש מזור. כאשר הגיעה ליפן, הובלה מיד לחדר הניתוחים. בעודה שוכבת שם, ממתינה לניתוח, הופיע הקול בשנית והודיע לה שהניתוח מיותר. היא שאלה את הרופא על שיטות ריפוי אחרות, והוא יעץ לה להגיע אל מרפאת הרייקי של ד"ר היאשי. שם טופלה מידי יום בידי שני מרפאי רייקי. לאחר מספר חודשים היא נרפאה לחלוטין.

 גברת טקטה בקשה מד"ר היאשי לאפשר לה ללמוד רייקי. מיכוון שגברת טקטה הייתה נחושה מאוד בדעתה הוא החליט ללמד אותה. הוויו טקטה עבדה ולמדה עם ד"ר היאשי במשך שנה. אז חזרה להווי עם בנותיה.  היא הוסמכה להיות מסטר ברייקי בעת ביקורו של ד"ר היאשי בהוואי בשנת 1938. לאחר מותו בשנת 1941 היא המשיכה את המפעל כיורשתו לתואר המסטר הגדול של הרייקי. ב-11 בדצמבר 1980 נפטרה הוויו טקטה כאשר היא משאירה אחריה 22 מסטרים ברייקי בארצות הברית ובקנדה שבניהם נמנת גברת פרן בראון, שמחבר המאמר הוסמך כמסטר רייקי בחסותה.

 על השיתוף בין החסידות, לרייקי ולבין הגשטלט

 קיימות נקודות משותפות בין ד"ר מיקאו יוסואו ולבין ר' ישראל ה"בעל שם טוב", מייסד החסידות.

 ד"ר יוסואי עשה נסים, טפל וריפא, עזר לאנשים סובלים, טובים ורעים גם יחד וסלל להם את האושר הנצחי. הבעש"ט ריפא בהשבעות, בקמיעות ובלחשים, ברפואות טבעוניות מסורתיות, מגרש שדים, דיבוק ומזיקים שהוציאו בני-אדם משלוות הנפש, נתן צדקה, פדה שבויים, עזר ליהודים שנלחצו ע"י יהודים חוכרים, קשוב ליהודים ולנכרים, לגזלנים ושודדים, למד הדרך להתרוממות הנפש.

• ד"ר יוסואי יצא למסעות ברחבי יפן, בשכונות עוני לטפל וללמד תורתו. הבעש"ט במסעותיו הרבים נדד מכפר לכפר להפיץ תורתו ומעשיו.
• ד"ר יוסואי למד מספרים שנכתבו בסינית וסנסקריט ומסוטרות ההודיות, הנוסחה להתקשרות עם כוח גבוה יותר, המסוגל לספק ריפוי. ובהר הקדוש קורי ימה התגלה לו היכולת וההבנה לרפא ע"י קבלת התיאום. הבעש"ט למד הרזים והסתרים מכתביו של ר' אדם, אחי השילוני, שהיה מבית דינו של דוד המלך והיה רבו של אליהו הנביא והוא מן העולם העליון, ושנמצאו במערה. [גרשם שלום: זהו הנביא השבתאי ר' השל צורף, מוילנא ונפטר ב-1700, ומספרו, ספר הצורף העוסק בתכנים קבליים נסתרים למד, ונתגלה בגניזה הסטולינאית, והעתק היה בידי תלמיד המגיד ממזריץ, הספר הגיע מכת].
• ד"ר צ'ודירו היאשי, עוזרו של יוסאו, המשיך את תורתו, ולאחר מכן, המשיכה את התורה הוויו טקטה. בשנת 1980 השאירה עם מותה 22 מסטרים ברייקי. היא יסדה את ההתאחדות האמריקנית והבין-לאומית לרייקי.
  ר' יעקב יוסף מפולנאה, היה הממשיך את תורתו המסוכם בספרו הנודע "תולדות יעקב יוסף" אולם את יורשו ראו תלמידי הבעש"ט בר' דב-בער, ה"מגיד" ממזריטש בזכות אישיותו הכריזמטית ונועם הליכותיו.
  ברוסיה עברה תורתו דרך ר' אהרון מקרלין, ר' מנחם-מנדל מוויטבסק ור' שניאור זלמן מלאדי. באוקראינה ובגליציה עברה תורתו דרך לר' אריה לייב, ר' נחום מצ'רנוביל, ר' אלימלך מליז'נסק, ר' ישראל מרוז'ין, ר' נחמן מברסלב ואחרים.
   בפולין נמשכה תורתו ע"י ר' ישראל ה"מגיד" מקוזיניץ, ר' אברהם ישוע השל מאפטא, ר' מנדל מקוצק, ר' יעקב יצחק "החוזה מלובלין", ר' יעקב יצחק "היהודי הקדוש" מפישסחה ואחרים. ברומניה והונגריה נמשכה תורתו דרך ר' חיים מצרנובל, דרך המרכזים במונקאץ, ספינקה וסאטמר.
  
  
  • פדריך (פריץ) פרלס, המייסד והדמות המרכזית של טיפול הגשטלט, חשב עצמו לגורו בדמותו של ד"ר מיקאו יוסואו. הוא התלבש ונראה כמוהו - שיער וזקן לבנים וארוכים, מחרוזות, סנדלים וגלימות רחבות. גם התנהגותו היתה ברוח ד"ר מיקאו, ברוח מסורת הנזירים של מנזר זן.
     זה התבטא בהשקפתו הטיפולית קבוצתית. הטיפול תלוי באדם אחד המשמש כמנהיג וכאני עליון של הקבוצה. פרלס לא הסס לתבוע לעצמו את כל הזכויות והעצמה שיש לרב הנזירים של מנזר זן.
  • כמו ד"ר מיקאו, אף פרלס, עבר השתלמות בזן ביפן. פרלס אמץ את השקפתו של ד"ר מיקאו באשר לכוחו המרפא של רייקי. גם פרלס סבר שהטיפול (הגשטלט), הוא אמצעי הבלעדי להצלת המין האנושי וחלק מהותי מהטבע.
  •  כמו ד"ר מיקאו, אף פרלס, האמין שהוא המטפל הטוב ביותר בארצות הברית, ואולי בעולם כולו - לכל סוגי הנאורוזות". (ראה סימוכין: In and Out of the Garbage and Gestalt Therapy).

   *) המאמר מבוסס על עבודה סמסטריאלית שהגיש המחבר בנושא: רייקי כתרומה לטיפול הגשטלטיאני, במסגרת הכשרת מטפלים במסלול טיפולי בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב, בשנת 1996.

 דף הבית

המאמר*) מתאר  ומפרש את ההתנסויות החוויתיות  של נ., ק., ו-ס. שהתקיימו בשנת 1997 במסגרת תכנית הכשרה דו-שנתית בתרפיית הגשטלט בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב.

תורת הגשטלט (מגרמנית GESTALT  פרושו: תבנית או שלם מאורגן) הינה אסכולה פסיכולוגית והשקפת חיים הרואה באדם וסביבתו שלמות אחת המורכבת מיסודות שונים ומכוחות קוטביים המתקיימים בינהם יחסי גומלין תוך שינוי. ההתנסויות המתוארות כאן*), מציגים הלכה למעשה את הכוחות והשינויים המתקיימים ב-נ., ק. ו-ס..

 תאורהמסגרת

             בעלה של נ. ר. נפגע בכתף. מגבלותו פיזית זו גורם ל-נ. ר. לתמוך בו ולפנקו יותר מבימים שעברו ומאידך בעלה יותר תלוי ונסמך ב-נ.ר.. מצב זה גרם ל-נ.ר. להתרחק ולהתנתק מבעלה. לאור זאת מבקשת נ. ר. איזה מרכיב שיכול לשנות מצב לא נוח זה לנוח יותר. נ. ר. מבקשת לגלות אם לחלקים שכלפיהם היא מפגינה חוסר סובלנות יש תכונות גואלות.

             הכוח התלותי, הנסמך והמתפנק, השולט באישיותה, צויין בעזרת א. ג. ,משתתפת בקבוצה. לשם הדיון כאן יוגדר כוח זה "המנוצח". ואילו הכוח התומך, המפנק והמעניק יוגדר באישיותה של נ. ר. "המנצח".

 פרשנות

             נ.ר. כבר בתחילת עבודתה מודעת באופן מלא למבוי הסתום (The impasse) בהצהרתה: "קשה לך... מה אני יכולה כדי לעזור?... אני לא רוצה לעשות אותך אומלל." ומאידך, "סך הכל נפגעת בכתף... אתה ילד קטן?... אין זמן לעצמי..." . פרלס אמר "שכאשר הפציינט מודע באופן מלא למבוי הסתום, המבוי הסתום יתמוטט".

             נ.ר. בעזרת א. ג. משחקת מחדש את הסיטואציה המבטא את המבוי הסתום בשלוב תנוחות, תנועות )ג'סטות( ונגיעות המגבירות מאוד את המודעות. א. ג. מחזיקה בידה של נ.ר. והאחרונה מתקרבת ומתרחקת. נ.ר. ממשיכה לשחק את "המנוצח". היא נשענת בכוח על פלג גופה של נ.ר. . מצב זה מביא את נ.ר. לשחרר ולפרוץ אנרגיה חסומה היוצא מגרונו של "המנוצח": "אין לי כוח לזה... זה זמן לא מתאים... הוא מושך אותי למטה... הוא יפיל אותי... ואז אני יהיה חסרת כוחות...אתה צריך לעבוד... נמאס לי לעזור לך אתה מכביד עלי... אני צרכה לצאת עכשיו... תגיד תודה שזה רק כתף.. התלות מאיים עלי."

             ולבסוף מתישבת א. ג. אל מול נ.ר. ובג'סטה שונה זו מקודמתן, ממשיכה נ.ר. בפרץ האנרגיה אך הפעם מגרונו של "המנצח": "אני רואה שאתה אומלל... קשה לך... מה אני יכולה כדי לעזור?... אני לא רוצה לעשות אותך אומלל...".

             בתהליך הפיצוץ )מה שפרלס מגדיר (Explosive)(, נ.ר. נתנה למצב להשאר עם ההרגשה, שמה לב למה שקורה סביבה באותו רגע, ונתנה לעצמה להרגיש זאת באופן מלא, נתנה לדברים לקרות ולזרום ולא עצרה בעדה. כל חלק מהכוחות נחווה זה מול זה וכשותף כאשר המגע מתחזק ומתחדש. החלקים המנוגדים הפכו להיות אז לבעלי ברית בחיפוש משותף אחר חיים טובים יותר, במקום להיות יריבים ועוינים המחזיקים בקיטוב.

              זאת ועוד, המנחה מבקש להמשיך להעמיק את רצף המודעות (The Awareness Continum), כדי להמשיך לספק חוויות נוספות, ולתת הן לעצמו והן ל-נ.ר. את התמונה הטובה ביותר של המקורות העכשוויים של נ.ר.. רצף המודעות עוזרת ל-נ.ר. להתחיל לפתח רגישות ומודעות להשפעה שיש להם אחד על השני, כיצד כל אחד מהם מגיב למה שנאמר ואיך יתייחס אחד אל השני כמקור ללמידה ולגדילה. כמו כן, מאפשרת התיחסות קוטבית של דאגה לצרכיה של נ.ר. מחד והדאגה לבעלה מאידך. המנחה שואל את נ.ר.: מה זה התלות עבורך? באמת זה ]התלות[ מונע ממך צמיחה מגביל את החופש? וממשיך ופותח צוער במודעותה: "את יכולה לקבוע את הפינוק והמרחק שאת רוצה... את קובעת מה הסיטואציה... לפנק כפי שאת רוצה....".  

            שאלת והכוונות המנחה, פיתחו אצל נ.ר. מודעות רצופה-בלתי-מופרעת. תהליך מודעות רצוף או הגברת המודעות מאפשר לנ.ר. לגלות מחדש איך היא מפריעה לתפקוד עצמה ולהצעידה לקראת ארגון מחדש.  הפרעות אלה יכולות להחשב כהתנגדויות או כהוכחה להתנגדויות. ההתנגדות היא להכיר בדרכים שנ.ר. משתמשת כדי לארגן את התנהגותה.

             וכדי שנ.ר. תענה על השאלה הנ"ל ותתיחס להכוונות המנחה, המכוונות אותה לרצף מודעותה, נ.ר. עוצרת מעט ומאיטה את הקצב מפנה את תשומת ליבה לעצמה כדי לזהות מה באמת קורה בתוכה פנימה ולבסוף להיות מסוגלת לדווח למנחה ולקבוצה על תהליך שקורה לה ושאולי באופן רגיל תהליך זה יהיה נותר ללא כל התיחסות מצידה.

             נ.ר. עונה: "]בעלי[ מונע ממני חופש...עצמאות...אוויר...אין זמן לעצמי...איך אפשר לשנות משהו?! ...אני מרגישה התחייבות...הוא תלוי בי וזה מפריע לי הגבלת חופש מניעת צמיחה... ]המנחה: האם באמת זה מונע ממך צמיחה?[ לא, זה רק ההרגשה...".

             שאלות המנחה, נובעות מתוך הנחתו של פרלס על האדם, המפתח "התנהגות אינטלגנטית יותר"; כלומר האדם מתנהג על בסיס של מכסימום אינפורמציה והמתיחס לא רק לגורמים הרלוונטים בתחום החיצוני, אלא גם לאינפורמציה רלונטית מתוך העולם הפנימי שלו.

             האדם האינטליגנטי מסוגל להתמודד עם מצבים חדשים. הוא מנסה לקלוט בחושיו ובשכלו הרבה ככל האפשר ממרכיבי המצב. הוא חושב על הסיטואציה ולא על עצמו או על מה שעלול לקרות כתוצאה מזה. הוא מתמודד עם המצב באומץ, בדמיון, בתושיה ואם לא בבטחון מלא הרי לפחות הוא חדור אמונה ותקווה". (Gestalt Therapy Verbatim 81)

             נ. ר. הכן מתמודדת עם המצב באומץ, בתושיה, באמונה ותקוה באומרה בסיום התהליך: "אני יודעת מעשית שאני לא מוגבלת בחופש כי אם אני רוצה אני יכולה להשיג לי את העצמאות שלי... אפשר לעשות חלוקה של זמן הפינוק ]בני ולבין בעלי[".

 תאורהמסגרת

            בהשראת עבודתה של נ.ר. מציע המנחה רגע של פינוק למתנדב או מתנדבת בקבוצה. ק.ו. מציע את עצמו בחדוה. המנחה מבקשו לשכב על רצפת החדר כשפניו לתקרה. שמונה ממשתתפי הקבוצה )שני גברים ושש נשים( נוגעים בכל חלקי גופו. ק.ו. מקבל פינוק הוא אינו מחזיר. ק.ו. נשאר פסיבי. 

             חוויית הפינוק השאירה את רגשותיו של ק.ו. לדבריו במצב נייטרלי.

             המנחה מבקש מק.ו. לחזור על חוויית הפינוק, אך הפעם בשינוי דק אך מתברר כמשמעותי. שמונה משתתפי הקבוצה הפעם נבחרו על טהרת המין הנשי.

             הפעם חוויית הפינוק הותירה את ק.ו. עם משקע של רגשות.

             המנחה ממשיך בשינוי, אך הפעם בוריאציה שונה. המנחה מבקש מק.ו. לגשת ולפנק את חברי הקבוצה.

             הפעם חוויית הפינוק הותירה את ק.ו. ברגשות חום ואהבה  שהם מעבר למגע מפנק בעלמא. זאת ועוד, ק.ו. מצא עצמו עומד מול אמו ומחבק אותה ואומר דברים ממעמקי ליבו תוך פרץ רגשות אותנטים.

 פרשנות

             ק.ו. אמר משהו בעל חשיבות אך הוא מהר מאוד החליק עליו שהוא לא קלט בכלל את השפעת החוויה. במקרה שלו, התבקש ק.ו. לומר מה עבר עליו בחוויית הפינוק הראשונה. ק.ו. אמר שהרכב המיני של הנוגעים בו הפריע לו אך מהר הוא החליק זאת תחת הטעון שהרגשתו פשוט הייתה נייטרלית.

             ק.ו. התבקש על ידי המנחה לחזור שוב על חוויית הפינוק עד שהמשמעות של החוויה נעשית ברורה וגלויה.

             ק.ו. מתבקש על ידי המנחה הפעם, להרחיב את חוויית הפינוק על המה והאיך של רגשותיו. כאילו אומר המנחה לק.ו. "מה הן התחושות שלך"? "איך אתה עוצר את עצמך מלומר או לעשות את שאתה רוצה להגיד או לעשות"? המנחה מבקש מק.ו. להעניק פינוק למשתתף או משתתפת על פי אמת תחושתו.

             ק.ו. התבקש על ידי המנחה להשאר עם רגשות שהותיר הפינוק ברגעי מפתח כאשר ק.ו. מתנסה ברגש מכאיב או שהוא נקלע לסיטואציה קשה והוא רוצה לברוח ממנה.

             ק.ו. פונה ל-א. צ. מחבק אותה ומזיל דמעות. ק.ו. מביא בדמיונו את אמו הנעדרת החיה ברוסיה לחדר כדי להתמודד עימה, כאילו היא יושבת במקומה של א. צ. באופן ישיר תוך כדי זה שהוא משחק את התפקיד של עצמו. זהו טכניקה "הכסא החם" שבדרך אגב באה לידי ביטוי חזק בסיטואציה זו. ל-ק.ו. היו רגשות אהבה כלפי אמו הרחוקה ממנו, שלא באו לידי ביטוי והם מוחזקים עדיין בתוכו. ואולם חוויית "הכסא החם" הגדילה את מודעותו העצמית של ק.ו. ועודדה אותו להביא את העניינים הבלתי גמורים שבחייו לפה ועכשיו. ההתנסות בהבאת אמו לחדר ואמירת "ממה אני אוהב אותך... את חסרה לי..."  הינה חוויה עצומה ולעתים קרובות היא עוזרת לסגור גשטלטים לא גמורים אחרים הקיימים עדיין בחיי ק.ו..

             כאשר הגשטלט נסגר, התנסה ק.ו. ברגיעה ושקט והתקיעות הייתה ממנו והלאה. הרגשה זו הייתה ניכרת היטב ובברור בפניו, בתנוחות גופו ועדינותם האותנטיים, ברעידות ידיו שנמוגו, בגלי חום וחיבה שהעניק לסובב ובנשימתו של ק.ו..

             המנחה סייע לק.ו. לעשות אינטגראציה של שני החלקים המנוגדים שב-ק.ו. הנאבקים זה בזה בחוסר תועלת.  הפיצול הקשה אצל ק.ו. היה בין ה"מנצח" הציני, הקר, האדיש וה"מנוצח" הרגיש, האמיתי והאוהב. קולו של ה"מנצח" מטריד והוא מענה את ה"מנצח" בביקורת בעוד שה"מנצח" מגיב בכוח נגדי. הוא משחק את האומלל והלא יודע ובכך הוא מתחמק מדרישותיו האינסופיות של ה"מנצח". שני הניגודים האלה חיים חיים של תסכול הדדי ונסיונות ממושכים לשלוט אחד בשני. מאבק כרוני זה מונע מהאישיות לחיות חיים מלאים, אינטגרטיביים והרמוניים.

             משום כך, חשוב היה הערנות של המנחה להתהוות הניגודים ובכך סייע ל-ק.ו. להביא את השניים הללו לידי שיתוף פעולה ויצירת מרכז משותף. בניגוד למצב הקוטביות, נוכח המנחה לראות בעבודתו הבין אישית עם ס.מ. מהתאריך 24/11/97 שהראשון מתקשה ביחסיו עם  הסביבה מפני שהוא תקוע בקוטב אחד של הרצף. כלומר, הוא מתנהג תמיד בבטחון גמור עד לכדי צניות ואולי אף דחייה. במקרה זה, עזר המטפל בעבודתו הבאה, להעשות ער לקיומן של אפשרויות התנהגות נוספות אותן הוא יתרגל ויפנים במהלך ההתנסות החוויתית.

   תאורהמסגרת

             המנחה מבקש שמשהו בקבוצה יקיים קשר בין אישי עם אחד או אחת מחברי הקבוצה. ק.ו. מציע את עצמו ובוחר ב-ס.מ.. המנחה מקרב את ס.מ. ו-ק.ו. ומושיבם זה מול זה. הקשר הוא בעל אופי מילולי בלבד.

             המנחה מבקש מהם לשנות את אופי הקשר. הוא מבקש מהם הפעם לקום לעמוד כל אחד בקצה המנוגד של מעגל המשתתפים ולרמוז להתקרב פיזית אחד לקראת השני. השניים מתקרבים אחד לשני כל אחד על פי הזמנתו של האחר ועל פי מגבלותיו.

             המנחה, תוך כדי עבודתם, הרבה בשאלות להגברת המודעות הרצופה של שניהם.

 פרשנות

            המנחה ער למצב ההכרתי המתפתח באופן ספונטני בין ס.מ. ו-ק.ו. כאשר תשומת הלב של האורגניזם מתמקד בניהם בגבולות המגע, ושבו מתרחשת הפעולות ההדדיות והמורכבות. המנחה השתמש בשאלות בהתאם לתהליך שהוא צפה אצל ס.ו. ו-ק.ו.. המנחה היה רגיש למה שהם הראו על פני השטח כך שהמודעות הרחבה יותר של המנחה יכולה להעשות האמצעי שדרכו יכולים ס.מ. ו-ק.ו. להגדלת מודעותם.

             המנחה שאל: איזה משפט אתה רוצה להגיד ל-ס.מ.? מה מפריע לך? מה אתה רוצה לומר כרגע? נוח לך יותר? שאני שומע אותך אני מה....? נוח לך? המבט הפולשני עבורך זה מה? מה גרם לך מבוכה? האם זה מוכר לך ממצבים אחרים מחוויות אחרות? רוצה לספר?

            שאלות ההכוונה הנ"ל, מפתחות אצל ס.מ. ו-ק.ו. מודעות רצופה-בלתי-מופרעת. תהליך מודעות רצוף או הגברת המודעות מאפשר להם לגלות מחדש איך הוא מפריע לתפקוד של עצמם. הפרעות אלה יכולות להחשב כהתנגדויות או כהוכחה להתנגדויות. ההתנגדות היא להכיר בדרכים שהם משתמשים כדי לארגן את התנהגותם.

             כאשר ס.מ. ו-ק.ו. חווים את עצמם בהווה ובאמצעות יכולת האבחנה וההתיחסות שלהם ל'איך' של כל הפרעה ולאיך הפרעות אלה משפיעות עליהם, יכול הם להגיע לאינטגראציה אמיתית של אישיותם. המנחה יכול לשים קץ למלכוד האינסופי שבו מוצאים ס.מ. ו-ק.ו. את עצמם. בחווית הקונטקט, נתן המנחה להם הזדמנות להיות הם עצמם, על ידי כך שהם מתחילים לחוות את עצמם וזה מאפשר להם להעריך הן את עצמם והן את אחרים באופן אמיתי. בשלב זה למדו הם ליצור קשר טוב עם העולם מפני שהם ידעו איפה נמצא העולם ואיפה נמצאים הם, מה הם רוצים ומה רוצים מהם האחרים. בשלב זה המודעות שלהם קבלה משמעות מהותית: להיות במגע, לדעת שהם חשים, מרגישים או חושבים. )השווה Gestalt Therapy Now p. 263(

             בשל המרכזיות של מושג "המודעות", מפנה המנחה את תשומת ליבם של ס.מ. ו-ק.ו. לאופן שבו הם חוסמים או מפריעים לתקשורת שלהם. בין אם ההפרעה היא כלפי המערכת העצמית הפנימית שלהם ובין אם ההפרעה היא כלפי הסביבה. 

             רצף שאלות המנחה נובעות מתוך הנחתו של פרלס על האדם, המפתח "התנהגות אינטלגנטית יותר"; כלומר האדם מתנהג על בסיס של מכסימום אינפורמציה והמתיחס לא רק לגורמים הרלוונטים בתחום החיצוני, אלא גם לאינפורמציה רלוונטית מתוך העולם הפנימי שלו.

             פרלס טען שכאשר הפציינט משיג מודעות למה שהוא עושה דאגתו לגבי ה"מדוע" בדרך כלל נעלמת. המנחה מצא ב-ס.מ. את האישיות הבלתי גמורה דווקא במה שכל כך גלוי לעין. ס.מ. מתקשה לישר מבט לעבר ק.ו. והמנחה מבקש מיד "אל תורידי את העניים... ישרי מבט אליו... שמי לב למה שאת עושה...". 

             רק הטיפול במה שחבר הקבוצה עושה ב"איך", המסת מה שהתקשה והתאבן, ההפרדה בין הפטפוט והמלל לבין הדאגה האמיתית, ובין המיושן לבין החדש, יכול המנחה לרכוש שוב את הזרימה של התהליך המוקד והרקע. בתהליך זה, שהוא תהליך הגדילה וההתבגרות, מתנסה ומפתח חבר הקבוצה את ה"עצמי" (self) שלו.         

                 בתהליך הקונטקט חשה ס.מ. במבוי סתום, היא מאוימת על ידי ק.ו.. ומיד המנחה פנה לחברי הקבוצה בשאלה: "איך אתם מרגישים במצב זה?... לאן הייתם הולכים?"

             המנחה פנה בזמן ובמקום המתאים לקבוצה כדי ללמד את חברי הקבוצה להעשות ערים ופתוחים לתהליך הפנומנולוגי בין ס.מ. ולבין ק.ו. וכן לסייע להם לזהות איך ובאיזה דרכים הם נמנעים או חוסמים מודעות ומגע טוב יותר עם הסביבה או אחד עם השני. קולות הקבוצה אומרים: "ס.מ. נגררת לתהליך... אין הקשבה בניהם....".  ולבסוף המנחה מטיל על הקבוצה שעורי בית: לענות על השאלה "מתי ואיך אני נסוג ויוצר ציניות במגע בין אישי?" המנחה בדרך זו יצר תנאים שיאפשרו לחברים להתיחס אחד אל השני כמקור ללמידה ולגדילה.

 זאת ועוד, המנחה מיקד את תשומת ליבו על ההפרעות שנוצרו בגבולות המגע של ס.מ.:"...ישרי מבט....שמי לב מה את עושה...תגשי למשהו... לא רוצה הסברים...". המנחה עשה זאת באמצעות ס.מ. ובקשה להיות ערה לסימנים הגופניים שלה. הקבוצה כולה למדה לצפות ולהגיב לשפת הגוף ומנעה עצמה לחלוטין ממתן פרושים או ניתוח התנהגותי.

             ביסוד המגע קיים גם עקרון הגבולות שבין ס.מ. ו-ק.ו.. המנחה מלמד אותם לכבד, להכיר ולהעריך את הצרכים, את הפרטיות ואת הגבולות של כל אחד מהם מחד, והוא מלמדם כיצד ליצור מגע עם השני מבלי לכפות עצמם זה על זה מאידך. דברים אלה התייחסו בעיקר למקרה שבהם ס.מ. ו-ק.ו. הרגישו שהם זקוקים אחד לשני. הדיאלוג הבא בניהם, ממחיש עקרון הגבולות והמודעות:

             ק.ו.: " אנו לא מדברים הרבה... אני רוצה להיות בקונטקט... אני נמשך אליך אבל את לא נותנת לי עידוד... את דוחה אותי...אני לא יודע איך להתקרב אליך...אני רוצה לשנות אבל אני לא יודע...לא רוצה קיר רוצה אותך...בקונטקט נורמלי ... ]מחייך[ אני רוצה להגיד לך שאני מודע למבוכה שלך... אבל זה לא נוח... חבל שזה לא כמו שאני חושב... זה לא בא ממני... יכול להיות שבצורה לא מודעת אני משדר מיניות אבל כלפיך זה לא במקום.... מרגיש יותר טוב... אני מרוצה שהכרתי אותך יותר... הרגשתי והבנתי אותך יותר".

             ס.מ.: "אני מרגישה מעונינת ומצד שני כאילו אתה פולש לתחום שאני לא רוצה... מרגישה מידי סתום... הפולשנות... האיום...זה המרחק שאני בטוחה... יש לך בעיניים מבט מאיים... משהו מאוד פולשני... כאילו שאתה מתנפל עלי גופנית... יש לי תחושה שהמשיכה היא במובן הפיזי ולא כמו שאתה רוצה להכיר אותי, זה מה שמפריע לי... ]מצמידה את הכתפיים לתוכה...מסוגרת....שמה ידה על המותן ומתקרבת בצעדים מדודים ובחששנות... מסתכלת על הרצפה[ זהו יותר מידי...זה מה שאני קולטת...מביך אותי המצב הזה... אני רוצה להגיד לך שאני לא הולכת מסביב... ]צבע הפנים משתנה[ מוכר לי התחושה הזו בעיקר עם גברים על קונטקט מיני... מדובר במצבים שהלשון נבלעת ואין מה להגיד ואני חסומה... הבחירה היחידה שלי היא ציניות... להשתתק לא להגיב..]המנחה מבקש ממנה להתקרב למשהו בקבוצה[ לא יכולה".

             ק.ו ו-מ.ס. ביטאו את הדואליות במצב של קונטקט. בדואליות הזו הם יכלו להבחין בדברים שונים בסביבה ובתוכו פנימה. היכולת להבחין יכולה להיות ברורה וחדה ואז הם יכלו לתפקד באופן נורמלי. יכולת האבחנה עלולה גם להיות מטושטשת ולא ברורה. במקרה זה תפקדו ס.מ. ו-ק.ו. ביעילות ובארגון לא ברוכים. כאשר יכולת האבחנה של האדם פועלת באופן גרוע, אין הפרט יכול להתנהג באופן מתאים וכתוצאה מכך אנו מתארים אותו כנאורוטי. כאשר היכולת להבחין פועלת כראוי, המרכיבים של קבלה ודחייה, של מגע ונסיגה פועלים דרך קבע.

             אם המגע נמתח יתר על המידה, הוא נעשה בלתי-יעיל או מכאיב. אם הנסיגה נמתחת יתר-על המידה, זה מפריע לתהליך התקין של החיים. מגע ונסיגה, בדפוס ריתמי, הינם האמצעים שלנו לסיפוק הצרכים שלנו ושל המשך התהליך של החיים עצמם.

             באמצעות "התחושות והמוטוריקה" שלנו, נוצר מגע. עם זאת, מגע הוא יותר מסך כל התפקודים האפשריים הנוטלים חלק בכך. לראות או לשמוע אינם ערובה למגע טוב. מה שחשוב למנחה היה לשים לב "לאיך" ס.מ. ו-ק.ו. רואים או שומעים. למעשה, קובע "האיך" אם המגע שנוצר הוא טוב או גרוע. יותר מזה, מגע מתפשט לתוך אינטראקציות עם אובייקטים דוממים ועם החיים; לראות פרח או שקיעה, להקשיב למפל מים או לשקט שבמערה זה מגע. מגע יכול להעשות גם עם זכרונות ודמויים כאשר הוא מתנסה וחווה אותם באופן חד ומלא.

             מגע נוצר בתחום שבו נשמרת תחושת של הפרדה, כך שאיחוד אינו מאיים להציף את ס.מ.. התמיכה ליצירת מגע צריכה לבוא מהחלק הנמוך שבגוף. חלק זה מחזיק את האדם על הקרקע ומעניק לו את המרכז שלו, בעוד שהחלק העליון, הפנים, יוצר את הקשר, את המגע עם העולם החיצוני.

             מגע נוצר על-ידי התרכזות ספונטנית על אובייקט שבו הדמות מאוד ברורה והרקע נעשה כהה. החושים דרוכים וערים לנעשה. "זהו התפקיד המאחד את הצורך לאחד ולהפריד. באמצעות המגע יש לכל אדם סיכוי לפגוש את העולם מחוץ לעצמו באופן יעיל ומספק". (Rhyne, Janie, Gestalt Art Experience Belmont, Calif.: Wadsworth Pub. Campany, Inc. 1973 104)

             מגע מתהווה בהליכה מודעת לקראת חידושים שניתנים לטמיעה או לדחיה. זהו סם החיים לצמיחה, לשינוי עצמי ולהתנסות של האדם בעולם. מגע מתהווה בנקודה שבה האדם מתנסה ב-"אני" כנגד מה שאינו "אני". דרך מגע זה נחווים השניים בצורה ברורה. במגע קיים גם הסיכון של איבוד הזהות או ההפרדה.

             פולסטר ציין שהאני מורכב ממערכת שלמה של תחומי מגע; מגע עם רעיונות, עם אנשים, עם ערכים, עם דימויים, עם זכרונות ועוד. תחומי מגע אלה מאפשרים לאדם להתקשר באופן מלא עם העולם שמחוץ לו והן עם העולם הפנימי. מגע זה כולל גם את התחושה של איזה סיכונים מוכן האדם ליטול על עצמו במגעו עם הסביבה, זאת משום שבהזדמנויות לגדילה אישית יכולות להופיע דרישות חדשות שיתכן והאדם לא ירצה או לא יהיה מוכן לעמוד בהן. אולם במקרה שלנו, ס.מ. לא היתה מוכנה לקחת על עצמה סיכונים שאולי היו מביכים ומאיימים עליה כפי שהיא אומרת לנו מפורשות בדיאלוג, ובכך המגע לא כלל מספיק קשת רחבה של אלמנטים העושים את המגע למגע.

             משום כך, הבררנות לגבי יצירת מגע שנקבעת על ידי תחום "האני" של הפרט משפיעה למשל על סוג ומספר החברים שיהיו לפרט, על העבודה שהוא בוחר לעסוק בה, על האזור שהוא בוחר לגור בו, על הפנטזיות שלו, על אהבותיו ועל כל שאר ההתנסויות שבאופן פסיכולוגי הן חלק מן הקיום שלו. הדרך שבה חוסם האדם או מתיר למודעות להתהוות או מאפשר יצירת מגע היא הדרך שלו לתמוך בתחושה שלו לתמוך בתחושה שלו לגבי מידת הגבול שהוא רוצה ליצור בינו לבין עצמו ובינו לבין העולם החיצון.

             יצירת מגע טוב מחייב שמירה ואיזון בתהליך של גאות ושפל ביחסיו של הפרט עם עצמו ועם הסביבה. קיים יחס עדין של אנרגיה בין זה שיוצר מגע לבין זה שבאים איתו במגע. לפיכך, ביצירת מגע, מושם הדגש על כוחו של הפרט ליצור את החיים שלו, כלומר, ליצור את היכולת להכיר בהתאמה שלו לסביבה הנתונה.

             כדי ללמוד את האופן שבו מתנהג האדם בסביבתו צריך להבין ולדעת מה קורה בגבולות המגע שבין הפרט והסביבה שלו. ידיעה והבנה זו הינם חשובים ביותר מאחר והאירועים הפסיכולוגיים שקורים לאדם מתרחשים בגבולות המגע הזה.

             לאורה פרלס טענה שבתחום המגע שבין האדם לבין סביבתו קיימת מידה רבה של חוסר מודעות ושל התמזגות. היא ציינה שאם מתקדם האדם בקצב שמעבר לגבול היכולת שלו כדי ליצור מגע, כפי שמבקש לעשות ק.ו. במקרה שלנו, הוא ירגיש בחוסר תמיכה )תמיכות מסוימות הינן חיוניות וצריך להשתמש בהן(, המחסור בתמיכה הכרחית מסתיים תמיד בחרדה.(The Gestalt Journal 25) לאורה טענה שבדרך כלל חרדה מתפרשת כחוסר בחמצן. לפי דעתה, זוהי סיבה משנית. הנקודה העיקרית היא בכך שתמיכה חיונית לה נזקק האדם באותו הרגע חסרה ואין הוא מחפש אחריה. הפרט יכול להיות חרד במידה רבה כאשר הוא רעב וגופו אינו מתפקד כראוי. לפיכך, הסיקה לאורה את המסקנה שמגע נמצא תמיד במרכז ויכול להעשות באופן מלא חלק מהתהליך המתמשך של יצירת הגשטלט רק כאשר התמיכה ההכרחית ניתנת בהתמדה ובשיטתיות.

             המגע עם והנסיגה מ-, הקבלה והדחייה של הסביבה הינם התפקודים החשובים ביותר של כלל האנושיות. הם האספקטים החיוביים והשליליים של התהליכים הפסיכולוגיים באמצעותם אנחנו חיים. הם למעשה הפכים דיאלקטים, שני חלקים של אותו ענין. הם האמצעים שלנו להתיחס לאובייקטים שבסביבה.

             ישנם תרפיסטים שמתיחסים לכפילות זו של האדם כאל שני כוחות מנוגדים שיוצרים קרע בנפשו של האדם. הגשטלטיסט, לעומתם, מתיחס לדואליות זו כאל שני אספקטים של אותה האישיות.

             ס.מ. מצמידה את הכתפיים לתוכה, שמה ידיה על מותניה, מסתכלת על הרצפה ובצעדים מדודים וחוששים מתקרבת אל ק.ו.. ס.מ. באמצעות שפת גוף זו, מבקשת לסטות ממגע ישיר עם ק.ו.. זהו מה שפרלס הגדיר כשדן על מנגנוני הגנה ומניעה (Introjection) כדפלאציה (Deflection) "תכסיס לסטיה ממגע ישיר עם אדם אחר" (Gestalt Therapy Integreted  p. 89). מנגנון זה מסייע ל-ס.מ. להמנע מאינטראקציה בלתי נעימה או מאיימת עם ק.ו.. ס.מ בשפת גופה מעמידה פנים ששום דבר לא קרה או שמצב מסוים כלל אינו קיים. כמו כן, בטא אף ק.ו. סטיה, בחיוך שהעלה על פניו כאשר הביט אל ס.מ., במקום להיות ספציפי, כאשר באותו רגע נמנע הוא מלגעת בנקודה העיקרית או לבטא רגשות חזקים. פעולות אלה דלדלו את הקונטקט שלהם והפכם לפעולה שהינה מחוץ למטרה, חלשה ופחות יעילה.

                ואולם, למרות שבדרך כלל מגבילה הדפלציה את האני, היא שימושית ויעילה באותם מצבים שהם חמים מדי לטיפול ושמהם אנשים חייבים להתרחק. בכל אופן, על ידי השגת מודעות לדפלציה יכולים ס.מ ו-ק.ו. לגלות את התחומים הקשים שביחסיהם עם אחרים ולנוע מעבר להם.

             המנחה ]פונה ל-ס.מ.[: "מוכר לך ]הפלישה, האיום, המרחק, התחושה המינית המאיימת, החסימה.... [ מסיטואציות אחרות, מחוויות אחרות?  ]המנחה ממקד עצמו וחוזר על השאלה[ מוכר לך מסיטואציות אחרות התחושה הבולמת, אי הוודאות, חוסר הכוח לשאת האנרגיה שיש בקונטקט הזה..קטעים של אי וודאות?"

             ס.מ: "יש.... מוכר לי מאוד... מרגישה שלא שולטת בחוטים ונוח לי הצניות... בעיקר עם גברים על קונטקט מיני" ]המנחה: "רוצה לספר"?[ מדובר במצבים שהלשון נבלעת ואין מה להגיד ואני חסומה... הבחירה היחידה היא הציניות... להשתתק ולא להגיב".

             ס.מ. עושה ל-ק.ו. את מה שהיא מאשימה אותם שהם עושים לה )איום מיני מצד גברים(. זהו ה"פרויקציה (Progection), אחד מחמשת מנגנוני ההגנה העיקריים שבאמצעותם חוסמת ס.מ. את ערנותה )לפי פרלס, האחד הוא האינרוייקציה - הסחה (Introjection)(, השני הוא פרויקציה - השלכה (Progection), השלישי הוא התמזגות - (Confluence), הרביעי הוא רטרופלקציה - בלימה - (Retroflection) והחמישי הוא הדפלאציה - נטייה - (Deflection)(.

             ס.מ. נוטה לעשות את הסביבה לאחראית למה שנוצר באני שלה. ס.מ. פתחה מנגנון שבאמצעותו "מייחס הפרט אספקטים מנוכרים של עצמו לאחרים והוא נעשה רגיש מדי או בקורתי מדי כלפי עניינים לא חשובים במיוחד". (Gestalt Therapy Now p. 112) 

             בתרפיית הגשטלט, בניגוד לפסיכואנליזה, הדגש מושם על הצורות הפחות פתלוגיות של הפרויקציה. כלומר, הפרט אינו מסלף את המציאות באופן רציני )פרנויה( אלא מראה את דאגת היתר שלו על ידי תפיסת תופעות מסוימות באופן סלקטיבי מתוך כלל התופעות הסובבות אותו. למשל, אשה קרה ומנותקת מאשימה אחרים בכך שמתנהגים באופן לא רגיש או חברי כלפיה.

             פרלס טען שמנגנון ההשלכה בא לידי ביטוי בשימושים שעושה האדם שהם בהקשר עם העולם החיצון וגם כלפי עצמו. פרלס ציין שיש לפרוייקטור "נטיה להתנכר לדחפים של עצמו ולאותם חלקים שמהם עולים הדחפים. הפרט נותן להם קיום אובייקטיבי מחוץ לעצמו כך שהוא יכול לעשותם אחראים לצרות שלו מבלי שהוא יאלץ לעמוד בפני העובדה שהם חלק ממנו. הוא נוהג לומר 'זה קרה לי, לא יכולתי לשלוט בכך'. במקום להיות שותף פעיל בחיים שלו, נעשה הפרוייקטור פסיבי, הקורבן לנסיבות". (The Gestalt Therapy Approach p. 36) כאשר ס.מ. אומרת "זה קרה לי" או בלשונה: "מוכר לי ]מהם[" היא בדרך כלל מתכוונת לומר "אני". בפרויקציה, אם כך, ב.ס. מזיזה את הגבולות שבינה לבין ק.ו. קצת יותר מדי לטובתו. היא עושה זאת באופן שמאפשר לה להתנכר לאותם אספקטים באישיותה שמביישים אותה או לא מוצאים חן בעיניה.

             האישיות המפנימה הפכה להיות שדה הקרב לרעיונות לא לה בעוד שהאישיות ההשלכתית עושה את העולם לשדה הקרב בו מתמודדים הקונפליקטים הפנימיים שלו.

             על ידי ביטול הפרויקציה תפסיק ב.ס. לדמיין שהרגשות וההתנהגויות המנוכרות שלה נוצרו אצל האחרים והיא יכולה להתחיל לראות בבירור מה היא עושה וכיצד היא מתנהגת. על ידי זה היא יכולה לפתח את האפשרות לשינוי ההתנהגות שאין היא אוהבת בעצמה.

 *) המאמר המפורסם כאן, יתאפשר ברשותם האדיבה של ה"עובדות" בהתנסות החוויתית בהדרכתן של פרו' סרוק, גב' רו.-ק. וגב`  גלי.

תפקידו של המטפל לפי תפיסת הגשטלט היא לסייע לכל פציינט להתפתח באופן שיעזור לו למצוא מטרות בעלות משמעות עבורו ולעבוד על השגתן בדרך בוגרת. תרפיית הגשטלט אמורה להיות תרפיה חווייתית ולא תרפיה מילולית או פרשנית. לכן, מבקש הגשטלטיסט מן הפציינט שלו לא לדבר על הטראומות והבעיות שלהם בזמן עבר ומתוך הזיכרון אלא לחוות אותם מחדש כמצבים בלתי גמורים בזמן הווה - פה ועכשיו. המאמר מבקש לחדד ולהדגיש את נקודת המוצא המהותית של תורה טיפולית ייחודית ועצמותית זו  במימוש מטרות משמעותיות, מההיבט של המטפל, המטופל ומתוך טכניקת רצף המודעות. המטופל מונחה לקראת התבגרות: לקיחת אחריות להתנהגותו ולתוצאותיה.

 המגע הראשוני של הפציינט עם המטפל

             הפציינט מגיע לטיפול כשהוא קשור לעבר ולדרכי פעולה שאבד עליהם הכלח. ההווה כלל אינו ברור לו והוא מיוסר לגבי העתיד שאינו נצמא בהישג יד. "הפציינט נכנס למשרדו של המטפל עם תחושת בושה או ביהירות, בענווה או בחוצפה. התרפיסט מקבל את הפציינט כפי שהוא מציג את עצמו ללא עוררין וכבר במפגש הראשון שלו עם הפציינט הוא שואל את עצמו את השאלה: מה רוצה הפציינט ממנו? האם הוא רוצה שאהיה לו לכותל? כתף שעליה אפשר לבכות? בן ברית כדי להרשיע אחרים? מאזין סבלני? להעניש אותו על חטאיו? האם לסלוח לו ולשחרר אותו מרגשות אשם? האם הוא זקוק לחיזוקים? לזריקת ביטחון? האם הוא חולם על השגת כוח מאגי שירפא אותו ללא כאב? האם לתת לו אישור וחיזוק ליכולתו לשלוט בעצמו? האם הוא רוצה להגביר את היכולת המינית שלו? האם הוא רוצה בנוסחה שתקצר לו את הדרך לאושר? האם הוא רוצה הערכה או אהבה? משען לחוסר ההערכה-עצמית שלו? הצלה מתוך החיים המשעממים? הצלתו מתוך בדידות נסבלת? שיפור יכולת הזכירה שלו? האם הוא רוצה משמעויות ופרשנות להתנהגותו בתקווה שהם יעזרו לו להבין את עצמו? או שמא הוא רוצה אישור להגשתו שהוא כל-כך חולה שאין ביכולתו להלחם את מלחמת החיים לבדו(The Gestalt Therapy Approach 45)?"

             אין זה משנה איזה הופעה ואיזה צרכים מציג הפציינט. אין זה מתפקידו של המטפל לעשות שיפוט ערכי על כך. תפקידו של המטפל לפי תפיסת הגשטלט היא לסייע לכל פציינט להתפתח באופן שיעזור לו למצוא מטרות בעלות משמעות עבורו ולעבוד על השגתן בדרך בוגרת.

             השאלה הבאה שצריך המטפל לשאול את עצמו היא - מה עלי לעשות עם הפציינט שלי? "האם עליו לשכב על הספה לעצום עיניים ולעסוק באסוציאציות חופשיות? האם עלי לבקש אותו להתעמק בזיכרונותיו מן השלב הפאלית )השייכת לזמן הטרום-גניטאלי(? האם עליו להתמקד על היחסים הבינאישיים שלו? על המגן המוטורי שלו? האם עלי להתייחס לעבר שלו או להווה שלו? ליכולת שלו לעבור ביעף מנושא לנושא או להתמקד על נושא אחד ולו גם לזמן הקצר ביותר? האם עלי להתייחס למחשבות שלו או לגוף שלו? האם עלי לדאוג מדוע הוא מצנזר ומפריע לעצמו ולביטוי העצמי שלו או לאיך? האם עלי להתייחס לעומק הנסתר של אישיותו, או למה שנראה על פני השטח? האם עלי לסמוך על המלים שלו או על הפעולות שלו? האם אני מתייחס לסימפטומים הפיסיים שלו כמושגים פסיכולוגיים או לסיפטומים הפסיכולוגיים שלו כמושגים פיסיים? האם עלי לצפות בו או להפריע לו? האם הוא צריך ללמוד דרך ההתנסות האישית או שמא עלי לעשות זאת באמצעות הרצאה לאחר שהוא סיפק לי את החומר הנחוץ לצורך הניתוח שלו"? (The Gestalt Therapy Approach 45)

 חווית ההווה - פה ועכשיו

             התשובות לשאלות מנקודת מבט גשטלטית מתמקדות בצורך של תרפיית הגשטלט להיות תרפיה חווייתית ולא תרפיה מילולית או פרשנית. לכן, מבקש הגשטלטיסט מן הפציינט שלו לא לדבר על הטראומות והבעיות שלהם בזמן עבר ומתוך הזיכרון אלא לחוות אותם מחדש כמצבים בלתי גמורים בזמן הווה - פה ועכשיו.

             התרפיסט הגשטלטי מייחס חשיבות רבה לשמירה על היצירה המתמשכת של הגשטלט ולעבודה עם הפציינט בנקודה שבה נמצא מבלי לכפות עליו מתודות שונות. פרלס הגביר את תרפיית הגשטלט כ"תרפיה מרגע לרגע תוך הכרה בכל מה שצף מתוך העבר כזיכרון שיש לפרט ולכן חייב שתהיה לו משמעות בהווה. בגישה זו יכול התרפיסט לשלב את העבר עם מה שקורה לפציינט בהווה". (Smith, E. The Gestalt Journal 25) 

             גישת הגשטלט דורשת מהפציינט שיחווה את עצמו הרבה ככל האפשר. הפציינט מתבקש להעשות ער לג'סטות שלו, לנשימה שלו, לרגשות שלו, לקול שלו ולהבעת הפנים שלו באותה המידה שהוא מתבקש להיעשות ער למחשבות שלו. הגשטלטיסט מאמין שככל שהפציינט ייעשה יותר ער לעצמו, הוא ילמד יותר על האני שלו. כשהפציינט מתנסה באופנים שהוא מפריע לעצמו הוא גם יתחיל להתנסות באני שהוא מפריע לו.

             בתהליך זה, התרפיסט מונחה על ידי מה שהוא צופה ורואה אצל הפציינט. התרפיסט צריך להיות רגיש למה שהפציינט מראה על פני השטח כך שהמודעות הרחבה יותר של התרפיסט יכולה להעשות האמצעי שדרכו יכול הפציינט להגדיל מודעתו.           

 טכניקת רצף המודעות - פה ועכשיו

             הפציינט מרכז את מודעתו על ידי משפט בסיסי שמנחה אותו ואת התרפיסט מראשית התהליך הטיפולי ועד סופו, והוא: "כעת אני מודע לכך ש...". שכן, פרלס אמר "שכאשר הפציינט מודע באופן מלא למבוי -    הסתום (The impasse), המבוי-הסתום יתמוטט". (Gestalt Therapy Now 130)  התרפיסט מבקש מכל משתתף )בטיפול קבוצתי( שישקיע עצמו ויתמסר כולו לחוויה שמתרחשת במציאות העכשווית, וזאת על-ידי שאלות שהתרפיסט שואל את הפציינט כמו: למה אתה ער? מה אתה עושה )מוטורית(? מה אתה חושב )סמלית(? מה אתה מרגיש? במה אתה מתנסה כרגע? מה אתה רוצה? מה קורה או לא קורה בינך ולבין האחרים )להתנהגות הבינאישית(? ממה אתה נמנע? או למה אתה מצפה? התרפיסט מקפיד על כך שהחברים ישתמשו בתצפיות, בתגובות, במחשבות וברגשות שלהם מן העבר  או מן העתיד בזמן הווה-בפה ועכשיו, מפני שהוא מאמין שביסוד מודעות מתמשכת זו טמון קידום התהליך הטיפולי של הקבוצה. זה יכול לבוא לידי ביטוי על ידי נסיון של הפציינט להזדהות בפנימיותו עם אותו זכרון או לחוות אותו שוב בתהליך הטיפולי.

             הפציינט יכול לשחק מחדש את הסיטואציות בשלוב תנוחות ותנועות )ג'סטות([i]  איברים מאיברי-הגוף להדגשת הדבור או כתחליף לדבור-פה וביצירת דו-שיח מילולי כמו בטכניקת הפסיכודרמה. בשל היות הגשטלט תרפיה חוויתית, מתבקש הפציינט שלא לדבר על הטראומות והבעיות שלו כבעלי זכרונות מן העבר המנותק. הפציינט מתבקש להתנסות שוב בבעיות ובטראומות שלו כמצבים בלתי-גמורים בהווה. התרפיסט הגשטאלטי מבקש מהפציינט לנסות לחוות את עצמו הרבה ככל האפשר

.            כאשר התרפיסט מבחין בהתעוררותה של הפרעה כלשהי בזמן עבודתו של חבר - הוא נותן להפרעה זו העדפה ומתיחס אליה באופן מיידי. התרפיסט מאפשר לחבר הקבוצה לתת ביטוי למה שעובר עליו באותו הזמן. לעיתים קרובות הכרזה קצרה ופשוטה על ההפרעה מספיקה כדי לאפשר לפרט ולקבוצה לחזור לנושא או למשימה שהיתה קודם במרכז תשומת הלב. הפרעה יכולה להתהוות גם במקרה ששני חברים או יותר מבקשים לעבוד באותו הזמן. כאשר זה קורה מאפשר התרפיסט לכל אחד מהם לומר בקצרה את אשר על ליבו. ההחלטה לגבי מי יתחיל לעבוד ראשון, ומי שני וכן הלאה תעשה על-ידי חברי הקבוצה ולא על-ידי התרפיסט. מבקש התרפיסט שכל חברי הקבוצה ידברו באופן ישיר וגלוי אחד אל השני ויימנעו מלדבר אחד על השני. התרפיסט עומד על הספציפיות והקונקרטיות בכל אינטראקציה ואינטראקציה. הוא מונע מהחברים מלדבר באופן כללי או מלדבר אל חלל החדר.

              כשחברי הקבוצה מדברים, עליהם לכוון את דבריהם ואת מבטיהם אל האדם עליו הם מדברים או לבחור אדם מתוך הקבוצה כדי לשתפו בחוויותיו, והחברים מתבקשים להשתמש בשמות האנשים. התרפיסט ממקד את תשומת ליבו על ההפרעות שנוצרו בגבולות המגע של הפרטים בתוך המערכת הקבוצתית התרפיסט מחדד את מודעותם של החברים לצרכי ההפרעה של כל אחד מהם ביחס לצרכים האינדיבידואליים שלהם וביחס שלהם וביחס לצרכי הקבוצה כגוף אחד. הוא עושה זאת באמצעות בקשתו מהחברים להעשות ערים לסימנים הגופניים הן של עצמם והן של האחרים. הקבוצה כולה לומדת לצפות ולהגיב לשפת הגוף ולהמנע לחלוטין ממתן פרושים או ניתוח התנהגותי

.             פרלס מפרק את המשפט הבסיסי הנ"ל למרכיבים שלו ומסביר כל אחד מהם באופן הבא:

             "הכעת מחזיק אותנו במציאות ההווה ומחזיר הביתה את העובדה ששום התנסות אינה יכולה להתרחש אלא בהווה. ההווה עצמו הוא תמיד התנסות משתנה.

             אני משמש כאמצעי נגד ה"זה" ומפתח את תחושת האחריות של הפציינט לרגשותיו, למחשבותיו ולהתנהגותו.

             ה-Am מהווה את סמל הקיום שלו. זה משייך אליו כל דבר שהוא מתנסה בו ומקשר זאת עם התהוותו בהווה. הפציינט גם נוכח לדעת מהר מאוד שכל "עכשיו" חדש שונה מקודמו.

             ה-מודע מספק לפציינט את תחושת היכולת שלו והכשרונות שלו, את הציוד התחושתי, המוטורי והאינטלקטואלי שלו. זה לא ההכרה, כי ההכרה הינה תפקיד מנטלי בלבד. היא התנסות שעוברת תהליך בדיקה קפדני דרך השכל ודרך המלים בלבד. לעומת זאת, "המודעות" מספקת חוויות נוספות. היא נותנת הן לתרפיסט והן לפציינט את התמונה הטובה ביותר של המקורות העכשוויים של הפציינט. כיוון שמודעות תמיד מתרחשת בהווה, היא גם פותחת אפשרויות לפעולה. שיגרה והרגלים הינם תפקודים ממוסדים וכדי לשנותם הכרחי לעוררם מחדש ולהביאם רעננים למרכז המודעות. עצם המחשבה על שינוי השיגרה וההרגלים מעיד על כך שקיימות דרכים אלטרנטיביות לחשיבה ולפעולה. בנוסף, מודעות מאפשרת בחירה וללא מודעות אין הכרה של בחירה... על ידי התמקדות על כל סמפטום, על כל תחום של המודעות, לומד הפציינט מספר דברים על עצמו ועל הנאורוזות שלו. הוא למד מה הוא למעשה עושה ואיך הוא עושה זאת. הפציינט נעשה ער לאיך הרגשות וההתנהגויות שלו בתחום אחר מתקשרים לרגשות ולהתנהגויות שלו בתחום אחר". (The Gestalt Therapy Approach 65)

             במקום בו מבקשת הפסיכואנליזה להדגיש רצף מודעות בזכירה ופירוש האירועים מן העבר, ועל-ידי כך, לתקן את ההשפעה של חוויות העבר על הפציינט ולהפסיק הטרדותיו על-ידי בעיותיו אם על ידי שהם חלק מהפציינט או ממנו והלאה, רואה תרפיית התבנית בהנחות אלה כהנחות חסרות תוקף. שכן, תרפיית התבנית סוברת שתרפיה המבוססת על סידרה של "סיבות", המרכזת את תשומת ליבה על אותם אספקטים של האישיות המתייחסים לאותן "סיבות" ומתעלמות מגורמים אחרים היא תרפיה שהאוריינטציה שלה נעשית מוגבלת כמוגבלותו של הפציינט. יתכן והפסיכואנליזה תשפר את יכולתו של המטופל להסתדר על המגבלות שנוצרו הן על-ידי הנאורוזות והן על-ידי התרפיה שלו אך אין היא פותחת עבורו תחומי מודעות רחבים יותר. התרפיסט הגשטלטי מאמין שכל מצב שהוא, זמני או כרוני, שהפרט לומד לטפל בו באמצעות תהליך בלתי-פוסק של הפרעה עצמית, הוא הנאורוזה עצמה. 

             הגשטלטיסט מאמין שהפרט לא יכול להיות נוכח ממש בפה-ועכשיו, כלומר, להיות מעורב בעבודתו של האחר, כאשר הוא עסוק בהפרעות פנימיות או חיצוניות. הפרעות שלא ניתן להן ביטוי חוסמות את הפרט ואת תהליך הקבוצתי בפני מעורבות מלאה וסגירת גשטלטים לא גמורים. גישת רצף המודעות עוזרת לחברים להתחיל לפתח רגישות ומודעות להשפעה שיש להם אחד על השני, כיצד כל אחד מהם מגיב למה שנאמר ואיך יתייחס אחד אל השני כמקור ללמידה ולגדילה. כמו כן, מאפשר התייחסות קוטבית של דאגה לצרכיו של הפרט מחד והדאגה וההתנסות לקבוצה ככלל מאידך

            שאלות ההכוונה הנ"ל, מפתחות אצל הפציינט מודעות רצופה-בלתי-מופרעת. תהליך מודעות רצוף  או הגברת המודעות מאפשר לפציינט לגלות מחדש איך הוא מפריע לתפקוד של עצמו. הפרעות אלה יכולות להיחשב כהתנגדויות או כהוכחה להתנגדויות. ההתנגדות היא להכיר בדרכים שהפציינט משתמש כדי לארגן את התנהגותו.

            וכדי שהפציינט יענה על שאלות הנ"ל, המכוונות אותו לרצף מודעותו, יתכן ויהיה עליו לעצור או להאיט את הקצב ולהפנות את תשומת ליבו לעצמו כדי לזהות מה באמת  קורה בתוכו פנימה ולבסוף להיות מסוגל לדווח לתרפיסט על התהליך שקורה לו ושאולי באופן רגיל תהליך זה יהיה נותר ללא כל התייחסות מצידו.

             רצף השאלות הנ"ל נובעות מתוך הנחתו של פרלס על האדם, המפתח "התנהגות אינטלגנטית יותר"; כלומר האדם מתנהג על בסיס של מכסימום אינפורמציה והמתייחס לא רק לגורמים הרלוונטים בתחום החיצוני, אלא גם לאינפורמציה רלוונטית מתוך העולם הפנימי שלו.

             האדם האינטליגנטי מסוגל להתמודד עם מצבים חדשים. הוא מנסה לקלוט בחושיו ובשכלו הרבה ככל האפשר ממרכיבי המצב. הוא חושב על הסיטואציה ולא על עצמו או על מה שעלול לקרות כתוצאה מזה. הוא מתמודד עם המצב באומץ, בדמיון, בתושייה ואם לא בביטחון מלא הרי לפחות הוא חדור אמונה ותקווה". (Gestalt Therapy Verbatim 81) 

             רצף המודעות בהווה של פה ועכשיו, נעשית כלי לחשיפת אותם צרכים וכלי לגילוי מחדש של הצרכים בהם מונע הפציינט מעצמו מלממש צרכים אלה. פרלס האמין שכל תרפיה שהיא צריכה ויכולה להיעשות אך ורק בהווה, כל דבר אחר רק מפריע לשינוי הטיפולי לבוא. המודעות הרצופה ("The Awareness Continum") היא הטכניקה שמאפשרת לנו להבין ולהישאר במציאות ההווה, כלומר, לגלות ולהיות מודעים באופן מלא לכל התנסות אקטואלית. למשל, בדוגמה למעלה, הנאורוטי אינו מסתדר בהווה, וכל עוד הוא לא למד איך לטפל בבעיות כשהן מתעוררות הוא לא יהיה מסוגל להסתדר בעתיד. לכן חייבת התרפיה להיות "תרפיה שעוזרת למטופל לפתח ולגלות את המקורות שבעזרתם הוא יכול לפתור את בעיות ההווה שלו וכל אלה שעלולות להתעורר בעתיד הקרוב או הרחוק". (Gestalt Therapy Approach 63) ההווה מהווה את המסגרת המחייבת שהמקורות יתפקדו כתמיכה עצמית של הפציינט. רק בהווה יכול הפציינט לגלות ולפתח מקור זה על ידי כך שהוא לומד לשאת ולתת עם עצמו ועם כל האמצעים שנמצאים ברשותו במטרה לקבל החלטות כלשהן.

             הגשטלטיסט מאמין שכאשר הנאורוטי למשל, נעשה מודע בכל רגע ורגע לעצמו ולפעולות שלו ב'כאן ועכשיו' בכל הרמות: פנטזיות, דיבור או מצה פיסי, הוא יכול לראות איך הוא מייצר את הקשיים של עצמו, הוא יכול לראות מה הקשיים שלו כעת, והוא יכול לעזור לעצמו לפתור אותם רק במסגרת זמן ההווה. רק במסגרת זו, לא רק שהוא יכול לפתור כל בעיה, אלא הפתרון של הבעיה מקילה על פתרון הבעיה הבאה, מאחר וכל פתרון ב'כאן ועכשיו' מגדיל את התמיכה העצמית שלו.

             מושג 'הכעת' היינו מעניין וקשה. מחד, כדי לעבוד ולהשיג דבר מה יכול האדם לעשות זאת אך ורק בהווה. מאידך, אם האדם מנסה לתפוס או להיאחז בהווה, הוא לא יכול מפני שזה כבר עבר, נעלם. מושג 'הכעת' הוא מושג פרדוכסאלי: להיות בהווה ועם זאת לא להיות מסוגל להיאחז בו או אפילו להתמקד בו.

             כאשר הפציינט חווה את עצמו בהווה ובאמצעות יכולת האבחנה וההתייחסות שלו ל'איך' של כל הפרעה ולאיך הפרעות אלה משפיעות עליו, יכול הפציינט להגיע לאינטגראציה אמיתית של אישיותו. התרפיסט יכול לשים קץ למלכוד האינסופי שבו מוצא הפציינט את עצמו. בתראפייה, נותן התרפיסט לפציינט הזדמנות להיות הוא עצמו, על ידי כך שהפציינט מתחיל לחוות את עצמו וזה מאפשר לו להעריך הן את עצמו והן את אחרים באופן אמיתי. בשלב זה לומד הפציינט ליצור קשר טוב עם העולם מפני שהוא יודע איפה נמצא העולם ואיפה נמצא הוא, מה הוא רוצה ומה רוצים ממנו האחרים.

             בשל המרכזיות של מושג "המודעות", מפנה הגישטלטיסט את תשומת ליבו של הפציינט לאופן שבו הוא חוסם או מפריע לתקשורת שלו. בין אם ההפרעה היא כלפי המערכת העצמית הפנימית שלו ובין אם ההפרעה היא כלפי הסביבה. 

מרטין היידגר, הנחשב למייסד הפילוסופיה האכסיסטנציאליסטית במאה זו, קבע רעיון מרכזי בפילוסופיית הקיום, שהפרט הינו הוויה בעולם (`DaSein`) - הוא רעיון המכלול. הפסיכיאטרים משוויץ, בינסוינגר, בוס, שטורך וקוהן, ומגרמניה, שטראוס וגבסטאל, אימצו ופיתחו את פילוסופיית האכסיסטנציאליזם לפסיכולוגיה. פרדריק )פריץ( פרלס, המייסד והדמות המרכזית של טיפול הגשטלט, כמו הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית, מאמין בשלמות הפרט בעולם.  המאמר מביא לפנינו את העקרונות המעצבים את השיטות הנ"ל ומוכיח שכל שיטה לא רק משלימה  אלא אף מפרה אחת את השנייה.

            מרטין היידגר, הנחשב למייסד פילוסופיית האכסיסטנציאליזם במאה זו, קבע רעיון מרכזי בפילוסופיית הקיום, שהפרט הינו הוויה בעולם(`DaSein`) -  הוא רעיון המכלול. האדם אינו קיים כאני או כנושא ביחס לעולם חיצוני; האדם גם אינו חפץ או גוף אשר מתקשר עם דברים אחרים שעושים את העולם. לבני אדם יש קיום על-ידי היותם בעולם ולעולם יש קיום מפני שיש הוויה שמגלה אותו. הוויה ועולם הינם אחד. השניים אינם יכולים להתקיים בנפרד או שתהיה להם משמעות בזכות עצמם.

            לתהליך התקשרות זו משמעות עמוקה. בה האדם מבטא את קוטביות אנושיותו הייחודית המהווה את ביטוי הפוטנציאל  העצמי שבו, מודעותו העצמית כפונקציה של עבר, הווה ועתיד ואת המוטיבציה. זהו בלשון יונג, תהליך ה-self ככוליות החוויה האישית והביטוי האישי העצמי.   

            הפסיכיאטרים משוויץ, בינסוינגר, בוס, שטורך וקוהן, ומגרמניה, שטראוס וגבסטאל, אימצו ופיתחו את פילוסופיית האכסיסטנציאליזם לפסיכולוגיה. הם הגדירו את פסיכולוגית האכסיסטנציאלזם כ"מדע נסיוני על קיום האדם המשתמש במתודה של ניתוח פנומנולוגי. הוא חותר לגלות ולהבהיר ולהבין, יותר מאשר להסביר, את תופעת ההתנהגות כפי שהיא מפגינה את עצמה באותו הרגע".

            כמו כן, חלחלו השפעות אכסיסטנציאליות בתורות טיפוליות הומניסטיות, בתורת האורגניזם, בפסיכולוגית הגשטלט ובזרם הפרסונליסטי.

            בצד השפעותיה החיוביות של האכסיסטנציאליסטים יש להדגיש גם את הצדדים המסוכנים  כמו למשל, סכנת הכלליות ובדחיית הרובד ה"לא-מודע".

             עקרון הקוטביות הביא את רעיון המכלול לביטוי מאוזן, משמעותי ובריא בחיי הפרט.

 העקרונות הבאים מציגים את השילוב של התורות הנ"ל בסדר רעיוני מבחינה תאורטית וטיפולית גם יחד.

 העקרונות של הפילוסופיה האכסיסטנציאלי

             עקרון ראשון:

 הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית רואה בתהליך הקוטביות באישיות האדם, גורם המרחיב את מודעותו והבנתו של האדם ומעמיק את ממשותו וגורם לו לפעול במיטבו הפוטנציאלי. למשל, ללא מודעות למוות, החיים חסרי טעם, ללא כעס אין אהבה.  תהליך זה הוא אקטיבי, לא צפוי, אי-רציונלי ורגשי.  לפירושם של האכסיסטנציליזם, קוטביות היא הפכים או התנגשויות בין תכונות, עמדות וערכים העוברים דרך ציר. למשל, עבר-עתיד, אובייקט-סובייקט, חיים-מוות, אנימה-אנימוס - הם הפכים קוטביים.

             האדם מתקשר לעולם רק מכוח דאגנותו (`Besorgen`) לחרדת המוות. למוות מכנה משותף לאדם ולעולם. המוות הוא הצורה הברורה, הסופית והממשית והאובייקטיבית שמתוכה משתקפים כוחות החיים באדם. כמו כן, העולם סופג חוויה סובייקטיבית סופית זו. אין להתקשרות זו יחס מיקומי )קטגוריאלי( אלא יחס ידיעתי ודינמי. האדם הסובייקטיבי יכול רק מכוח התקשרות זו, להתחבר עם העולם האובייקטיבי. הוא יחד עם התחברות זו מקטין את הפער שבין קוטב אחד לשני ובכך הוא יכול להביא את הקוטביות לכדי הרמוניה ושיתוף.

             העקרונות האכסיסטנציאליסטים הבאים עשו את רעיון הכוליות ועקרון הקוטביות למאורגנים ושלמים, מובנים וממשיים.

             עקרון שני:

אדמונד הוסרל ובהשפעת ברטאנו, הנחשב למייסד התנועה הפנומנולוגית, קבע, שהתאור הפנומנולוגי )'התכוונותיות'( יורש את ההסבר הסיבתי. זמן ההווה הוא הרקע הממשי והחי לפנומנולוגיה. הייחודיות מעניקה הבנה בתאור הפנומנולוגי. מטרת הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית להבין האדם בעזרת יחודייותו. המוטיבציה לב ליבה של היחודיות, הכוללת: מימוש עצמי, מודעות, יצירתיות, יחסי אנוש ומשמעות.  פסיכולוגית האכסיסטנציאליזם מאמינה שהתופעות המתרחשות בחיי האדם צריכות להיות מנותחות לפי הערך של עצמן. מבחינת האכסיסטנציאליזם מתן הסברים על קיום האדם במושגים של עצמי, לא מודע, אנרגיה פסית, או במושגי כח, כמו: אינסטינקטים או דחפים - מתבטלים. האכסיסטנציאליסט גורם שתופעות הן מה שהן וכפי שהן מתגלות באותו הרגע; אין תוצאה של משהו אחר. לטענת האכסיסטנציאליסטים, זהו עניינה של הפסיכולוגיה לתאר תופעות בזהירות ובשלמות ככל האפשר. תאור ובאור פנומנולוגי הינו המטרה של מדע הפסיכולוגיה ולא הסבר סיבתי או החיפוש אחר הוכחה לתופעה.

             עקרון שלישי:

העקרון הפנומנולוגי מביאה את תפיסת עולמו של האכסיסטנציאליסט למסקנה, שהמוטיבציה יורשת את הסיבתיות. הפסיכולוג האכסיסטנציאליסטי מתנגד להעברת מושג "הסיבתיות" ממדעי הטבע לפסיכולוגיה כי בקיום האדם אין יחסים של גורם ותוצאה. לכל היותר קיימת סדרה של התנהגויות, אך אין להסיק סיבתיות מרצף של התנהגויות. אירוע שקרה לאדם בילדותו אינו בהכרח הגורם להתנהגותו העכשוית כמבוגר. יתכן ולשני האירועים יש אותה משמעות אך אין זה מרמז על כך שאירוע אחד גרם לאירוע שני.

            פסיכולוגית האכסיסטנציאליזם, שאינה דומה למדעים האחרים כלל, צריכה מודל משלה - פנומנולוגי ומושגיה צרכים להיות בעולם. היא צריכה לעבוד עם מודלים של קיום, חופש, אחריות, התהוות, מרחב, מודעות, זמניות ועוד.

             הפסיכולוג האכסיסטנציאלי מחליף את מושג הסיבתיות במושג המוטיבציה. מוטיבציה מניחה מראש הבנה או אי-הבנה של היחסים בין גורם ותוצאה. למשל, כמו שבוס אומר, הרוח גרמה לחלון להסגר, אך האדם מונע לסגור את החלון מפני שהוא יודע שכאשר החלון סגור גשם לא יחדור פנימה או הרעש יאטם.

            מוטיבציה והבנה הינם העקרונות האופרטיביים בניתוח התנהגות אכסיסטנציאלית.

             עקרון רביעי:

הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית צריכה מודל משלה של אמת הנחשפת על פני השטח. היא חושדת בתאוריה סמכותית מפני שתאוריה כזו, מסיקה שמשהו שלא ניתן לראותו יוצר את מה שניתן לראותו. לאכסיסטנציאליסט, רק מה שניתן לראותו ולחוותו על פני השטח בדרך כלשהי הינו אמיתי. האמת אינה מתגלת דרך תרגיל אינטלקטואלי, היא נחשפת בתופעות עצמן וכשהאדם קשוב לאנושיותו שבו-למימוש שלו. תאוריה או הנחה א-פריורית, מצמצמת האפשרות של גילוי והבנת האמת שבהתנסות. אמת זו יכולה להיות מושגת על-ידי אדם אותנטי הפתוח לגמרי לעולם, היודע לבחור חופשית וברצינות ולהעדיף את האחריות מאשר להימלט ממנה.

             עקרון חמישי:

פסיכולוגית האכסיסטנציאליזם מאמינה שהאדם מטבעו חפשי ולכן הוא, ורק הוא, אחראי לקיומו ולקיום סביבתו. החפש כפי שבוס, פרום, בינסוונגר ודומיהם מניחים, אינו דבר שיש לאדם, אלא חלק בלתי נפרד מהגשמת קיומו הבריאה והאותנטית. אלה שלא מקיימים האחריות וחירותם, הם לא אותנטים והצועדים להרסנות ופחדנות עצמית. האדם חופשי בבחירתו מחד, אומר לנו סרטר, אך מאידך, הוא אינו חופשי לבחור בחופש.

 תרפיית התבנית )הגשטלט(

             פרדריק )פריץ( פרלס, המייסד והדמות המרכזית של טיפול הגשטלט, כמו בינסוינגר, בוס, שטראוס ואחרים, הושפע במידה רבה מהפילוסופיה של היידגר. הוא קיבל את ההתנגדות לפיצול שבין הסובייקט לבין האובייקט. פרלס, כמו הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית, מאמין בשלמות הפרט בעולם. האדם תופס שלמויות ולא את המרכיבים מהם עשויות. כל השקפה או תאוריה שהורסת שלמות זו הינה תאוריה או השקפה המסלפת ומפצלת את משמעות הוויית האדם כאורגניזמוס חי.

            פרלס עיצב תורת טיפול עקבית ומתוחכמת להפליא, על יסודות כוליים אכסיסטנציאלסטיים, על-ידי התגברות על גורמים מעקבים, כמו למשל, המגע התפיסתי של הפציינט עם העולם החיצון ועם גופו הוא גרוע )זהו ה'הפטפוט' `das Gerede` של היידגר(, הביטוי העצמי השוטף של צורכי הפציינט חסום )זהו ה'סקרנות' `die Neugier` של היידגר(, והדחקת צרכיו ודחפיו של הפציינט. פרלס הפנה את שימת הלב לשלושה הפרעות באישיות כגורמים מעקבים נוספים, לעיצוב כוליותו של האדם והם: שלב "הקלישה", "הצביעות" ו"המבוי הסתום". "הענין הבלתי-גמור" בחיי האדם אף הוא חיבל מאוד בתוצר השלם.

             גם פרלס ראה דווקא בקוטביות יסוד מחוייב, המביא את האדם לכדי איזון בין החלקים המנוגדים, תוך ניצול כל אותם עקרונות אכסיסטנציאלים.

             עקרון ראשון:

כוחה של הקוטביות כמחויב מציאותו האנושית של האדם משותף לפרלס ולאכסיסטנציאליזם. תרפיית הגשטלט סוברת גם היא, שפעולה קיטובית חייבת שתתקיים בהתנהגותו הפסיכולוגית של אדם, מכיוון שניגודים אינם מבטלים זה את זה, אלא משלמים זה את זה. הם מביאים את אישיותו המקוטעת של האדם לידי שלמות מאורגנת ומשמעותית. למשל, כדי לחוש בחום, עלינו להיות מודעים לקרה או כדי שהפציינט יגלה תכונות גואלות וחייו יתעשרו ויגיעו לאיזון הוא חווה את החלק ה"מנצח" והחלק ה"מנוצח" שבו במשור אחד. הטכניקה של "הכסא החם" מסייעת לממש את יתרונות שבקוטביות, כמו כן בקבוצה לומד החבר לדאוג לצרכיו ומאידך אף לדאוג לקבוצה ככלל. מודעות קיטובית זו תורמת להבטחת הקבוצה ולהבהרה של המכנים המשותפים. 

            פרלס אף הציע דרכים יעילות במיוחד, כדי שהאדם יגשים את המגמה המרכזית של פילוסופיית היידגר- הגשמת כוליותו של האדם בעולם מבחינת מודעותו הפרטית, כמו שהגדיר זאת היידגר: "היש אשר בישותו יש לו ענין בישותו" (`das Dasein ist Seiendes, dem es seinem Sein zum dieses Sein Selbst`). וזאת הוא עשה על-ידי קבלת הקוטביות ולא ביטולה. כמו למשל, גילוי מבנהו השלם של האדם, שחרור דחפים, הבלטה וחידוד דמויות, מודעות לגוף ול"מבוי הסתום", טקטיקת התמיכה, ההשארות, ההזנה, ההמחשה החיצונית ו"הכסא החם".  

             עקרון שני:

פרלס, כמו האכסיסטנציאליזם, סובר שהתאור הפנומנולוגי יורש את ההסבר הסיבתי. הוא קיבל את המושגים התאורתיים שמה שקיים - קיים כאן ועכשיו; כמו ש"ורד הוא ורד" בנוכחותו. והרחיב עקרון זה על כלל התנהגות האדם והחדירם בתהליכי טיפול. גם הוא האמין שאירוע נחווה דרך קיום החיים היחודי של עצמו בהווה ולא דרך שום גורם סיבתי או חוק א-פריורי-מטאפיזי חיצוני מעבר. תהליכי הטיפול שלו חדורים רוח אכסיסטנציאלית הלכה למעשה. למשל, הנאורוטי יכול לדעת איך הוא מייצר את הקשיים של עצמו,ואיך פותרם, רק במסגרת זמן הווה, על-ידי צפייה עצמית טהורה, על-ידי העברת הרגשות לזמן הווה, על-ידי התמקדות על צורת הביטוי העצמי.

             עקרון שלישי:

פרלס, אף הוא, סובר שהמוטיבציה יורשת את הסיבתיות. הוא מאמץ את משמעות המימוש העצמי,לב ליבה של המוטיבציה, כביטוי להוצאה מהכוח אל הפועל, רעיון שהוא אבן פינה של האכסיסטנציאליסטים. פרלס, כמו היידגר, מבחין בין אדם ממשי ולבין "אדם סתם", כהבחנה שבין המימוש העצמי ולבין המימוש העצמי המדומה. התכונות שמעניק פרלס לאדם בעל מימוש עצמי מדומה מקבילים להפליא לדמותו של ה"אדם סתם" של היידגר. רוב בני האדם חיים אך ורק למען הדימוי העצמי שלהם. משום שאנשים אלה עסוקים בהשלכת עצמם ככזה או אחר הם יוצרים בתוכם חללים המולידים תסכול, חסר שביעות ויאוש, המקביל ל"איש ההמון" של היידגר - אחד בין הרבים; הוא עושה, אומר, מאמין, מה שכולם עושים, אומרים, מאמינים.

            פרלס, כמו למשל שטראוס, יאספרס, פרום והיידגר, דוחה את "משחקי בינה אינטלקטואליים" המבטיחים "פעילות סרק". יש להבין את המבוי הסתום של הפציינט ולא להסבירו. עם ההבנה מונח היסוד ליכולתו של התרפיסט לעזור לפציינט להכירו ולחוות את קיומו, וזהו התהליך המשותף והמרכזי של האכסיסטנציאליזם והגשטלט.

             עקרון רביעי:

פרלס, כמו האכסיסטנציאליסטים, מצא מודל משותף שבו יבוטא הבנתו של האדם בנסיון חוויתי שעל פני השטח. הוא בחר במודל זה המורכב מיסודות קיומיים כמו , כאן, עכשיו, חוויה, נסיון וגילוי, ונתן להם ביטוי אכסיסטנציאליסטי ולא מורליסטי. למשל, הביטוי "אני מרגיש נפגע" הופך לביטוי "אני רוצה לנקום", ויחד עם זה הופך להרבה יותר פעיל, כאן ועכשיו או כביטוי "אני מרגיש אשם" שיהפוך לביטוי "אני כועס" יגלה הפציינט עד כמה הוא באמת כועס.  כמו כן, הושם דגש  על ההתנהגות האורגניסטית היחודית של הפציינט. תרפיית הגשטלט מתעניינת במודעות האדם ל"מה" או "איך" שקיים וכפי שהוא קיים ולא לסיבה שהדבר קיים- לא ל"מדוע".  ה"איך" חוקר את המבנה של פנימיות האירוע האנושי יחודי, הוא מתייחסת לעולם כפי שהוא ומוציאה מכלל שייכות את מה שעלינו כביכול להיות. משום כך, המוקד בתרפיית הגשטלט הוא על הפציינט כפי שהוא ולא על מה שהוא צריך להיות.

            פרלס הצביע על כך שכאשר אנו מסתכלים על היחסים שלנו עם אחרים, וכשאנו מסתכלים על היחס שלנו כלפי עצמנו, אנו מגלים שאנחנו תמיד מלאים במחשבות על איך עלינו להיות או מה אנו מחויבים להיות. אנו תמיד מנסים לשנות את עצמנו ואת העולם ואנו משוכנעים שאנו מחויבים לעשות משהו בענין זה. 

            בניגוד לאמונה זו, הגשטלטיסט מאמין שיש להתייחס אך ורק למה שעולה על פני השטח. מה שעולה על פני השטח הן פעולות מגע שדרכן משתדל האדם ליצור מצבים שבהם הוא יכול להתקיים ולהתנסות בחיים.  הגשטלטיסט אינו מאמין שלמילה "חובה" יש כוח לשנות את המציאות וכל מי שמאמין בכך נתפס כאחד שאינו במגע עם המציאות האקטואלית.

             עקרון חמישי:

פרלס, בעקבות הפסיכולוגיה האכסיסטנציאליסטית, ראה בחופש את הכלי לממש את ההתנסות החוויתית שעל פני השטח כמו שהו וכפי שהיא. לדידו, האדם, רק הוא אחראי לקיומו כלפי עצמו וכלפי הסובב אותו. פרלס פיתח טכניקות, כדי לטפח את תחושת הפציינט לקחת אחריות לרגשותיו ולהתנהגותו ושלא יהא תלוי בזולת, ובכך לבטא את האותנטיות שלו, את אנושיותו ברוח סרטר- את בשלותו- את "אשר הנהו". למשל, דחיית ה"מדוע", שימוש ב"אני" נגד ה"זה", ציון ציפיות מהטיפול בגלוי, דיוק לשוני מ-"אני חייב ל...-" ל-"אני בוחר ל...", רווחת הפרט בטיפול קבוצתי. כמו סרטר, אף פרלס עמד על הדרכים בו מנסה האדם לרדת מאחריותו, על דרך הביטוי המלולי.

לא לחינם הצהירו הפילוסופים האקזיסטנציאלים שהקוטביות מאפיינת את התבונה ומעניקה לה את יתרונה הסגולי דווקא מתוך הניגודים וההפכים, שאינם תבוניים אלה בעלי עוצמה רגשית.  עוד הוסיפו, כי הקוטביות מרחיב את מודעותו והבנתו של האדם, ומעמיק את ממשותו, גורם לאדם לפעול במיטבו, ולפתח ולהכיר את הפוטנציאל שבו.  המאמר, יעמוד על יתרונה הסגולי של התבונה בדיעבד ויסביר הכיצד קוטביות באדם הופך את קיומו של אדם לממשי ומוחלט עד לשלב ש"רובד המוות מתחיה", כפי שסבר פרלס,  אבי תרפיית הגשטלט.

 לברור מושג הקוטביות או הפרדוקס

 המלה "קוטביות" מוגדרת, לרוב, במילונים, כתכונה של היות בעל שני קטבים או הפכים, כמו למשל הדוגמה לתכונה אישית אותו מביא 'המלון למונחי הפסיכולוגיה' של פרופ' ארתור ס. ריבר ובעריכת אבי כצמן: "כאנטרוברטיות )פסיביות,מופנמות(-אקסטראברטיות )אקטיביות,מוחצנות( או דומיננטיות-כניעות". מגמה קוטבית זו באה לידי ביטוי במושג העצמה, הפסיכולוגי מנטאלי, של ניטשה, החצויה של האישיות הפסיכית. מחד בה עוצמת חיובית-האדנות, האותנטי ומאידך העצמה השלילית-העבדות הבלתי-אוטנטי.

 קירקגור מגדיר את הקוטביות בשם פרדוקס שהיא סיטואציה של התנגשות בין שתי עמדות ומערכות-ערכים מנוגדות, שלכל אחת עקרונות משלה. למשל, האמונה, לדידו של קירקגור, היא פרדוקס, שכן על-פיה היחיד עדיף מן הכללי, והרי במונחיה של הפילוסופיה המסורתית, ובעיקר זו של היגל, דווקא ההפך הוא הנכון. או הפרדוקס של האינקארנאציה והצליבה - האל מת על הצלב באופן אנושי.

  ביטוי הקוטביות של איחוד ניגודים מתממש גם אצל קרל, גוסטו יונג (1875-1961), פסיכולוג ופסיכיאטר שוויצי, באישיותם של נשים וגברים: ב"האנימה", שהיא הארכיטיפ[i]  של האדם הנשי בגבר, ו"האנימוס", שהוא הארכיטיפ הגברי שבאישה. כמו כן, יונג מבטא את הקוטביות בדרכים שאנו תופסים את העולם ומתייחסים אליו: בצורה רציונלית בעזרת החושים והן בצורה בלתי רציונלית, בעזרת האינטואיציה )תפיסה, שבה ממלא התת-מודע תפקיד עקרי(. אנו גם שופטים על בסיס קיטובי, את הידע שאנו מקבלים בעזרת החושים והאינטואיציה בשתי דרכים שונות: בחשיבה וברגשות. החשיבה מפעילה שיקולים לוגיים של קבלת החלטות והרגש פועל באמצעות אמוציות וערכים. 

 חיסדאי קרשקש )1410-1340(, פילוסוף דתי, ספרדי-יהודי, במחקרו הבקורתי, אור ה', ורוזנצווייג מתארים את הציר בו נפגשים הקטבים  מהזווית הגיאומטרית מטפורית המרשימה:

                  הציר דומה לשורשים והפינות אשר עליהן לשען התורה בכללה והקטבים אשר עליהם תיסב". )אור ה', הקדמה( "הציר דומה לנקודה גיאומטרית קבועה, לפיה נקבעה מקומה של כל נקודה במישור, ובתיאורו את ארבע יתידות האוהל, דומה הדבר לנקודת הפגישה של שני משיקים נפרדים למעגל, ביחס לישר, העובר דרך שתי נקודות המגע, ונקרא הקוטביות של אותו קוטב. )נהריים 213(

 ההגדרה הפילוסופית-פסיכולוגית אכסיסטנציאלית למלה קוטב, למעשה קולעת להגדרה הכללית המצויה במלון וכמו כן, לגבי לתיאור של קרשקש ורוזנצווייג. ההגות האכסיסטנציאלית לא רק שהיא מתמודדת עם פרדוכסים או הפכים, אלא רואה אותם כחלק ממימוש הממשות של המציאות האנושית. למשל כשהיא דנה במצבים של התנגשויות בין שתי עמדות ומערכות-ערכים מנוגדות, שלכל אחת מהן עקרונות משלה. כמוכן, ברעיון השלם, ההוויה ועולם חד הם, למרות הניגוד המסורתי בין האובייקט ולבין הסובייקט. כמו כן, בתאור הפנומנולוגי, היורש את ההסבר הסיבתי, העבר והעתיד כמקשה אחת; דבר המשנה את סדרי העולם ועד לפרדוקס של סארטר, בעקרון חופש ואחריות שלו. לאדם יש חופש בחירה, אך הוא גם חייב להיות אנוס לבחירה זו. 

 ממשותה של הקוטביות בהוויה האקזיסטנציאלית

             פרנץ רוזנצווייג, האכסיסטנציאליסט הדתי המקורי ביותר, מתאר את משמעות הקוטביות בצורה מתודולוגית מדהימה, שמתוך כך גם לומדים אנו על מגמתה:

                 רק מפאת התווך קם בעולם בן בלי-מיצרים משכן תחום, כברת-אדמה בין ארבע יתדות האוהל, ההולך הלוך והרחב את יריעותיו. ורק בראייה זו נהפכות גם ראשית ואחרית ממושגי גבול לאין סוף ואבני פינה לאחוזת עולם בידינו, ותהי הראשית ל"בריאה" והאחרית ל"גאולה"... כל דבר בכל שעה עשוי להיות ימין ושמאל, פנים ואחור, "הרף-עין" מגלגל עתיד ועבר... זהו העולם שרוחו הנעלה מורה את האדם להכיר את אחיו בדמי הסבך ובנבכי המים. )נהריים 213(

 רוזנצווייג מתאר את מהות הקוטביות כשהוא מצביע על עבר ועתיד, ימין ושמאל, פנים ואחור בפרשנותו התיאולוגית יהודית הצרופה. ומסביר ש"רק מפאת התווך" הקוטבי בין עבר )"בריאה"( ולבין עתיד )"גאולה"(, יכול האדם לפעול בעולם במיטבו ולמצוא את תחומו בו ולפתחו ולהכיר את עצמו כאן ועכשיו. ומסיבת קוטביות זו הציב רוזנצווייג את שיטתו הפילוסופית כולה בין שני הקצוות של המוות והחיים.

מתח קוטבי זה רק מבסס ומבטיח את ההליכה בסופו "לתוך החיים", שכן כל ממשות החיים יונקת מתחושת ממשות המוות. "האדם מת ונאסף אל האוהב )אלוהים( ובו הוא קם לתחייה". )כוכב 197(. הנפש מתה תחילה, וקמה לתחייה בזרועות אהובתה הנצחית של אלוהים. החוויה יונקת את כוחה מאימת המוות ואף נובעת חיות החוויה מתוך תודעה זו. זהו הרעיון של "הלידה מחדש"; מיתת הנפש בחרדת המוות וקימתה לתחייה לתחייה, כלידה חדשה בזרועות אהובה. האהבה יונקת כוחה מעזות המוות, כי "עזה כמוות האהבה". המוות נכנס לחיים בשביל להגדירם. כי כל עוד חי לו האדם, יכולתו הטרנסצנדנטית מונעת ממנו ומאיתנו להגדירו ולקובעו לבטח. רק עם מותו נוכל, אולי, להגדירו סופית, ולקבוע מה היה בחייו ומה עשה מהם. ואם מדובר כאן במוות, הרי סביר להניח שמודעותו של האדם בדבר סופיותו ומותו המתקרב, היא, למעשה שהניעה אותו לנסות ולהפוך לנצחי בחיים, ובכך לנצח את הזמן, וזאת ע"י יצירת הקוטביות, המיודעת בין חיים ומוות. ויתכן, שבנקודה זאת צדק.

 פרנץ רוזנצווייג, שפתח את ספרו עם המוות וסיימו "לתוך החיים", הלמד כי חרדת המוות של בני-אדם היא שהביאה אותם, בסופו של דבר, גם לפיתוחה של פילוסופיית חיים, ולא סתם חיים אלא חיים נצחיים, והייתי אומר, גם לבנייתה של התרבות כולה המנצחת בסופו של ענין את המוות.

 יש מאמר נפוץ שאומר: "מה אנו יודעים על ביתנו אם התגוררנו רק בו?" הווה אומר: בשביל לדעת דבר-מה חיובי על עצמנו ועל ארצנו, אנו חייבים לדעת מה אנחנו לא, וזאת נוכל לדעת רק מתוך השוואה עם ארצות ובני-אדם אחרים, השונים מאתנו, כפי שאדם שונה מחברו, וארץ שונה ונבדלת מארץ אחרת. וזהו מה שאומר לנו רוזנצווייג "להיות ולא להיות", באינתרפטציה טיפולית אכסיסטנציאלית: כדי שאפשר לתפוס מה פירוש הדבר להיות, יש צורך לתפוס את העובדה שעלולים לא להיות, שפוסעים בכל רגע ורגע על הקצה החד של כיליון אפשרי, וכי אי-אפשר לעולם להימלט מן העובדה שהמוות יגיע ברגע לא-ידוע כלשהו בעתיד. ללא מודעות לקוטב המוות של סכנת הקיום,החרדה, הקיום של החיים, חסר-טעם, לא ממשי, ומאופיין בהעדר מודעות-עצמית מוצקה. אך כשקוטב החיים מעומת עם קוטב המוות כשלם של הוויית האדם, לובשת ההוויה חיוניות ובלתי אמצעיות והיחיד חווה תודעה מוגברת של עצמו, של עולמו ושל האחרים הסובבים אותו.

 הקוטביות מבליטה את הרחוק והמוגמר, העשוי והמוחלט -  לקרוב, שמשיג את ממשותו מתוך התארעות תמידית, המתחדשת בכל עת. זהו יחשב לחוק כללי השולט במציאות, אומר לנו פרידריך שלינג )1854-1775(, פילוסוף גרמני. )מבוא לתורת הפילוסופיה 138( מציאותו האחראית והמוטיבציונית של האדם כאן ועכשיו-על פני השטח, שורשה במערכת תודעתית מוגברת-קוטביות, שהאדם שרוי בו. שורש זה מעניק את הכוח במתח הניגודי המחזיק את האדם כסובייקט במציאות אובייקטיבית באוני פיקציה ולא במציאות דיכטומית, בהבנת האדם כשלם ולא בחצייתו. למשל,  יונג האמין, שאדם מגיע להגשמת הפוטנציאל הטמון בו )אינדיווידואציה( אם הוא מצליח ליצור אינטגרציה קיטובית בין נטיותיו המוחצנות והמופנמות )בין אקטיביות ופסביות(, בין ה"אנימה" הנשי בגבר או ה"אנימוס" הגברי באישה, שלא זו בלבד שהאחרון אחראים שבני כל אחד מהמינים מפגינים קווי-אופי של בני המין השני, הם גם פועלים כתמונות קולקטיביות, הממריצות כל מין להגיב ולהבין את בני המין השני. במלים אחרות, תכונות "נשיות" - קוטבית בגבר יסייעו לו להבין את האישה, ולהפך.

 רוזנצווייג מדגיש את יתרונה של הקוטביות לא רק באיחוד ניגודים אלא אף ביצירת תכנים העוזרים בפעולת איחוד.  זאת אומרת, הקוטביות מעניקה את המשמעות של "יש מאין", שמקורה בעבר, שהוא מבחינת ההווה,"אין", ולבין "יש" בפוטנציה בעתיד, שמבחינת ההווה הוא "יש". ורק רעיון הקוטביות קורע את העולם מסגירתו של ה"אין" ופותח אופקים חדשים בגלוי פוטנציאת ה"יש" העתידית. "יש" עתידי זה מתרים עצמו להווה וה"אין" בעבר מתנפש כ"יש" ביחסה להווה. נקודת התיווך היא ההווה. היא נקודה קבועה ועומדת מכיוון שהיא מתארעת לנקודה נוקשה, בחינת "כך אני ולא אחרת"; זהו חירותו של האדם. כי לנקודת זמן רגעית זו, לא ראשית בה ולא אחרית, אלא תוכו של עולם שהחירות מאפיה. )נהריים 213( בנקודת המפגש - ההווה, הקוטב הראשון מכיל בצורה חתומה בתוכו את התוכן של הקוטב השונה לו.

 כפילות קוטביות זו  מתחום התאולוגיה, שבאה לאחדותה בציר הפגישה החוויתית של כאן ועכשיו, נוסחה יפה על ידי בעל התהלים, באמרו: "מה אנוש כי תזכרני, ]ובהוסיפו[ ...ותחסרהו מעט מאלוהים )תהלים ח(. ברורה ביותר בהקשר זה הוא קריאתו של ירמיהו: "האלוהי מקרב אני נאם ה' ולא אלהי מרחוק".)ירמיהו כג:כג( ברורה למדי היא גם שירת השרפים בישעיהו: "קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו" )ו:ג(, שבה שומעים אנו במפורש גם על הקוטב הטראנסצנדטי )הקדושה( של אלוהים וגם על הקוטב המנוגד האימננטי שלו )כבודו המלא כל הארץ( .

 גם "בנקודת התווך", שמציידו האחד העבר ומצידו האחר העתיד מתקבע עקרון האחדות של ציר הקוטביות של האנוכי יהוה )שם השם המפורש( בחוויה המתוארת כדלקמן:

                 הנה אנוכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם: אלהי אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי, מה שמו? מה אומר אליהם?... ויאמר אלוהים אל משה, אהיה אשר אהיה, ויאמר: כה תאמר לבני ישראל: אהיה שלחני אליכם... ויאמר עוד אלוהים אל משה: כה תאמר לבני ישראל: ה' אלוהי אבותיכם... זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור. )שמות ג:יג-טו(

 קוטב העתיד שזה, הדורות הבאים והקוטב העבר שזה, הדורות שחלפו זה זמן רב מתענבים ע"י אחדות האני בהווה. היחיד בהווה והפרטי אף הוא מתקיים תודות לפעולה הקוטבית של מימוריזציה ואנטיציפציה שהן מהוות את הדורות שהיו ושעתידים להיות בפנימיותו הוא. האבות הקדומים ובני-הבנים בצוותא חדא, מכלכלים חיים למהימנות העצמית והכרת האני בחוויה. זהו הנצח שפרץ לתוך הזמן. יפה הגדיר זאת נחום גלצר, פילוסוף יהודי אמריקאי: "היהדות היא קטע של האי-היסטורי שהושלך לתוך ההיסטוריה". (Franz Rosenzweig: His Life 68)  נתן רוטנשטרייך, פילוסוף והוגה דעות ישראלי מסביר את גלצר כך, שישראל הוא סמל הנצח שבתוך ההסטוריה הזמנית. )המחשבה היהודית בעת החדשה כרך ב' 240(

   הציר של החוויה, זה לא רק אחדות הזמן בנצח של היחיד, אלא של היהדות של היחיד ושל ישראל בכלל. זהו השילוש הקוטבי של "יהוה" )שם השם( היה, הווה ויהיה. זוהי מהימנות עצמית שהודרכה בנתיב העבר, ההווה והעתיד. תמיד יש צורך ב"העברת העבר תחת שבט הביקורת של ההווה - למען העתיד". )נהריים 80( מתוך הציר "ואהבת את ה' אלהיך", פעל האדם בעולם ומתקן מלכות שדי ב"אהבת לרעך", בכך מקרב את כל הבריאה, שמסמלת את העבר, אל הגאולה, המסמלת את העתיד, דרך המוחלט - ציר החייתיות. הכן, קוטביות זו נארגת בחוטי היוחסין בו לא רק נארג האיגוד של היחיד, אלא אף של כל האומה לעתיד. הקוטביות מורה על שתי משמעויות של האני. אחד אומרת שה'אני' נמצא בניגוד קוטבי אל ה'הוא'. השנייה אומרת ש'אני' ו'הוא' הם 'אני' אחד )תבנית או שלמות אחת(. במשמעות התיאולוגית, הממחישה את משמעות הקוטביות בדיוננו ביחסו לאכסיסטנציאליות, היא, הקוטביות, מציאות הבריאה )העבר( האלילית. השנייה, הנפשת הבריאה )העבר( לכדי מימוש או גילוי בהווה. זהו תורת הסולידריות בין שני קוטביות שרוזנצווייג בנה לה מבנה דתי יהודי להפליא, כשהציר הוא סך היה ויהיה. סך זה מבטא את תמצית האמת הנחשפת על פני השטח - השלמות הגשטאלטית, כפי שמורה עצם המלה 'אמת' במיקומה באלף בית העברי היא: 'א' - מקומה בהתחלה, 'מ' - מקומה באמצע, ו-'ת' -בסוף. 

 קירקגור מצהיר, שיצירת הקוטביות, היא המאפיינת את תבונתנו, שיצירה זו אינה בעיה או חסרון בתבונה, אלא להפך, היא יתרונה הסגולי. חיי האדם אינם תנועה רציונאלית חלקה ובלתי-מופרעת של מושגים והשקפות עולם בעלי זיקה לוגית-פנימית והכרחית. היחיד של קירקגור מונע על-ידי תאוות, דחפים ותשוקות. הוא מתקיים על-ידי קפיצות פתאומיות ומשברים בלתי צפויים. האדם הוא תשוקה חיה ולא תבונה אבסטרקטית. בחייו-התזות והאנטיתזות - המהלכים הסותרים של הפעילות האנושית, באים לידי ביטוי קיומי בלי להתיישב בפשרה סינתטית. האנטיתזה נותרה בתזה, כפי שאי-הוודאות, נוכחת בכל וודאות והספק בכל אמונה.

 הקוטביות האכסיסטנציאלית, אם כן, אינם ניתנים לפתרון על-ידי התבונה. האדם חייב לבחור את האחד או את ניגודו, ואינו יכול לאמץ לעצמו את הטוב שבשניהם. בדיאלקטיקה האכסיסטנציאלית נוסח קירקגור, אנו מוצאים מערכת עקרונות משלה, שאי אפשר לפשר בינה לבין האחרות, מכיוון שלא מצוי ברשותנו קריטריון-על כלשהו, שיעזור לנו לבחור בניהן. וכך, בחירתנו חייבת להיעשות ללא כל אמת-מידה עליונה, ללא כל עיקרון מדריך של התבונה, אלא על-ידי הקפיצה האי-רציונאלית, על-ידי התחייבות חופשית בעלת פתוס ועוצמה מניעה ורגשית, שאינה ניתנת להצדקה תבונית נוספת. לכן הקוטביות מתרחשת בחיי הקיום של האדם, כי ניגודים או הפכים הם כללי המשחק בדיאלקטיקה שאינה תבונית אלא בעלת עוצמה רגשית. ומכאן שורשה של קוטביות האמונה, הנעוץ בהכרה, שהצידוק הפנימי של המוחלט אינו ניתן למסירה ולבדיקה אובייקטיבית. במעגל זה מגיעה לשיאה העמדה הסובייקטיבית של קירקגור. שכן, היחיד הדתי-אותנטי, חורג מעבר למוסר הרווח )"מעבר לטוב ולרוע", במושגיו של ניטשה( ומשהה, או שם בסוגריים זמניים, את האתי. "השהייה" זו של האתי בדרך למימוש האותנטיות, היא ביטוי קיצוני של ביטול הכללי. ציווי המוסר המקובל, נוסח קאנט, חדלים מלהשפיע ומלהפעיל.

 מצבו של "אביר האמונה", אברהם, בעקדת יצחק, הוא בדידות וא-מוסריות. הוא מצוי ביחס א-לוגי ודיאלוגי עם המוחלט. אין הוא יכול, בשום פנים ואופן, להצדיק את עצמו -  הוא שותק זהו "יוהאנס של השתיקה" ; יש דברים שאין הוא יכול להסבירם, אף על פי שהוא יכול לתאר אותם  - זהו קוטביות או פאראדוקס האמונה ובכך מתגלה כוחה הייחודי והמוחלט של פילוסופיית הקיום, כמוה, תרפיית הגשטלט.

 לסיום הדיון אפשר לסכם שקוטביות פרושה הפכים או התנגשויות בין תכונות, עמדות וערכים. מבחינה צורנית יכולים לראות אותם כפינות שמהם נמתחים קווים ממזרח למערב, מדרום לצפון, דרך ציר המקשר אותם לכדי מערכת שלמות, דינמית וממשית אחת.

 קוטביות יכולה להיות בין עבר-עתיד, אובייקט-סובייקט, 'מנצח'-'מנוצח', חופש בחירה-אונס בחירה, חיים-מוות, מוחצנות-מופנמות, "אנימה"-"אנימוס", חושים-אינטואיציה, עבדות-אדנות, היחיד עדיף מן הכלל, האל מת על הצלב באופן אנושי וכדומה.

הקוטביות מרחיב את מודעותו והבנתו של האדם. הוא מעמיק את ממשות האדם המבוסס על קפיצות פתאומיות ומשברים בלתי ציפוים, אי-רציונליים. הוא מעניק לאדם התחייבות חופשית בעלת פתוס ועוצמה רגשית ללא הצדקה תבונית. הקוטביות גורמת לאדם לפעול במיטבו, לפתח ולהכיר את הפוטנציאל שבו. זהו יתרונה הסגולי של התבונה בדיעבד.

 המאמר שאומר: "מה אנו יודעים על ביתנו אם התגוררנו רק בו"? מסביר בצורה קולעת באשר ליתרון שהקוטביות מבקשת לתת. בשביל לדעת דבר מה חיובי על עצמנו ועל ארצנו, אנו חייבים לדעת מה אנחנו לא, וזאת נוכל לדעת רק מתוך השוואה עם ארצות ובני-אדם אחרים, השונים מאיתנו, כפי שאדם שונה מחברו, וארץ שונה ונבדלת מארץ אחרת. קוטביות מוות-חיים למשל, מהווה ציר דומיננטי חשוב בתפיסה האכסיסתנציאלית-טיפולית. כדי להיות מודע לחיים, חייבים להיות מודעים למה שאנחנו לא - המוות. ללא מודעות למוות, לסכנת הקיום והחרדה שבה, החיים חסרי טעם, חסרי ממשות, חסרי חרות ונעדרי מודעות עצמית מוצקה , שכן "רובד המוות מתחיה", עם פריצתנו פנימה אליו, אומר לנו פרלס )גשטלט מלה במלה (. 59 קוטביות מוות-חיים, בתבנית ההוויה, לובשת חיוניות בלתי אמצעית והיחיד חווה תודעה מוגברת של עצמו, של עולמו ושל הסובב אותו.  לא פלא הוא שהקוטביות עוברת כערך דומיננטי, כחוט שני בהיסטוריה הדתית יהודית החל מהתורה של ספר שמות, דרך הנביאים בירמיהו וישעיהו ועד לספר תהילים  ולאורך כל תקופות ההיסטוריה של עמנו עד עצם היום הזה.  

 הדאגה ותולדותיה - מאחדים בין עולם ואדם מתוך דינמיקה קוטבית

             רעיון המכלול כשלמות אחת של היידגר, פילוסוף גרמני, שבו האדם הסובייקטיבי הוא חלק מהעולם האובייקטיבי, שלכאורה קיימת ניגוד קוטבי בניהם או הרעיון בו האדם העושה את הדילוג מן הפנים, כמהות 'השייכת לעצמה' (`Sich zu )'eigen ist אל מחוצה לו, שהם יישים 'נמצאים' (`Vorhanden`), מתממש מתוך המושג 'דאגה.' (`Besorgen`)

 כשמתארים למשל, את המעיל הנמצא בתוך הארון אנו מיחסים ל'בתוך' משמעות קטגוריאלית  ולמעיל מיחסים כמצוי עובדתי בעל תכונות מסוימות העומדות ביחס למקום ידוע כציון קטגוריאלי. ואולם שבאים אנו לתאר את האדם הנמצא בתוך העולם אנו מיחסים ל'בתוך' משמעות כמצוי, אך לא כעובדה עומדת וקבועה. אלא שהאדם הוא כמצוי אפריורי של יש דינאמי, כי הוא תמיד בבחינת אפשרות של הגשמת יצירה, מימוש, השגה, הצלחה, פעולה, עשייה, בחירה, שינוי וכדו'. האדם אינו בקבוק או חפץ עומד, שעליו אנו מדביקים את תוויותינו. כל סובייקט חופשי לפרש ולבחור לעצמו את ההגדרות והתוויות, אם אוהב תוויות הוא, ההולמות אותו לדעתו כרגע, במצב קונקרטי נתון כלשהו. לאדם אין טבע קבוע, מאחר שאין בנמצא מי שיוכל להעניק לו טבע זה או אחר, או שיוכל ליצור ולברוא אותו על-פי איזושהי נוסחה או אידיאה ראשונית. האדם על-כן, הוא תמיד מה שהוא עושה מעצמו. בדינמיקה קיטובית  - הוא גם סובייקטיבי כפרט בעולם וגם אובייקטיבי כחלק מהעולם.   

 היידיגר מכנה את המצוי האפריורי המתואר למעלה במושג 'דאגה'. פרוש הדבר, שהאדם הנמצא 'בתוך' העולם הוא לא כיחס למקום הגורר תכונה או הגדרה, כדוגמת המעיל במקרה הנ"ל, אלא כיחס ל'דאגה'. ההיות בתוך העולם, זה ניסוח של הדאגה גופא המציינת את התכונה היסודית של ישות האדם, והיא פניה מכוונת לקראת חרדת המוות המגבילה את חירותו ועתידו; ובלשון היידיגר: "אפשרות הריצה לקראת המוות" (`Vorlaufen in die Moglichkeit des Todes`) או א "הפריצה פנימה" בשלב "המוכנות לפיצוץ", כדי לפרוץ אחוצה ב"שלב הפיצוץ" שזהו רובד המוות לפי פרלס. )גשטלט מלה במלה (  59  והמוות הוא נקודת החיבור הקוטבי בין האדם )הסובייקטיביות( ולבין העולם )האובייקטיביות של המאורע-ה"נמצאים"(, ובמפגש קיטובי מודע זה נוצר הכרת תבנית המכלול - אחדות המבנה עולם אדם, כמו שכתב פרנץ רוזנצווייג )1886-1929(, פילוסוף יהודי דתי גרמני: " מן המוות, מאימת המוות מתחילה כל הכרת המכלול")כוכב הגאולה( 45 כמו כן, ראה פרלס את המוות כנקודה קוטבית שהיא כאימפלוסיה והתפוצצות לקראת כוליותו החיה של האדם שהיא הנקודה הקוטבית מנגד )גשטלט מלה במלה (. 59

 מה לומדים אנו מהצהרות קוטביות אלה לגבי היחסה כלפי המוות ? האנליסט האקסיסטנציאלי סבור, כי העימות עם המוות כנקודה קוטבית אחת נותן את הממשות החיובית ביותר לחיים עצמם כנקודה קוטבית שנייה. הוא הופך את הקיום האישי לממשי, מוחלט ומסוים. שכן ,"המוות כאפשרות לא-יחסית מבודד את האדם וכאילו עושה אותו לאינדיבידואלי כדי שיבין את א ההוויה באחרים )כמו גם בעצמו( כאשר יכיר בטבעו נעדר-המפלט של מותו שלו". (Existence and Being 77)

 במלים אחרות, המוות כנקודה קוטבית הוא העובדה היחידה בחיי שאיננה יחסית, אלא מוחלטת, ומודעותי לכך נותנת לקיומי, ולכל מה שאני עושה בקוטב החיים שמנגד בכל שעה, איכות מוחלטת. הכן, מודגמת היכולת לעמוד מול אי-ההוויה )המוות( ביכולתו של האדם לקבל את החרדה, העוינות והתוקפנות. ב"קבלה" אנו מתכוונים כאן לסובלנות בלא הדחקה ולשימוש קונסטרוקטיבי במידת האפשר. חרדה עוינות ותוקפנות חמורים, הם מצבים ואופני התייחסות לעצמו, העלולים לקפח או להרוס את ההוויה. ואולם, אם שומר אדם על הווייתו בקוטב החיים, על-ידי בריחה ממצבים העלולים לעורר חרדה או ממצבים של עוינות ותוקפנות אפשריים הנמצאים בקוטב המוות, הוא נותר עם תחושת-הוויה תפלה, חלשה ולא ממשית במובן של השלמות ההוויתית - הדבר שאליו התכוון ניטשה בתיאור המבריק את "האנשים האימפוטנטיים" המתחמקים מתוקפנותם על-ידי הדחקתה וכתוצאה מכך חווים "שלווה מסוממת" ועוינות בלתי-ממוקדת.

     דברי אינם רומזים כלל וכלל על ניסיון להתחמק מההבחנה שבין הצורות הנאורוטיות והנורמליות של חרדה, עוינות ותוקפנות.  ברור כי הדרך הקונסטרוקטיבית היחידה להתמודד עם החרדה, עוינות ותוקפנות נאורוטיים, היא להבהירם באורח פסיכותרפויטי ולמחותם במידת האפשר.  אולם משימה זו נעשתה קשה כפליים והבעיה כולה נעשתה מבולבלת בשל אי-יכולתנו לראות את הצורות הנורמליות של מצבים אלה, "נורמליות" במובן זה שהן טבועות בתוך אימת אי-ההוויה שכל היצורים חייבים להתמודד עמה.  האין זה ברור שהצורות הנאורוטיות של חרדה, עוינות ותוקפנות, מתפתחות משום שהיחיד איננו מסוגל לקבל את הצורות הנורמליות של מצבים וצורות התנהגות אלה ולהתגבר עליהם בעימודם הקוטבי?   פאול טיליך,פילוסוף אכסיסטנציאליסטי ותאולוג, הציע השתמעויות מרחיקות-לכת לתהליך הטיפולי במשפט רב-העצמה שלו, שנצטטו מבלי לנסות לפרשו: "ככל שרבה יותר מידת אי-ההוויה שיכולה ישות כלשהי לקלוט אל תוך עצמה [בקוטב באחד – הוספה שלי], כן חזק יותר החיוב העצמי שלה".(The Courage to Be  185)בקוטב שמנגד – הוספה שלי]] ומאחר שהמוות הוא הצורה הברורה ביותר של סכנת אי-ההוויה היא בעלת הכוח ליידעה את מכלול ההוויה שבקוטב שמנגד.

 בסמל של יצר-המוות תפס פרויד ברובד אחד את האמת הזאת. הוא סבר, כי כוחות החיים )הוויה( ערוכים בכל רגע כנגד כוחות המוות )אי-ההוויה( ובכל מערכת-חיים יחידה ינצחו בסופו-של דבר האחרונים. אולם תפיסת המוות של פרויד היא אמת אונטולוגית ואין לראות בה תיאוריה פסיכולוגית שערכה ירד. הרעיון של יצר-המוות הוא דוגמה יוצאת מן הכלל לכך שפרויד הרחיק מעבר לשכל הטכני וניסה שלא להסתיר את הממד הטרגי של החיים.

 האדם מודע שקיומו בקוטב האחד הוא מרוץ שמטרתו הוא המוות בקוטב שמנגד, שהקיום הוא טרגדיה, הוא כולו 'אימה' ('Angst'). ו'האימה' היא, היא אופן מציאותו האמיתי )האותנטי( של האדם בה נעשה האדם הוא-עצמו בלבד, והחלטתו החפשית לחיות בפני המוות וההתאפסות מרוממת את האדם להגיע אל המכלול ולהיות שלמות צרופה כאן ועכשיו.  במילים אחרות: באמצעות מרוץ אל המוות שבקוטב האחד קונה לו האדם דווקא את החיים האמיתיים והשלמים בקוטב שמנגד. מצבו של היחיד כשהוא ניצב נוכח השאלה של הגשמת אפשרויותיו, הוא האימה.  האימה כנקודה קוטבית, איננה רגש בין שאר רגשות, כגון עונג ועצב. לאמיתו של דבר היא מאפיין אונטולוגי של האדם, המושרש בעצם קיומו ככזה. אין היא איום שולי שאפשר להתייחס אליו או להתעלם ממנו ואין היא תגובה שאפשר לסווגה לצד תגובות נוספות; היא הנה תמיד איום על הבסיס, על המרכז של קיומי. האימה היא החוויה של סכנת אי-ההוויה הממשמשת ובאה - בין "העכשוו ובין הלהלן" )גשטלט מלה במלה 8( - היא כאמור הכוח המאחד את האדם עם העולם.

 פרלס הושפע מאוד בתפיסת הדינמיות הנוצרת של האימה אף מקורט גולדשטיין.  קורט גולדשטיין )נו' 1878(,נורולוג ופסיכיאטר יהודי-גרמני, בתרומותיו הקלסיות להבנת האימה, הדגיש כי האימה איננה משהו ש"יש" לנו, אלא משהו שאנחנו "הווים. תיאורו החי את האימה בהתקפת פסיכוזה, כשהפציינט מתנסה, פשוטו כמשמעו, בסכנה של התפרקות העצמי, עושה את טיעונו ברור עד מאוד. אולם, כפי שהוא עצמו טוען בתוקף, סכנה זו של התפרקות העצמי איננה סתם משהו המוגבל לפסיכוטים, אלא גם מתאר את טבעה הנאורוטי והנורמלי של האימה. האימה היא מצבו הסובייקטיבי של היחיד הנעשה מודע לכך, שקיומו עלול ליהרס, כי עלול לאבד את עצמו ואת עולמו, כי הוא עלול להיעשות "לא-כלום".  מכוח תהליך הוויתי של האימה מביא האדם את האני שלו בעולם עד כדי שלמות כולית עם עולמו.

 האימה מקבלת את משמעותה הממשית כשהפציינט מפנה מבטו לעתיד, שבו אולי "קיומו עלול ליהרס" מתוך הוויתה שהוות בהווה, כמו שסבר פרלס: "קרוב לוודאי תיאחזו אימה.. שכן תנטשו את המציאות הבטוחה של עכשיו ותצללו לתוך העתיד )גשטלט מלה במלה51(..

 בתקופת המעבר מימי-הבניים לרנסאנס, אשר הייתה שעה של מהומה קיצונית בתרבות המערב, מתאר פסקל בכוח רב את חווית האימה הקיומית כפוטנציאל קוטבי, לקראת מימוש חיי האדם בכאן ועכשיו,  שזה הקוטב האחר - החיים:

                 כאשר אני מהרהר על משכם הקצר של חיי, הנבלעים בנצח אשר לפניהם ואחריהם, על החלל המצומצם שאני תופס, או אף רואה, כשאני מוקף במרחביו האינסופיים של החלל שאינני מכיר ואשר איננו מכיר אותי, אני מפחד, ואני מתפלא למצוא את עצמי כאן ולא שם דווקא; שכן אין כל סיבה לכך שאהיה כאן ולא שם, עכשיו ולא אז. )Pense`es 36(

 בקטע זה רואים אנו ראשית את ההכרה העמוקה בארעיותם של חיי האנוש, שהיידגר מכנה "מושלכות" ) Geworfenheit`'(.  בקוטב האחד, שנית, רואים אנו את פסקל עומד ללא-חת מול הבעיה של `DaSein` של 'היות נוכח', או 'היות כאן' ]בעולם[, וליתר דיוק "היות היכן?". שלישית, אנו רואים את ההכרה בכך שאי-אפשר למצוא מפלט בהסבר שטחי כלשהו של הזמן והחלל, אשר פסקל, בהיותו מדען, יכול היה בהחלט להכיר. ולבסוף, את החרדה המזעזעת העמוקה, העולה מן המודעות האמיצה הזו, לקיום ביקום כזה.

  סרן קירקגור (1855-1813),סופר-פילוסוף דני, תיאר את ה"אימה"  הקוטבית כמאבקו של היש-החי כנגד האינות )המוות(, דבר שיכולתי לחוותו באורח בלתי-אמצעי במאבקי במוות או בסיכוי להיעשות נכה לכל חיי. קירקגור המשיך והצביע על כך שהאימה האמיתית שבחרדה איננה המוות כשלעצמו, אלא העובדה שכל אחד מאיתנו בתוך עצמו מצוי משני צדי המאבק, שחרדה היא השתוקקות לדבר שממנו מתייראים, כפי שביטא זאת; וכך, כמו "כוח זר מחזיקה היא באדם ועם זאת אין הוא יכול להתנתק". (The Sickness unto Death) את "השתוקקות" זו מגדיר פרלס כ"התרגשות" לקראת דבר שאין אנו בטוחים איזה תפקיד עלינו למלא -  השתקקות שמתחילה בהווה לקראת העתיד. ולדידו כמו לסברת קירקגור, החרדה היא הפער ש"בין העכשיו ובין להלן". )גשטלט מלה במלה 8,35,51( במודעותו שעל כורחו הוא חי, אע"פ שהטעם היחידי לחייו הוא - המוות, נסללת הדרך אל מכלול השלמות. לכאורה, משתמע, כי המוות הוא בחינה מסוימת שלהקוטב האחר של החיים, שהם, בצורה זו או אחרת, בחזקת המשך חיי הפרט האוטנטיים. באופן זה אין המוות "אידיאה", אלא "ממשות" או בלשון האקזיסטציה, מכלול במערכת הקוטבית הדינמית  . שלמות ממשית נובעת מתוך עצם המודעות האופטימית האוטונומית של המוות,במכלול הקוטבי, כדוגמה חיה לתיאורו של היאוש על-ידי קירקגור ב"חולי עד מוות".

 כותב לודוויג ביסוונגר )1886-1966(, פסיכיאטר וסופר משוויץ, אבי הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית על מהות קוטביות זו:

                 על כל פנים, לחיות לנוכח המוות פירושו ,למות עד מוות", כפי שאומר קירקגור; או למות את מותך שלך, כפי שמבטאים זאת רילקה ושלר.שכן, כל הסתלקות מן העולם, כל מיתה, בין אם זה מוות שבבחירה עצמית ובין אם לאו, הנה בכל זאת "מעשה אוטונומי, של החיים - דבר זה ביטא כבר גיתה  (Existence: A New Dimension in Psychology 294).

 ואין פלא הוא  שהכל הוגים במוות, אפילו הקטן, אפילו האדם הפרימיטיבי, או, כדבריו של אוריפידס, אפילו העבד; כולם מהרהרים בו ונבעתים מפניו. אימת המוות, שהיא בו-בזמן גם גועשת וגם חרישית - לכל אורך דברי ימי האנושות אתה נתקל בה. ובעתת-המוות מורכבת מכמה וכמה ממשויות, הטראגיות לכאורה: דאגת האבל, פחד מפני ריקבון-הגוייה, מחשבות-הכפייה על המוות וכיוצא בהם; אולם, כל אלה מכנה משותף להם: אבדן הפרטיות הייחודית של האדם בקוטב האחד ובדיעבד התקשרותו אל העולם האובייקטיבי בו הוא חי בקוטב שמנגד.(The --. -Meaning of Anxiety 52) 

 אכן, "האדם נמצא תמיד אצל הדברים )בעולם), של הקוטב האחד,  כי מהותו היא הדאגה" מדגיש גוטמן )"אכסיסטנציה ואידיאה". (230 בדברי גוטמן מודגשת מרכזיותו של האדם המצביעה על מגמת המכלול לדחוק את הריבוי ולהגיע לידי השגה אחדותית של המציאות הטראומטית. ומציאות זו של ריגוש-הלם, של כאב, חרדה, או בעתה, שהיא בתוככי תודעת-מוות הנהו כבר ראשית-התהוותו של רעיון - המוות,   הקשור קשר הדוק בתודעה הממשית של עובדת המוות. ובעצם תודעת המוות בקוטב האחד יש באדם משהו "חי וקיים בקוטב האחר", כביכול יש בו במוות גם מעין תוכן של חיים, כמו שאומר פרלס, "רובד המוות מתחיה" )גשטלט מלה במלה. ( 59.

 ברעיון המוות מתרכזת מסקנתו של היידיגר בפרט ושל האכסיסטציאליסטים בכלל: מחד, אנו חיים את חיינו בלי להבינם, בלי לדעת מאומה על ייעודנו ועל מה שעלינו לעשות. והמוות הקוטבי, הוא בעל תוכן ריק ותוהו אין-קץ; רעיון נבוב כיון שתוכנו הוא משהו שאינו בר-תפיסה, משהו ש"איננו יודעים מהו" מושגי. זהו הרעיון הטראומטי בה"א הידיעה המאחד אותנו עם "שיתוקם של כוחות מנוגדים". )שם,( 59

 נוכחנו לדעת שרגש האימה מביאה את האדם לערער במבנה אישיותו ולנסות לקרב את החלקים הסובייקטיביים שבו עם העולם האובייקטיבי הסובב אותו. פרלס נתן לכך משמעות פסיכולוגית מתוחכמת ופרודוקטיבית. חוויית המפגש שבין הגישטלטיסט ולבין הפציינט נובע מתוך חרדה או אימה למציאותו הפרודה והבלתי מאורגנת. ההתרחשות בד' אמות חדר הטיפול, הוא ההתרחשות בד' אמות עולם המיקרו קוסמי של מודעות הפציינט. האימה שבקוטב האחד הביאה את הפציינט למודעות טיפולית.שבקוטב  שמנגד.

 כלומר, דווקא מתוך השיתוק צומחת הצמיחה והשינוי. זהו מה שקרה למחבר מאמר זה. מתוך אימת המוות בפציעתו במלחמת לבנון הראשונה ושימיו היו ספורים,  צמח קוטב החיים להישרדות, צמיחה ושינוי שתועד בספרו "ניצחון החיים את המוות".  האימה גם כן תניב פירות תבניתיות בעולמו הנפשי. לפני שנדון בעוד רעיונות הגורמים לאדם בניה מאורגנת בנפשו, נחזור שוב לעקרון הקוטביות ונחדדה, מהזוית אובייקט סובייקט אכסיסטנציאליסטי.

 דף הבית

הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית בעקבות פילוסופיית הקיום, מתנגדת לאבחנה שבין הסובייקט )השכל הקוגניטיב או החוויה האישית( לבין האובייקט )אירוע כלשהו, גוף או סביבה. המאפיין באמצעות מדידה פיסקלית של כובד, גוון גובה וכדו'(. אבחנה זו הנה בסיסית בפסיכולוגיה המסורתית. לטענת האכסיסטנציאליסט, פיצול זה נוצר במושגים של גירויים סביבתיים או מצבים גופניים. פסיכולוגיית האכסיסטנציאליזם, כמו פסיכולוגיית הגשטלט, מאמינה בשלמות הפרט בעולם )"אדם חושב לא השכל", שטראוס. (.1913   כל השקפה או תיאוריה שהורסת שלמות זו הנה תיאוריה או השקפה המסלפת ומפצלת את הווית האדם.

 הפרט הסובייקטיבי בקוטב האחד הכן, הוויה בעולם האובייקטיבי.בקוטב האחר. האדם יכול לעשות את הקפיצה מן הסובייקט אל האובייקט, ואין זה תמוה. המי )האכסיסטנציה( יכול להגיע אל המה )המציאות(. ייתכן שהקטגוריה האובייקטיבית ההוויתית תחיה במערכת אחת לצד האכזיסטנציאל הסובייקטיבי. בקיצור ייתכן כוליות או בלשון הגשטלט שלמות תבניתית. 

 האדם תמיד בתוך העולם אומר לנו היידגר וממחיש זאת בפועל האקטיבי: השלכה (Geworfenheit). האדם הסובייקטיבי שבקוטב באחד מושלך לתוך קיומו האובייקטיבי.שבקוטב שמנגד. בספרו הוויה וזמן מתאר את האדם הסובייקטיבי כתכנית העולם "האובייקטיבי"(Welt-Entwurf). , שלא בלבד שהאדם תוכן העולם )כמבנה אונטולוגי קיומי( הוא אף מתכנס בעולם.  להתכנסות זו כאמור, יש אופי אחד בלבד כאמור, והוא: דאגה דינמית לסופיותו כהוויה מודעת. לאופי הזה אין בשום אופן יחס של מקום דומם. לכן מבחינת הדאגה הוא האדם, אפריורי נמצא בעולם "אצל הדברים" והעולם הוא חלק מלכתחילה ממנו. יחס של דאגה ממין זה לא מעורר בעייתיות בין ה'מי' ולבין ה'מה' מבחינה קטגוריאלית, או בין טרנסדנטיות ולבין אמננטיות במובנה האונטולוגי.

 ביחס של דאגה אדם עולם חד הם כי לדאגה אין יחס של מקום ולמקום אין בעייתיות מושגית עמה.  הדאגה מעבירה את הדיון למישור תודעתי, נפעל ומתקיים, שבמישור זה כללי המשחק הם נקבעים על-פי האדם שהוא שייך להם ולא לפי כללי הסביבה הקטגוריאלית הדוממת. והשאלה כיצד מגיע הסובייקט לאובייקט מתבטלת מיסודה.

 האדם הוא לא דבר מה שישנו, ושיש לו חוץ-ולכן הוא בחינת תוספת. כי אין האדם יצור נטול עולם המחליט לחיות בתוך העולם, אלא הוא אפריורי בעולם. ולכן, ה'מי'-האדם נמצא אפריורי אצל ה'מה'-העולם )המציאות הקטגוריאלית-יישים נמצאים(.

 ההוויה אינה צריכה לצאת מתוכה כדי להגיע אל העולם. כי היא תמיד בתוך העולם. ה'בתוך', כפועל המתאר את האדם בעולם הוא מצב של רפלוטציה תמידית שמהווה רפרודוקציה בדמות ה'דאגה'. האדם נמצא מלכתחילה אצל הדברים ועם הדברים ואין כאן פגישה של הסובייקט המכיר עם האובייקט המוכר כאילו היו יחידות נפרדות. אלא שיש מלכתחילה התלכדות בלתי אמצעית בתוך תבנית עולם אחד. והיותנו בעולם זה אינו אקט ארעי, פעם נמצא ופעם נעלם אלא אקט תמידי בתוך העולם.  הקיום האנושי לא יכול להתקיים בנפרד מהעולם, בדומה לנושא ונשוא, אלא הם שניהם יחד קטיגוריה יסודית שלא ניתן לעשות בה הפרדה. כי ל'בתוך' יש תפיסה אופרטיבית בעלת משמעות נצחית המעמידה את האדם כנצחי בעולם וקובעת עקב זאת שאף לא פעם אחד יהיה נטול עולם. לכן ברור מכאן שהעולם מוצג כמבנה כללי של האדם הפרטי; באשר הוא יצור הבונה את המציאות על פי פעולותיו המשמעותיות. ולפיכך אין כאן הכוונה לעולם זה או אחר, אלא לעולמיות של העולם בכלל, שאינה אלא מיבנה אונטולוגי-קיומי המציין את המבנה השלם של האדם (Sein und Zeit 296-304) .

 לאדם ולעולם יש אותו מיבנה, טוען היידיגר, כוון שכל אכזיסטנציאל אינו יכל להיות אלא אפשרי ומשמעותי, והמשמעות והאפשרות הם אכזיסטנציאליים אנושיים. כך שמושג ההוויה מראה שהמשמעות בגלל שהיא אנושית פרטית, היא כללית אובייקטיבית. והכללית מציגה עצמה כממד הקיים האפשרי היחידי של הפרט, שכן פרטיותו איננה, רק הכלליות הקיימת כמציאות כהוויה )גילוי זה, אם כי הוא מאשר מחדש לוגית ואותנטית שהאמת אינה אלא העולם האובייקטיבי, הריהו בשל כך ממש גם קובע, שעולם אובייקטיבי זה הוא עולמו של האדם הפרטי האותנטי, שכן רק האותנטיות הקוטבית מסוגלת לגלות את העולם האובייקטיבי שבקוטב האחר.

  הכן לתבנית השלם-עולם אדם הקוטבית , יש חיוב המציאות כי העולם הוא אנושי של תכליות שעוצבו על ידינו בהכרתנו בלבד, ורק למעננו )`Pour Soi`  במינוחו של ג'אן פול סרטר )נ' 1905(, פילוסוף וסופר צרפתי( יש לעולם זה משמעות ומובן.

 עולם זה בקוטב האחד הוא האדם עצמו שבקוטב שמנגד,  ואין האדם יכול להתחמק ולברוח מעצמו ומקיומו, אלא על-ידי התאבדותו ומותו בלבד

 . הן ברגע צאתנו לאוויר העולם, חותמים אנו על גזר דיננו למיתה.  ובמילים אחרות: ברגע צאתנו לאוויר העולם שהוא קוטב החיים, חותמים אנו על זוגיות תמידה עם קוטב המוות בכל רגע ובכל שעה.  מזאת אין מנוס. עצם העובדה שכעת אנו חיים וקיימים, משמעה שגם נמות במוקדם או במאוחר. ניתן לומר, על-כן, שהעולם האונטולוגי, במובן הקיומי, הוא העולם האנתרופולוגי שלנו, עולם שנברא על ידינו ולמען עצמנו ולכן הוא מציאות משמעותית עבורנו.

 זהו העולם הקיטוב של תודעת המוות שמנגד,עולם ההיסטוריה האנושית, עולם המוסדות החברתיים-התרבותיים, השפה, האמנות והפילוסופיה. רק בעולם עם מגמה קיטובית  זו באה לידי ביטוי תבנית השלמות, כי האדם לא חש כזר או כמנוכר אליו, שכן האדם ברא ויצר אותו והחדיר לתוכו משמעויות וסמלים. ומכאן שבנקל נוכל לראות בעולם אספקלריה של האדם שכולו פרי ידו ועמלו. וכמו שנטורפ פאול אומר לנו: האובייקט הוא יצירת הסובייקט ואילו הסובייקט מתגלה בתוך האובייקט. הניגוד שבניהם הוא רק ניגוד של פונקציות. האובייקט אינו אלא הסובייקט שהתנכר לעצמו, ועל הפסיכולוגיה להחזיר לסובייקט את קניינו מלפני התנכרות זאת. )הוגי הדור 208-218(   ועל כך מוסיף ברדלי פרנסיס הרברט )1846-1924(, פילוסוף אנגלי, בדיונו על "אידיאליזם ראלי": קשר לא ינותק בין הסובייקט, על מוגבלותו המיוחדת, ובין האבסולוטי הבלתי מוגבל והמושלם, שעמו שואף הסובייקט להתאחד. )תורת הממשות של ברדלי(83 .

 סכום

 קירקגור מצהיר, שיצירת הקוטביות, היא המאפיינת את תבונתנו, שיצירה זו אינה בעיה או חסרון בתבונה, אלא להפך, היא יתרונה הסגולי . לכן הקוטביות מתרחשת בחיי הקיום של האדם, כי ניגודים או הפכים הם כללי המשחק בדיאלקטיקה שאינה תבונית אלא בעלת עוצמה רגשית.

 ומכאן שורשה של קוטביות האמונה, הנעוץ בהכרה, שהצידוק הפנימי של המוחלט אינו ניתן למסירה ולבדיקה אובייקטיבית. קוטביות פרושה הפכים או התנגשויות בין תכונות, עמדות וערכים. מבחינה צורנית יכולים לראות אותם כפינות שמהם נמתחים קווים ממזרח למערב, מדרום לצפון, דרך ציר המקשר אותם לכדי מערכת שלמות, דינמית וממשית אחת. הקוטביות מרחיב את מודעותו והבנתו של האדם. הוא מעמיק את ממשות האדם המבוסס על קפיצות פתאומיות ומשברים בלתי ציפוים, אי-רציונליים. הוא מעניק לאדם התחייבות חופשית בעלת פתוס ועוצמה רגשית ללא הצדקה תבונית. הקוטביות גורמת לאדם לפעול במיטבו, לפתח ולהכיר את הפוטנציאל שבו.

 זהו יתרונה הסגולי של התבונה בדיעבד. קוטביות מוות-חיים למשל, מהווה ציר דומיננטי חשוב בתפיסה האכסיסתנציאלית-טיפולית. כדי להיות מודע לחיים, חייבים להיות מודעים למה שאנחנו לא - המוות. ללא מודעות למוות, לסכנת הקיום והחרדה שבה, החיים חסרי טעם, חסרי ממשות, חסרי חרות ונעדרי מודעות עצמית מוצקה , שכן "רובד המוות מתחיה", עם פריצתנו פנימה אליו, אומר לנו פרלס )גשטלט מלה במלה (. 59. הוא הופך את הקיום האישי לממשי, מוחלט ומסוים הוא נותר עם תחושת-הוויה תפלה, חלשה ולא ממשית כמו שאומר פרלס, "רובד המוות מתחיה" )גשטלט מלה 59).

דף הבית

המאמר מתאר  ומפרש את ההתנסות החוויתית של נ.א. ו-ס.א., שהתקיימו בשנת 1997 במסגרת תכנית הכשרה דו-שנתית בתרפיית הגשטלט בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב.

ההתנסויות המתוארות כאן, מציגים הלכה למעשה את הדרך להגיע  למודעות לרגשותיך, לגופך, למחשבותיך ולסביבתך ומנחה לעודד מודעות לצרכים אמיתיים. נ.א. מונחת לקראת מיזוג החלקים המנוגדים שבאישיותה תוך שינוי ותפקוד כשלם המורכב מרגשות, תפיסות, מחשבות, תנועות פיסיות ותחושות. כמו כן, ס.א. לומד להיעשות רגיש לסובב אותו וכן להיעשות גמיש בתגובותיו עד לשלב לקיחת אחריות להתנהגותו ותוצאותיה.

 תאורהמסגרת

            נ.א. מתחילה ל"עבוד" תוך התמודדות עם תקיעות עמוקה. היא מנסה לעשות איזה ארגון במחשבותיה אך ללא הצלחה מרובה. המנחה בוודאי שואל את עצמו, מה רוצה נ.א. ממנו? האם היא רוצה שאהיה לה לכותל? מה עלי לעשות עם נ.א.? האם עלי להתיחס למחשבות שלה או לגוף שלה? האם עלי לסמוך על המלים שלה או על הפעולות שלה? האם עלי לצפות בה או להפריע לה? נ.א. מתבקשת על יד המנחה להעשות ערה לרגשות שלה, למחשבות שלה. הוא שואל אותה שאלות שיעשו אותה ערה לעצמה, ותלמד מכך יותר על האני שלה. המנחה מנסה לעתים להכניס מילים בפיה ומבקשה לחזור עליהם בעוצמה.

             נ.א. לא מצליחה לצאת מהתקיעות ויחד עם זה מנסה לבנות במנגנוני הגנה ומניעה. המנחה מרגיש שיש צורך לסיים. נ.א. מסיימת ב-Unfinished Business, במצב בלתי גמור.

             המנחה חוזר לנ.א. והפעם בשינוי. המנחה מבחין בלחץ ובמצוקה של נ.א. ועל רקע זה מבקשה לעמוד. המנחה מבקש מחברי הקבוצה ליצור מעגל סגור ולהחזיק בידיים כתף אל כתף. נ.א. מתבקשת להכנס למעגל אולם ללא הצלחה. הקבוצה מונעת ממנה להכנס. נ.א. מנסה שוב, אך הפעם היא מפעילה כוח פיזי ולבסוף מצליחה לשבור את קו המעגל הסוגר; היא נכנסת פנימה. נ.א. נמצאת באמצע המעגל ושומרת על מרחק פיזי ועל מבט לא ישיר לעבר חברי הקבוצה. המנחה מברר עם נ.א. תהליכי הגנה ומניעה כמו למשל Projection, Deflection.

             המנחה פונה לקבוצה ול-נ.א. בשאלות המגרות ומיעלות את המודעות הרצופה.  

 פרשנות

             המנחה מבחין בכך ש-נ.א. ערה לצרכים מסוימים, היא מנסה לממש אותם אך נכשלת מפני שהתהליך מופרע בדרך כלשהי. נ.א. חשה אולי נבוכה, אולי מבולבלת ושום דבר לא ניצב ברור לנגד עיניה, היא לא יודעת מה היא רוצה. היא לא יודעת מה חשוב שהיא לא יכולה להחליט לכאן או לכאן והיא אינה יודעת מה בתוך סך האפשרויות לקחת. המנחה שואל את נ.א. "מה חשוב לך? מה את שומעת לאן את הולכת? מה עובר עליך? מה לעשות כדי להגיע לדברים כמו שאת רוצה?" המנחה מבקש לנסות לפתח באמצעות שאלותיו, מודעות בלתי מופרעת. תהליך מודעות זו יאפשר ל-נ.א. לגלות מחדש איך היא מפריע לתפקוד של עצמה. הפרעות אלה יכולות להחשב כהתנגדויות או כהוכחה להתנגדויות. ההתנגדות היא להכיר בדרכים ש-נ.א. משתמשת כדי לארגן את התנהגותה. המנחה גם מבקש מ-נ.א. הנחיות למרות שהיא כבר התבקשה קודם לכן לגלות ולמצוא את התשובות בעצמה. הויסות העצמי ביחסיו עם נ.א. מעורפל ומבולבל.  בויסות עצמי (Self Regulation), מונעת נ.א. מעיצוב השלם, פרושו, מניע מהדמות להתעצב לדמות ברורה ושלמה והיא עושה זאת בכמה דרכים:

             *           המגע התפיסתי של נ.א. עם העולם החיצון ועם הגוף שלה הוא גרוע. המנחה שם לב למשל, לכך ש-נ.א. מדברת בטון, בביטוי ובמלל תוכני מסוים, אך אין היא ערה לצליל הדיבור ולסוג או תוכן המלל, נ.א. אומרת: "אתה צוחק ממני...אני מרגישה בפנים... אני מרגישה טוב ]אבל[..לא התקבלתי... אני 'אבלה' ]חוזרת פעמיים על ביטוי זה[... בסוף אפול על הפרצוף... לא באתי לכאן כדי לשחק משחקים...]ומסיימת בשלב הראשון של העבודה[ תדע ]למנחה[ שזה לא נגמר עכשיו... . כמו כן, הקבוצה שמה לב כשנ.א. בתוך המעגל היא נסגרת בעצמה ומרגישה בחוץ למרות שהיא בפנים, ולא מישרת מבט לסובבים, מבטה מופנה בין המשתתפים או לרצפה. מצב זה מסוכם יפה על ידי פ.ד., חברת הקבוצה: "יש ניגוד בין הכניסה ]של נ.א.[ ולבין ההרגשה ]של נ.א.[".  המגע התפיסתי של נ.א. עם חלקים גדולים של הסביבה ועם גופה או שהוא עלוב למדי או שהוא חסום לגמרי.

             *           הביטוי העצמי השוטף של צרכיה של נ.א. חסום. מאחר ו-נ.א. אינה מבטא את צרכיה, אין הם יכולים להתממש. דמות תפיסתית שיכולה היתה להיות ברורה, שלמה ומשמעותית נעשית עמומה, לא מעניינת ולא משוחררת. נ.א. לא השיגה הבנת הדבר שראתה, אלא אולי השיגה דברים חיצוניים ולא אמיתיים. דברים אלה באו לידי ביטוי בתכני המלל שלה כמו למשל, "אתה צוחק עלי....לא באתי לכאן לשחק משחקים...אני הבלה...".

             *           המנחה חש ש-נ.א. מדחיקה את הצרכים ואת הדחפים שלה. המנחה לומד תחושה זו על יסוד תיאוריית "מגן השריון" של רייך, כשראה בהדחקה תהליך מוטורי שרירי של רעידות בצוארה של נ.א.. כאשר צרכים ודחפים מתעוררים, ישנה נטיה לתגובה שרירית. התגובה השררית מתבטאת אצל נ.א. על ידי פעולה בשרירי צוארה. הדרך היחידה שבאמצעותה יכולה נ.א. לבלום את התגובה היא על ידי כווץ השרירים באורח המנוגד לדחף. כווץ שרירים מנוגד זה מונע מאותו הדחף לבוא לידי ביטוי באופן מלא. למשל במקרה שלנו, נ.א. כועסת על חברי הקבוצה ]שמונעים את כניסתה לתוכו[ והיא ערה לכך שיש לה רצון עז להפעיל כוח פיזי כנגד הקבוצה המבטא אולי כעס עצור או אולי לחבק את הקבוצה בחום  את הקבוצה, המבטא מגע לא ממומש. נ.א. שנבהלת מדחף זה עוצרת בעדה מלצאת. תהליך "העצירה" יכול להראות על ידי התכווצויות שרירי הצואר של נ.א.. כאשר נ.א. מדכא אימפולסים שונים, היא בהכרח מכווצת את שריריה. חוסר המודעות לדיכוי האימפולסים נוצר וממשיך להתקיים בעזרת אחזקת השרירים המכווצים באופן כרוני. כווץ השרירים על ידי נ.א. הופך להרגל והיא מסתגלת אליו. ההסתגלות מונעת מ-נ.א. את האפשרות להעשות ערה לכך שהיא חוסמת דחף כלשהו או מהו אותו דחף שהיא חוסמת.

             פרלס טען שהבעיה בגיבוש השלם המשותפת להרבה פציינטים היא חוסר המודעות העצמית הבאים לידי ביטוי אצל נ.א. במנגנון הגנה ומניעה עיקרי הנקרא בלשון הגשטלט כ-Deflection כהסחה ממגע ישיר עם אדם אחר )ראה גם עבודתה של ע.ק. מהתאריך 29/12/97, שם ההסחה באה לידי ביטוי בקטיעות, נמנעות עיקבית ומודעת, ניתוחים שכליים, התארגנות, מחשבות, בלימת רצף הדיבור או "מתבלבל לי הקול", אי ידיעה, סילוק אחריות "באמת אני לא אחראית"(. מנגנון זה לדברי פרלס, גורם לאדם לאבד את המגע הטוב עם הסביבה באופן שגבולות המגע שלו, אלה המפרידים ומאבחנים אותו מהסביבה אינם מאפשרים שום השפעה חיצונית על המערכת.

            נ.א. מפגינה את שלב "הצביעות" של פרלס (The Phony Layer). זה מופיע אצל נ.א. ב"כאילו" הכפול שלה. "כאילו" היא בעל אומץ - נכנסת בכוח ללא פחד למרכז המעגל. "כאילו" היא רוצה בלשונה "להיות בפנים... חלק ממכם" אך בעומק מודעותה היא יודעת  ש"לא התקבלתי... אני הבלה... אני מרגישה טוב...]אבל היא עדיין בודדה בתוך המעגל בהתנהגותה הפיזית והמילולית גם יחד[". אם וכאשר תיהיה מסוגלת להכיר בצביעות שבתוכה או שתתיר לעצמה ללכת מעבר לצביעות שלה, היא מהר מאוד תגיע לשלב המתאר כ"נקודת קיפאון". על ידי הציפיות שלה של להיות "אחד ממכם" הפחד מפני התוצאות של היותה אוטנטית, היא מפחידה את עצמה והיא מרגישה תקועה. היא מאוד רוצה להכנס למעגל כלומר להיות כאחד מחברי הקבוצה שיחודם במגע פיזי קבוצתי, אולם נ.א. הפנימה את המחשבה ש"מגע הוא דבר רע: אם אני נוגעת אני רעה". במאמציה להסתיר את תכונת העדר המגע שלה, מפתחת נ.א. את שלב ה"צביעות" וחיה ב"כאילו". הוא לא נמנע ממגע במחשבתו. למעשה היא חיה "כאילו" היא אדם חם.

             כאשר תתמודד נ.א. עם הפנמת החמימות אותה למעשה היא בלעה מבלי להטמיעה באישיותה היא גם תחשוף את ההתנגדות. עידוד חשיפת ההתנגדות מוביל אותה לשלב התקיעות המאפיין את נקודת המשבר המתרחשת כאשר נ.א. אינה יכולה לפתח את התמיכה העצמית כשהיא כבר בתוך מעגל הקבוצה ועדיין נשארת בודדה עם עצמה, בעוד שהתמיכה החיצונית מחברי הקבוצה מתעכבת.

             שלב התקיעות הוביל את פרלס למסקנה שאת הנירוזים מאפיינת "גישה פובית". תופעה זו הנה הדרמתית ביותר בתרפיית הגשטלט.

 תאורהמסגרת

             המנחה מבקש מכל חברי הקבוצה לעבור יחד, התנסות חוויתית בקונטקט. ההתנסות מתבצעת בשלושה שלבים. בשלב הראשון, מתהלכים חברי הקבוצה באופן ספונטאני תוך התרכזות בעצמם. בשלב השני, מיישר כל אחד מחברי הקבוצה מבט לעבר אחד מחבריו בנפרד. בשלב השלישי, מקרב כל אחד את בין זוגו שבחר, באופן פיזי בעזרת רמז עד לגבול המגע האפשרי. בשלב הרביעי, מתהלכים חברי הקבוצה בעיניים עצומות ומקיימים תוך כדי הליכה מגע פיזי עיוור בין חברי הקבוצה.

             הקבוצה עם סיום התרגיל נכנסת לתהליך של מודעות רצופה שבא לידי ביטוי בעיקר בשלב זה, בשפת הגוף שלהם )נצוצות בעיניים, ערנות יתר ורגיעה(.

             חברי הקבוצה מספרים על הרגשתם. המנחה מבחין שעל- ס.א. השאיר ההתנסות החוויתי מודעות משמעותית, כאשר היא הגדירה את הרגשתה. הוא מבחין במנגנון הגנה ומניעה עיקרי החוסם את ערנותה המודעת של ס.א. ומחליט להתמקד בה.

             המנחה שואל את ס.א. שאלות כדי להגביר את רצף מודעותה, תוך העברת שימת ליבה לשפת גופה ולתגובותיה השריריות. המנחה מבקש לדעת לצרכיה ולאפשרויותיה ובכל צעד בודק עד איפה ניתן להוביל את ס.א., תוך ראית הצעד הבא. המנחה נעזר בחברת הקבוצה א.ג. לשם התמודדות עם ה-Introjection. המנחה השתמש בטכניקת רצף המודעות -פה ועכשיו, טכניקת ההגזמה, טכניקת החזרה, טכניקת "האם אני יכול להזין אותך במשפט"?, טכניקת "האם אתה יכול להשאר עם רגשות אלה?" טכניקת "הרטרופלקציה" (Retroflection), טכניקת "הצעד הבא" השקול, טכניקת המנהיגות הקומניקטיבית, טכניקת התיסכול והתמיכה וטכניקת המגע הגופני. שילוב עשיר של טכניקות אלה יעילו מאוד את עבודתה של ס.א. ובכך עזרו לה לצעוד לקראת מודעות בלתי-מופרעת ולגלות מחדש איך היא מפריע לתפקוד של עצמה.    

 פרשנות

             ס.א. חוסמת את ערנותה על ידי "אמוץ ערכים, דעות או התנהגויות 'באופן שלם' על ידי הפרט מאחרים מבלי לעשות אסימילציה או אינטגרציה עם האני". )Gestalt Therapy Now p. 112 ( זהו מה שנקרא בלשונו של פרלס Introjection. ס.א. אומרת: "אני מתקרבת לפי מה שמותר לי לעשות כלפיהם ]כפי שהם רואים על פי אמת ערכיהם או דעותם או התנהגותם],]המנחה: "ממה את נבוכה?"[ פחד לשעמם... }ומסכמת, אני רוצה[ לא לתת לדברים לקרות לי... כל החיים שלי משהו לא מושג...". על ידי בדיקת ה-Introjection בהתאם לנסיון העצמי שלה, יכלה ס.א. להשתמש בניסיון החוויתי כדי לדחות, להכליל או להכליל באופן חלקי את ה-Introjection הקודמת. והכן היא אומרת: "אני צרכה לקחת יוזמה... מגיע לי ]מגע, חום[ בלי להתנצל...". ס.א. הוכיחה בעבודתה, שהיא יכולה להעשות יותר סלקטיבית ולבנות את חוש המידות שלה בעצמה.

             פרלס ציין שכל המושגים, העובדות, הסטנדרטים להתנהגות, המוסר והאתיקה, האסתטיקה והערכים הפוליטיים מגיעים אלינו במקור מהעולם החיצוני. אין שום דבר במוח שלנו שאינו מגיע מן הסביבה החיצונית. כמו כן, טען פרלס שכל מה שקיים בסביבה החיצונית הינו חיוני לאורגניזם הן באופן פיזי והן באופן פסיכולוגי. אלא שכל מה שקיים בסביבה צריך שיעבור תהליך של בחינה וקבלה אמיתית, כדי שזה יעשה חלק מאישיותנו. אם אנו, לעומת זאת, נקבל אותם ללא שום ביקורת, אלא על סמך זה שמישהו אחר אמר זאת, או מפני שהם אופנתיים או מפני שהם מבטיחים הגנה מפני כל ביקורת חיצונית, או מפני שהם מסורתיים או מהפכניים - הם לא יעשו חלק אמיתי מאישיותנו.

             הסכנות הטמונות ב-Introjection, כפי שפרלס הציגן הן שתיים:

             1.         האדם שמשתמש במנגנון ה-Introjection אינו יוצר שום הזדמנות לפתח את אישיותו משום שהוא עסוק מאוד בהחזקת הערכים הזרים במערכת הנפשית והרגשית שלו. ככל שהוא מרבה להעמיס על עצמו Introjections, האפשרויות שלו לבטא את עצמו או אפילו לגלות מי הוא באמת הולכות ופוחתות.

             2.         Introjection תורמת לאישיות דיסאנטגרטיבית אם הפרט בולע שני ערכים מנוגדים והוא מנסה לפשר ביניהם, הופך האדם בתהליך זה את אישיותו לשדה הקרב בו ניטשת המלחמה או הקונפליקט הפנימי של הנאורוטי והמסתיים בדרך כלל באופן שבו אף אחד אינו מנצח. דוגמה לשני ערכים מנוגדים יכולה להיות הסיסמה "ואהבת לרעך כמוך" כנגד "אדם לאדם זאב".

             ב-Introjection מזיזה ס.א. את הגבולות שבינה ולבין הקבוצה במידה רבה פנימה לתוך עצמה עד שכמעט ולא נותר דבר מעצמה. לכן, כאשר ס.א. אומרת "אני חושבת" או "אני רוצה" היא בדרך כלל מתכוונת לומר "הם חושבים", "הם רוצים".

             ס.א. מאלצת את עצמה לעשות "לפי מה שמותר... לעשות כלפיהם" כי יש לה "פחד לשעמם" ולכן היא מרגישה לא טוב כי "כל החיים שלי משהו לא מושג". זהו האישיות הרטרופלקטיבית המצהירה אין סוף הצהרות מסוג זה שכולן מבוססות על תפיסה שהיא ועצמה הן שתי הוויות שונות. היא מפסיקה לכוון את האנרגיה שלה החוצה כדי לתמרן ולהביא לשינויים בסביבה שיענו לצרכים שלה. במקום זאת, היא מכוונת את הפעילות שלה פנימה ושמה את עצמה כמטרה להתנהגות במקום הסביבה. "היא נעשת האויב הגרוע ביותר של עצמה". (The Gestalt Approach p. 54) ס.א. בולמת את הדחף או האיזון האימפולסיבי המתח, באמצעות מתח תחושתי מוטורי מנוגד נוסף למשל, יש לה חוסר אוויר, חנק בגרון, פיק רגליים, ריקנות, לחץ בברכיים, הללו תוצאה של מגע מלא, חום עמוק או בטיחות לא מובעים.

             כאשר תפסיק ס.א. לעשות Retroflection, היא תוכל להתחיל לכוון את רגשותיה החוצה, להפסיק להרוס את עצמה באופן פזי ולהתחיל ליצור קשר פתוח וישיר עם אחרים.

             ס.א. מתאמצת לגרור את עצמה ולהחזיק את עצמה במודעותה ל-Introjection ול-Retroflection על מנת שלא לסגת לאחור. היא נעזרת לשם כך, בהתערבותו היעילה של המנחה המעודד את ס.א. להעשות ערה למודעותה - למה שקורה לה: לתחושת הריקנות שלה, לתחושת החנק בגרון ופיק הרגליים, ללחץ בברכיים, ל-Introjection, לתחושת חוסר-האונים שלה ולתנוחות שלה. ס.א. מפגינה אומץ להשאר עם רגשותיה הלא נעימים והמנחה מסייע לס.א. בתהליך זה, עד לשלב הפיצוץ המובטחת. לשם כך נעזר המנחה בשתי טקטיקות בסיסיות לשימוש בסייעו לעבור את שלב השיתוק או המבוי-הסתום, שהוא התיסכול והתמיכה. המנחה מתסכל את ההפרעות של ס.א. בתהליך המעבר של שלב התקיעות על ידי שהוא עומד כנגד כל נסיון של ס.א. להמנע, אך תמיד בודק לא לעבור את גבול יכולתה במשפט השאלה: "את רוצה לעצור?". טקטיקת התסכול התאפיינה כשהמנחה שאל את ס.א. את השאלות ואמר את ההצהרות: "אני לוחץ על הגז ועל הברקס... ממה את נמנעת כרגע? מה את פוחדת שיקרה כרגע? מה הרצון שלך לקרב אותה? את יכולה לזהות את רצונך? איך זה המעבר לאמא? ממה את נבוכה? או מה עובר עליך כרגע? מה קורה לך? מה זה מעורר בך?  לא מבין.... מתקשה להבין... מה יכול המבט הזה לומר? מה קורה ללחץ הברכיים? באילו תחומים את חשה את החוסר הזה? יש עוד משהו שאת רוצה לעשות בקונטקט?... את רוצה יותר?". מאידך, המנחה תומך בהתקדמותה של ס.א. על ידי כך שהוא מעודד אותה לתת ביטוי לרגשותיה. טקטיקת התמיכה הועברה על ידי נוכחות המנחה והיא נאמרה על ידו בהצהרות כגון "השארי עם ההרגשה הזו... שימי לב למה שקורה לך כרגע... תני לעצמך להרגיש זאת באופן מלא... תני לזה לקרות... תתני ביטוי... את לא צריכה לעצור בעד עצמך...תתרכזי במה שעובר עליך כרגע...  תחזירי על המילים... תוכלי לארגן את הדברים... לקרב כמו שאת רוצה... תוכלי לעשות את זה... תקרבי ברמה שאת רוצה.... ]המנחה מחזיק בחום בכף ידה של ס.א.[".

             בשלב הבא הופכת ס.א. את האנרגיה העצורה לפיצוץ (The Explosive) אישי רגשי. הפיצוץ מתרחש כאשר מתירה ס.א. לעצמה להתנסות ולתת ביטוי אמיתי לרגשותיה, בעזרת א.ג., חברת הקבוצה, ובעזרת המנחה על ידי אהבה, חיבוק, שקט ועדינות נפש, מגע גופני ובעזרת בכי. ס.א. מקרבת את א.ג. ומחבקת אותה אל ליבה כמו חיבוק אמא לבת, מזילה דמעות ונותנת ביטוי אף מילולי לחוויתה: "א.ג. מאד אמהית". המנחה מגיש את כף ידו ואוחז את כף ידה של ס.א.. שפת הגוף של מגע ידו של המנחה בטא בצורה חזקה מאוד הרבה אנרגיה, חום, רגש אמיתי וקשר ספונטני מדהים בשלמותו בינו ולבין ס.א.. יש לשים לב לצורת המגע שבחרה ס.א. לממש את הפיצוץ. ס.א. בחרה בחיבוק ולא במקרה שכן, הפועל המעשי של השורש ח.ב.ק משמעותו: לאחוז בחוזקה או להדק מקרוב מישהו; להקיף או לכרוך זרועות בחיבה אמיתית רבה, לגלות חיבה, חמימות ורוך באחיזה מהירה או להיות קרוב מאוד. ס.א. בחרה בחיבוק מרכז הלב. שהוא, חיבוק עם כל הזמן שבעולם ובלי להתחשב בעולם. זוהי, אולי, צורת החיבוק המושלמת ביותר, שהמסר: חוש באחדות האמיתית שלנו ככל שקשר ידידותנו מתפתח.

 צורת המגע וביטויו שבחרה ס.א. היא פעולת התמוטטותו של המבוי-הסתום שנלווה לו התפוצצות שקטה במקרה שלנו. המעבר בין שלב לשלב קרה במסגרת היחסים שבין המנחה ו-ס.א.. תהליך זה התרחש במסגרת שבה הן המנחה והן ס.א. יודעים שהיא מסגרת המגינה על ס.א. ושאין היא צריכה  לברוח ממצב החרום אלא להשאר עם זה כדי להתחיל להתנסות ברגשות שמהם בדרך כלל נמנעת.

             הפיצוץ הרגשי חשוב מאוד להבראתו של הפציינט מאחר והגשטלטיסט מאמין ש"הרגש הוא המודעות האינטגרטיבית של היחסים שבין האורגניזם והסביבה". (Gestalt Therapy 407) הרגש הוא למעשה ההשלמה של הגשטלט החסר. לאחר הפיצוץ הרגשי מתנסה הפציינט בתחושה של רכוז הנובע מהפיוס שחל בין הניגודים שבחייו. הפציינט מפתח תחושת שליטה פנימית משלו שתסייע לו לקבל החלטות בעצמו ביתר נכונות בעומדו בפני קונפליקט חדש בעתיד.  התנסות זו תביא לאיזון ברגשותיו של הפציינט ותספק לו את התמיכה-העצמית החיונית לקיום יעיל וטוב בינו לבין עצמו ובינו ולבין סביבתו.

 התרפיסט הגשטלטי מאמין שגדילה נפשית באה דרך תסכול ותמיכה. לכן, חייב המטפל להשתמש בתמיכה ובתסכול באופן מאוזן. הוא חייב לקרוא תגר על אותם ביטויים שמשקפים טכניקות מניפולטיביות, דפוסים נאורוטיים ודמוי-עצמי. תהליך זה חייב להמשך עד שהפציינט מתחיל להתנסות בצורך לשחרר עצמו מדרכי ביטוי אלה ובאותה עת עליו להעשות יותר ערני לצרכים האמיתיים שלו ולעבוד על מימושם.

             הן שאלות התיסכול והן הצהרות התמיכה מבקשות מן הפציינט תשובה בדרגה שהמודעות העכשווית שלו מאפשרת. באותו זמן הן מגבירות את ערנותו. אלו הן שאלות המכוונות את הפציינט בלית ברירה לחיפוש תשובה מתוך הפוטנציאל הטבעי שלו. שאלות אלה מעודדות את הפציינט להכיר באחריות שלו למחשבותי, לרגשותיו ולהתנהגותו והן תובעות ממנו לפתח תמיכה עצמית מתוך הכוחות והאמצעים העומדים לרשותו. "שאלות אלה נותנות לפציינט תחושה של עצמיות משום שהן מכוונות אל האני שלו". (The Gestalt Approach 75) 

            בניגוד לרייך, שהגביל את תיאוריית "מגן השריון" (character armor) לשחרור האנרגיה המינית בלבד, פרלס, לעומת זאת, כלל ספקטרום, שאני קורה לו הוליסטי, הרבה יותר רחב של התפרצות ושחרור רגשי.הוא האמין שבהתאוששות האני של הפציינט יש יותר מאשר שחרור השריר המכווץ להתרגשות מינית

             המנחה השתמש בדרכי הקומוניקציה שלו עם ס.א. מורה ומדריך. הוא שקף את התחושות, הרגשות והמחשבות שלו בהיותו במגע עם ס.א.. "אני חש ערנות אנרגטית... קלטתי אותך למרות שאת לא מדברת... נתתי לך את ידי ואך שאת נתת את ידך... השלים את החלק הגופני...". בחשיפה עצמית בודק המנחה השלכות שהוא עושה, הוא מברר את מה שקורה אצלו, קורה אצל האחר הנמנע מלהיות ער לכך ומעל לכל הוא מכריז על צרכיו ועל אנושיותו ובכך הוא נותן אישור לחברי הקבוצה לתמוך ולהכריז על צרכיהם האמיתיים ועל אנושיותם.

 ס.א. עושה תנועה של מחנק בתנועת היד בכיוון החזה העליון. עיני המנחה יתכן ולתנועה זו יש חשיבות ומשמעות רבה. תנועה זו יכולה להיות לא גמורה, לא מפותחת או שנולדה טרם זמנה. ס.א. מתבקשת על ידי המנחה להגזים את התנועה שוב ושוב במטרה לעשות את המשמעות הפנימית גלויה וברורה יותר. המנחה אומר לס.א.: "את התחושה המיוחדת המחנק תלחצי יותר.... עם אותה אנרגיה תגזימי את המקום...".

             טכניקה זו נגזרת מההתנהגות הלא מילולית של הפציינט. בתרפיית הגשטלט, אין התרפיסט מבקש מהפציינט שלו לנטוש את חוסר-האונים שלו אלא דווקא לחוות זאת ולהכנס לתכונה זו עמוק יותר. התרפיסט מבקש מהפציינט שאף יגזים בכך מתוך אמונה שזהו "החלל הפורה" שממנו יבוא התנסות אורגניזמית ממשית של כוחו.

             ס.א. אמרה משהו בעל חשיבות "ברחו לי המילים" אך היא מהר מאוד מחליקה עליו. במקרה כזה, התבקשה ס.א. לומר שוב ושוב את המשפט עד שהמשמעות של הדברים נעשית ברורה וגלויה. טכניקה זו מיושמת על התנהגותו המילולית של ס.א..

             המנחה מבקש מ-ס.א. לומר משפט שמוצע על ידיו כדי שתתנסה בו ותראה אם יש בו מידה של אמת. טכניקה זו מיושמת כאשר המנחה מבחין בכך שס.א. נמנעת מלהבין את משמעות התנהגותה העכשוית והיא מעמידה פנים שהיא מבולבלת ושאין היא יודעת מה עליה לעשות או לומר.

              המנחה מבקש מ-ס.א. שתשים בפיה משפטים מושאלים, למשל: "זה נכון...", "לקחת את הפקוד על הדברים.....".

דף הבית

              המאמר מסביר את המונח: הוליסטי, הרואה את שלמות האדם מתוך המכלול השלם ולא מתוך חלקיו. לפיה האדם הוא מכלול שלם. אי-אפשר להבין או לתקן את האדם מבלי להסתכל בו כשלמות אחת. האדם כאילו מורכב משלמויות המקיימות פעולות - גומלין בינן לבין עצמן. מחבר המאמר, מנתח את המושג בסכין אזמל, מתוך הגישה הטרפיוטית הקיומית ומלמד את הקורא עד כמה מושג זה מהווה חלק ועיקר בקיומו השלם של האדם.

            תרומתה הבסיסית של התרפיה האקזיסטנציאלית היא בהבנת האדם כ-הוויה בעולם במבנה של שלם או מכלול.

            כדי לחדד הבנה זו, הועלו שאלות מהותיות ע"י האכסיסטנציאליסט, כדלקמן:

             האם הפרט הוא הוויה בעולם? האם האדם קיים כאני או כנושא ביחס לעולם חיצוני? האם האדם הוא חפץ, דבר או גוף אשר מתקשר עם דברים אחרים שעושים את העולם? האם לבני האדם יש קיום על ידי היותם בעולם ולעולם יש קיום מפני שיש הוויה שמגלה אותם? ובקיצור, מה טיבו ומה משמעותו של הקיום?

            אולם, לפני שננסה לענות על שאלות אלה, יש צורך, תחילה, להגדיר את מרכיבי המכלול: הוויה ועולם.

 ההוויה מהי?

 גבריאל מרסל )נו' 1889(,פילוסוף ומחזאי צרפתי, מנסה להגדיר את המלה 'הוויה' באומרו:

                 הבה נודה כי הדבר קשה ביותר; הייתי רק מציע שיטה זו של גישה: הוויה היא מה שעומד, או מה שמסוגל לעמוד, בפני ניתוח ממצה המתייחס לפרטי הנסיון, במטרה לצמצם אותם צעד אחר צעד ליסודות החסרים יותר ויותר כל ערך פנימי או חשוב. (The Philosophy of Existence 5)

             הוויה היא מה שנותר. זהו מה שמהווה אותה מערכת מורכבת לאין שיעור של גורמים קובעים לתוך האדם שהנסיונות קורים לו, ושיש לו יסוד כלשהו, זעיר ככל שיהיה, של חופש להיעשות מודע לכך שכוחות אלה פועלים עליו. זהו התחום שבו יש לו היכולת-בכוח לשהות לפני שיגיב ובכך להטיל משקל מסוים על הכיוון שבו תלך תגובתו. וזהו על-כן התחום שבו הוא, יצור-האנוש, לעולם איננו סתם אוסף של דחפים וצורות-התנהגות שנקבעו. לאמיתו של דבר, כאשר הוויה ננקטת כשם-כללי, יש להבינה כפוטנציה, מקור הכוח; הוויה היא היכולת שמכוחה הופך הזרע לפרח, או כל אחד מאתנו למה שבאמת הינו. וכאשר משתמשים בו במובן פרטי, כגון הוויה אנושית אחת, יש לכך תמיד משמעות-הלואי הדינמית של מישהו המצוי בתהליך, האדם שהינו משהו. אם כן, הוויה במובן האנושי איננה נתונה אחת ולתמיד. אין היא מתפתחת מאליה כפי שמתפתח הפרח מתוך הזרע. שכן, בהוויה האנושית - מודעות-עצמית, היא יסוד מהותי ובלתי נפרד.

            האדם שהוא ה-Dasein, הוא ההוויה המסוימת שניטל עליה להיות מודעת לעצמה, להיות אחראית לעצמה, כדי שתוכל להיעשות היא עצמה. ההוויה אין פרושה "אני הוא הסובייקט", אלא "אני הוא הישות המסוגלת, בין שאר הדברים, לדעת את עצמי כסובייקט של מה שמתרחש". תחושת ההוויה איננה מוצבת במקורה כנגד העולם החיצון, אבל היא חייבת לכלול את היכולת הזו להציב את עצמו כנגד העולם החיצון אם יש הכרח בכך, ממש כפי שהיא חייבת לכלול את היכולת לעמוד מול אי-ההוויה )המוות(.

             אין ספק ששני הדברים, זה שקרוי האגו )מרכז האישיות( וזה שקרוי תחושת ההוויה, מניחים-מראש את הופעתה של מודעות-עצמית בילד בשלב כלשהו שבין חדשי הינקות הראשונים לבין גיל שנתיים, תהליך התפתחותי הקרוי תכופות "הופעת האגו". ואולם אין פירושו של דבר כי יש לזהות בין השניים הללו. האגו אמור להיות חלש במיוחד בתקופת הילדות, חלש בפרופורציה להערכה ולקשר שלו למציאות, החלשים באורח יחסי; בעוד שתחושת ההוויה עשויה אז להיות חזקה במיוחד ורק מאוחר יותר היא נעלמת כאשר לומד הילד להתמסר לנטיות קונפורמיות ולחוות את הוויתו כהשתקפות של הערכה אשר אחרים מעריכים אותו, ומאבד חלק ממקוריותו ומתחושת ההוויה הראשונית שלו. למעשה, תחושת ההוויה, כלומר, התחושה האונטולוגית, היא הנחה מוקדמת להתפתחות האגו בדיוק כפי שהיא הנחה מוקדמת לפתרונן של בעיות אחרות.   (The Meaning and Structure of Psychoanalysis 38) 

             האדם, הוא גם אותה הוויה מסוימת היודעת, שברגע כלשהו בעתיד לא תהיה; הוא הינו ההוויה המצויה תמיד ביחס דיאלקטי עם אי-ההוויה, עם המוות. ולא זו בלבד שהוא יודע כי בזמן כלשהו הוא לא יהיה, אלא הוא גם יכול, מתוך בחירתו שלו, להשליך מעליו ולאבד את הוויתו. הדיאלקטיקה העמוקה שבמודעתו של יצור-האנוש להוויתו מצויירת ביופי שאין דומה לו על-ידי בלאז פסקל, )1623-1662(, איש מדע, תיאולוג ופילוסוף צרפתי:

                 האדם הוא אך קנה-סוף, קנה-הסוף החלש ביותר בטבע, אבל הוא קנה סוף חושב. אין צורך שהיקום כולו יתחמש כדי להרוס אותו: די באד, בטיפת מים, להרוג אותו. אך לו גם ימחץ אותו היקום, האדם יהיה בכל-זאת אציל יותר מזה ההורס אותו משום שהוא יודע כי הוא מת, ואילו היקום איננו יודע דבר על היתרון שיש לו עליו. (Pense`es 35)

             ההוויה היא קטגוריה שאי-אפשר לצמצמה לאינטרוייקציה של נורמות חברתיות ומוסריות. היא "מעבר לטוב ולרע" אם לנקוט את ביטויו של ניטשה. אם תחושת ההוויה שלי היא אמיתית, היא בדיוק איננה מה שאחרים אמרו לי שעלי להיות, אלא היא נקודת-ארכמדס היחידה שעליה אני יכול לעמוד כדי לשפוט את מה שתובעים ההורים ובעלי סמכות אחרים.

 עולם מהו?

              שימושו של היידגר במונח עולם הוא במובן היווני קוסמוס, כלומר, ה-""uni-verse שעמו אנו פועלים ומגיבים. הוא מוכיח את דקארט על היותו עסוק כל כך ב- res extensa עד שניתח את כל האובייקטים ואת כל הדברים, ושכח את העובדה החשובה מכל, כי קיים העולם עצמו, כלומר, זיקה משמעותית בין אותם אובייקטים לבין האדם. בנקודה זו הלכה החשיבה המודרנית כמעט אך ורק בעקבות דקארט והדבר פגם במידה רבה בהבנתו את האדם.[

העולם הוא המבנה של זיקות משמעותיות, שבה הוא נוטל חלק, קיים האדם. העולם כולל אפוא את מאורעות העבר שמחייב את קיומו ואת כל המיגון הרחב של השפעות-קובעות הפועלות עליו. אולם הוא בכל אלה, כפי שהוא מתייחס אליהם, מודע להם, נושא אותם עימיו, מעצב אותם, צר להם צורה, בונה אותם, בכל רגע של התייחסות. שכן, להיות מודע לעולם פירושו להיות בו-בזמן מעצב אותו.

             העולם איננו סטאטי אף פעם, איננו משהו נתון בעלמא, שלאחר, מכן האדם "מקבל" אותו, או "מסתגל אליו", או "נלחם" בו. העולם הוא דפוס דינמי, שכל עוד יש לי מודעות-עצמית, אני מצוי בתהליך של עיצובו ויצירתו. כך מדבר בינסוונגר על העולם כ"זה שלקראתו הלך ועלה הקיום, ועל-פיו נתעצב". (Existence: A New Dimension in Psychology 191)[i] והוא מוסיף ומדגיש שבעוד שעץ או חיה כבולים ל"תכנית" שלהם ביחס לסביבה, "לא זו בלבד שהקיום האנושי מכיל המון אפשרויות של אופנאיות הוויה, אלא הוא מושרש בדיוק באותה רבגוניות של אפשרויות קיום"[ii].

 יחס - עולם והוויה, מהו?

             שני הקטבים, העצמי )ההוויה( והעולם, קשורים תמיד בצורה דיאלקטית. העצמי כולל את העולם והעולם כולל את העצמי; אין אחד בלא השני וכל אחד מהם מונחים של האחר. למשל, אין כל טעם לדבר על האדם בתוך עולמו כזיקה של חלל בראש ובראשונה. הביטוי "גפרור בתוך קופסה" מרמז על זיקה של חלל, אבל אם מדברים על אדם בתוך ביתו, או בתוך משרדו, או בתוך מלון על שפת הים, משתמע מכך משהו שונה לחלוטין.

             עם הגדרת מרכיביה של המכלול נותר לנו עוד להגדיר את ה-`DaSein` של היידיגר, בטרם נשיב לשאלות האכסיסטנציאליסט.

 ייחודיותה של ההוויה כמכלול

             מרטין היידגר (1889-1976), הנחשב למייסד האקזיסטציאליזם במאה העשרים )אתיקה והאינסופי 45([iii], עונה על שאלות אלה העוסקות במהותו של האדם, זהותו ומשמעותו, בביטוי: asein`D' - האופי המיוחד של ההוויה האנושית. `Dasein` פרושו 'היות נוכח', או 'היות כאן' ]בעולם[; שמשמעו הדרך שבה כל פרט )ישות הווייתית( חווה את העולם בתודעתו הייחודית שהינה 'כאן'; ומשמעו גם כי יש לו 'כאן' במובן זה שהוא יכול לדעת כי הוא 'כאן' והוא יכול לנקוט עמדה כלפי עובדה זו. יתרה מזאת, ה'כאן' איננו סתם מקום כלשהו, אלא ה'כאן' המסוים שהוא שלי, הנקודה המסוימת, בזמן ובחלל, של קיומי ברגע נתון זה. דרך זו היא עובדתית. האדם מושלך (Geworfenheit`') עצמו לתוך תנאי הסביבה-העולם-לתוך קיומו הממשי באופן כזה, שאין הוא יכול למצוא את עצמו, אלא כשהוא כבר ישנו 'כאן', ואי אפשר לו להיפטר מן ה'כאן' הזה ולא לתת ל'כאן' נימוק למציאותו. ואופן ההשלכה של היש )האדם( נעשת מתוך 'התכוננות' )(`Entschlossenheit`-ידיעה תודעתית, דהיינו אדם )ה-Sein( שהוא 'יש' )'ior'( הנמצא בתהליך בלתי-פוסק של טראנסצנדנציה מודעת, הגולש מעל למיקומו המיוחד, ה-Da )כאן(.

            בפעולת השלכה זו של ה'יש' בעולם מתחילה כל מחשבת ההוויה של היידגר, כמו שמנסח זאת פרלס מתוך גישתו התבניתית: "בתראפית התבנית אנו יוצאים מן הקיים, מן ה'יש', בוחנים איזו הפשטה, איזה קשר, איזה מצב הם בנמצא, ואז אנו מקימים את הזיקה )'ההשלכה'( שבין הדמות, שבין חווית הרקע הקדמי, ובין הרקע, התוכן, הפרספקטיבה, המצב, וכולם יחד יוצרים את התבנית". )גשטלט מלה במלה 63(

             רעיון זה של הוויה בתהליך מתהווה מביעים שני הנציגים הדגולים והלא פשרניים ביותר מימי ראשיתה ושיאה של הפילוסופיה המערבית: הירקליטוס, פילוסוף יווני, )540-475 לפני הספירה( והגל פרידריך וילהלם )1831-1770(, פילוסוף גרמני. ישויות חיות יכולות להיות רק אם הן מתהוות. הן יכולות להתקיים רק אם הם פושטים צורה ולובשים צורה. שינוי וצמיחה הן תכונות שטבועות בעצם תהליך החיים. התפיסה היסודית  בחקר ההוויה לפי היידגר, הירקליטוס והגל, שהיא תהליך ולא עצם, מקבילה לפילוסופיה של הבודהא בעולם המזרחי.(Zen Buddhism 11) במחשבה הבודהיסטית אין מקום לרעיון של עצם, חפץ או לאני קיים וקבוע. וכולם מחפשים אחר קשר למציאות החותר מתחת לפילוג שבין הסובייקט והאובייקט. כולם היו עומדים על כך שהשתקעות המערבית בהתגברות על הטבע גרמה בסופו של דבר לא רק לניכור האדם מן הטבע, אלא בעקיפין גם לניכורו של האדם מעצמו. הסיבה היסודית לקווי-דמיון אלה היא העובדה שהחשיבה המזרחית, ההגלינית וההירקליטית לא סבלו מעולם מאותו קרע קיצוני בין הסובייקט והאובייקט אשר  את החשיבה המערבית, טרום הגליני, וחיצוי זה הוא בדיוק הדבר שעליו מבקש האקסיסטציאליזם להתגבר.

            ואולם, בשום אופן אין לזהות גישות אלה עם היידגר; הן מצויות ברמות שונות. האכסיסטציאליסם, שהיידגר נציגו, איננו פילוסופיה מקפת או דרך חיים, אלא נסיון לתפוס את המציאות. לענייננו, ההבדל העיקרי שבניהן הוא בכך שהאכסיסטציאליסם משוקע במצוקתו של האדם המערבי בניכורו ובמאבקיו וצמח ישירות מתוכם, והוא בן-בית בתרבות שלנו.  

             פאול נטורפ )1934-1854(, פילוסוף ופדגוג גרמני, גם הוא רואה תהליך בהוויה שאותה הוא מגדיר, כשלמות סובייקטיבית בעל תוכן דינמי אין סופי. העולם אינו אלא עשיה תמידית - תהליך. ואילו הדבר הקיים ועומד כביכול הוא רק נקודת-מנוחה בתוך תהליך זה; ומשום כך יש להעמיד במקום העובדה, ה-factum, את היצירה, ה-fieri.)הוגי הדור 208-218([iv]

             ד"ר אדי ואונן, אנאליטיקאי, סובר שרעיון תהליך התהוות ההווייה (DaSein) מקביל לתהליך ההתפתחות הרוחנית, שהוא הביטוי האנושי העליון. משמעות זו מגולמת בפרט בכתביו המאוחרים של יונג, שבהם העצמי (self) הומשג בתור הארכיטיפ האחרון שנמצא בין המודע ללא-מודע, והשגת העצמי היא אפוא הביטוי האנושי העליון של ההתפתחות הרוחנית. גם גולדשטיין, האורגאניזמי, ביטא את המשמעות הזו כתהליך שנובע ממניע לממוש כל הפוטנציאלים שיש לאדם וכמניע דומיננטי.גם מסלאו הלך בדרכו, אבל רק השיק לו את המונח מימוש עצמי. היא הרמה העליונה של התפתחות פסיכולוגית שאפשר להשיגה כאשר כל הצרכים הבסיסיים והעילאיים מולאו וה'מימוש' של מלוא הפוטנציאל האישי מתחולל.

                 לאחר ברור מושג ה-DaSein, נפנה לתשובתו של היידגר לשאלות האכסיסטנציאליסט, וכך כותב היידגר:

                 "להתנהג לפי ידיעה זו ולהרהר בה... ואין לומר 'היות' הוא פנים )סובייקט(, ו'כאן' הוא חוץ )אובייקט(, וזה אינו חי סתם )Lebt men(, אלא חי הוא לפי ידיעתי זו,.. הרי היותו הוא: 'היות כאן' - בעולם - בתוך ישים נמצאים )(`Vorhanden` שכמותו ושאינם כמותו" ) Sein und zeit 54,85,120(.

             היידיגר עונה לנו שהוויה ועולם הנם שלמות של מכלול אחד ולעולם נודעת משמעות רק מתוך קשרו זה לאדם. האדם והעולם תבנית רצופה אחת. והשניים אינם יכולים להתקיים בנפרד או שתהיה להם משמעות בזכות עצמם. הכן, לבני אדם יש קיום רק בגלל היותם יודעים שהם בעולם ולעולם יש קיום רק בגלל שיש הוויה שמגלה אותם  ב'שימושיותו' )'Zeughaftigkeit'(, כלומר, בעובדה, שחפצי-העולם משמשים לאדם למטרות שימושיות מעשיות. והאדם יודע את עצמו כאדם או כעצמי, ולא כמוכר כרטיסים ברכבת-התחתית, כחנווני, כפרופסור, כרקטור באוניברסיטה או בתפקידו הכלכלי באשר הוא. (The Philosophy of Existence 1) 

            מכאן, שידיעת העולם הראשונית של האדם אינה עיונית אלא שימושית-מעשית. למשל, מושג החלל נובע מטיפולו של האדם בחפצי העולם, ואינו אלא אותו התחום של האובייקטים היומיומיים, שהאדם חי בו. הידיעה אופן ישותה של ההויה הנותנת לנו את העולם כשלמות צרופה. הפרט הינו הוויה בעולם בשביל עצמו, דהיינו בשביל הסובייקט שבו. מכאן, שהוא מוצא עצמו אצל הדברים, דהיינו מוצא עצמו בפרטיותו. 

             תשובתו של היידגר והשלכותיה עשתה את פילוסופיית הקיום שלו מהפכנית, יחודית ובעלת השפעה עצומה על הפסיכיאטרים השוויצרים, בינסוינגר ובוס. הללו אימצו ופיתחו את פילוסופיית האקזיסטנצייליסטית לפסיכולוגיה. הם הגדירו את פסיכולוגיית האקזיסטנציאליזם כ"מדע נסיוני על קיום האדם המשתמש במתודה של ניתוח פנומנולוגי )השוה אתיקה והאינסופי 45(. לגביהם, האדם חותר לגלות להבהיר ולהבין, יותר מאשר להסביר, את תופעות ההתנהגות כפי שהיא מפגינה את עצמה באותו רגע" )Theories of Personality 250(.

 השפעותיו של רעיון המכלול האקזיסטנציאלי בפסיכולוגיה וגרורותיה

             מבנה הווית השלם-ה Dasein`', כאמור, השפיע כמהלומה ביום בהיר על פסיכיאטרים ופסיכולוגים וכמו כן על חוקרים והוגים-יוצרים שונים. ביניהם היו יוג'ין מינקובסקי בפריס, ארווין שטראוס בגרמניה ולאחר-מכן בארצות-הברית, וו. א. פון גבסטאל בגרמניה, המייצגים את השלב הראשון, או הפנומנולוגי של התנועה האכסיסטנציאלית. היו ביניהם לודוויג בינסוונגר, פ. פרליס, א. שטורך, מ. בוס, ג. באלי ורונלד קוהן בשוויצריה, י. ה. ואן-דן-ברג ופ. י. בויטנדייק בהולנד ועוד, המייצגים בצורה ספציפית יותר את השלב השני, האכסיסטנציאלי.

             פסיכיאטרים ופסיכולוגים אלה לא חלקו על טכניקות-תרפיה מסוימות. הם הכירו למשל בכך, שהפסיכואנליזה יש לה תוקף לגבי סוגי מקרים מסוימים, וחלקם, שהיו חברים נאמנים בתנועה הפרוידיאנית, נקטו את השיטה בעצמם. אך לכולם היו ספקות עמוקות באשר לתיאוריית האדם שלה. הם האמינו, כי קשיים ומגבלות בתפישת האדם לא זו בלבד שהם בולמים חמורות את המחקר, אלא שלטווח ארוך גם יגבילו מאד את יעילותן ואת התפתחותן של הטכניקות הטיפוליות. הם ביקשו להבין את הנאורוזה או הפסיכוזה המסוימת, ולעצומו של דבר, את מצבי המשבר של יצורי-אנוש, לא כסטיות מאמת-המידה המושגית של פסיכיאטר או פסיכולוג זה או אחר שבמקרה מתבונן, אלא כסטיות במבנה השלם של קיומו של הפציינט המסוים, הפרעה ב-Condition Humaine שלו. על הגישה ההבנתית שתרמה האכסיסטנציליסטיות, אנו קוראים בספר הראשון הדן על התרפיה האכסיסטנציליסטית:

                 פסיכותרפיה על בסיס אכסיסטנציאלי-אנליטי חוקרת את תולדות חייו של הפציינט המועמד לטיפול, ...אבל היא איננה מסבירה את תולדות חייו ואת רגישויותיו הפתלוגיות ]כמו חרדה ואימה[ על-פי שום תיאוריה של אסכולה פסיכותרפוטית כלשהי או באמצעות הקטגוריות המעודפות שלה. להפך, היא מבינה תולדות חיים אלו כשינויים במבנה השלם של היותו- ]כאן[-בעולם של הפציינט" (Existential Analysis 145)[v].

              תכונתה המיוחדת של האנליזה האכסיסטנציאלית היא, אם כן, היותה עוסקת ב-אונטולוגיה, מדע ההוויה שמקורה ב-asein`D', קיומה של הוויה מסוימת זו היושבת מול התרפיסט - קיום של הבנה במבנה השלם.

             מרטין היידגר נחשב בדרך-כלל כמקורה הראשון של החשיבה האכסיסטנציאלית בימינו. )אתיקה והאינסופי 45( לעבודתו הראשונית הוויה וזמן (Sein und Zeit) היתה חשיבות מהפכנית בכך שנתנה לבינסוונגר ולפסיכי ולפסיכולוגים  אכסיסטנציאליסטים נוספים את הבסיס הרחב, השלם והעמוק אשר ביקשו להבנת היצור האנושי.  פרלס ראה בכוליות ההוויה של היידיגר בשלות אנושית: " בעינך האדם הבשל הוא האדם השלם. חשיבתו של היידגר, היא דקדקנית, נוקבת בהגיונה, ו"מדעית" במובן המערבי[vi].

לודוויג בינסוינגר)1881-1966(, פסיכיאטר וסופר שוויצרי, הדובר הראשי של הפסיכולוגיה האכסיסטנצילית, אף פיתח סוג טיפול קיומי, יחודי הידוע בשם דסאיינאליזה )Daseinsanalyse(, או האנליזה האקסיסטנציאלית בהשפעת הגותו של היידגר, שבה ממלא המושג Dasein`' )'היות כאן'( תפקיד חשוב. המניע של בינסוינגר לעיצוב שיטת טיפול קיומית הנ"ל נבעה מתוך שאלת העולם הממשי של ה-asein`D' והיא: כיצד נוכל לדעת אם רואים אנו את הפציינט בעולמו הממשי, העולם שבו הוא "חי מתנועע, ויש בו קיום", ואשר לגביו הוא ייחודי, ממשי ושונה מתיאוריות התרבות הכלליות שלנו?  קרוב לוודאי שמעולם לא נטלו חלק בעולמו ואיננו יודעים אותו ישירות. ואולם, עלינו לדעת אותו ועלינו להתקיים בתוכו במידה כלשהי כדי שיהיה לנו סיכוי מסוים להכיר את הפציינט.

             היידגר חידד את האדם ה"חולה בנפשו" של קירקגור ופרדריך ניטשה )1900-1844(, פילוסוף גרמני ומשורר[vii], )האדם החש את אימת המוות( בהדגישו את ה"אימה" כחלק מהוויתו כתבנית שלמה הממלאת כל חלקה תודעתית באדם. עובדת "חולי" זו הביאה את בינסוינגר להתיחסות מחקרית חדשה. בינסוונגר כותב:

                כיוון שהמחקר האכסיסטנציאלי נבע מאי-שביעות-רצון מן המאמצים הרווחים להגיע להבנה מדעית בפסיכיאטריה... פסיכולוגיה ופסיכותראפיה כתחומי מדע העוסקים לכל הדעות ב"אדם", אבל כלל וכלל לא בראש ובראשונה באדם החולה בנפשו, אלא באדם כשלעצמו. ההבנה החדשה את האדם, שאנו חבים אותה לניתוח הקיום ]התבניתי[ של היידגר, יסודה בתפיסה החדשה שלפיה שוב אין האדם מובן במונחי תיאוריה כלשהי, בין אם זו תיאוריה מכניסטית, ביולוגית או פסיכולוגית )Existential Analysis 144(.

             רעיון "לשכון בתוך העולם" של העצמי והעולם, פרי הגותו של היידגר נתן את אותותיו בתחום טיפוליו אצל ארווין שטראוס הוא כותב: "עלינו להבין ראשית-כל את עולמנו". ודבר זה הוא לבטח נכון לגבי כל סוגי הפציינטים האחרים ולגבי אותו עולם; ולדעת פירושו לדעת בתוך ההקשר של אותו העולם. יש לתפוס מבפנים את עולמו של הפציינט המסוים הזה, יש לדעת ולראות אותו במידת האפשר מן הזווית של מי שחי בתוכו.

            "אנו הפסיכיאטרים", כותב בינסוונגר, "הקדשנו תשומת-לב רבה מדי לסטיותיו של הפציינט שלנו מן החיים בעולם המשותף לכולם, במקום להתמקד בראש ובראשונה בעולמו הפרטי של הפציינט, כפי שנעשה הדבר תחילה בצורה שיטתית על-ידי פרויד". (Existence: A New Dimension in Psychology 197)

             קרל יונג (1875-1961), הפסיכיאטר השוויצי, מאמץ את רעיון המכלול האקזיסטנציליסטי בדיונו על האדם בהגדירו את ה-'`DsSein כ-'Self' - במשמעות האכסיסטנציאליסטית של כוליות החוויה האישית וביטויה, העצמי אנושי עליון ומתפתח. יונג מבטא את המכלול הנבנה על ארבע מערכות עיקריות הפועלות הדדית זו על זו. המערכות העיקריות הן: 1. האגו, המודעות העצמית. 2. לא מודע-אישי. 3. לא-מודע קולקטיבית ואבות הטיפוס שלה. 4. העצמי (self), שהוא מרכז כל האנושות. האני בפילוסופיה, שהוא ה-`self` היונגיאנגי, הוא, האישיות או רוח האדם, מעניקה לאדם את מכלול המערכות האחרות, שבה האיזון והיציבות עומדים כמטרה שבני האדם שואפים אליה ללא הרף, בדיוק ברוח הדינמיות הקיומית של היידיגר. אולם לדעת יונג המכלול היא הגשמה על דרך המוצעת על-ידי הדת )במובן האמונתי פנימי ולא במשמעות של אורח חיים מעשית(, לעומת היידיגר המציעה על דרך המודעות הקונקרטית-חילונית.

             אף ויקטור פרנקל )נ' 1905(, פסיכיאטר יהודי אוסטרי, רואה במכלול האקזיסטנציאליסטי יסוד משמעותי בתורתו הלוגותרפית. אולם המכלול באדם יושג דווקא על הדרך האנושית, אם יעמיד בפני עצמו מטרה להעניק מכוחו לחברה ולהיות יצור המביא תועלת. 

             אריק פרום )1980-1900(, פסיכואנליטיקן גרמני, גם הוא מאמץ את המכלול האקזיסטנצילסטי. פרום מבסס את מכלול שלמות נפש האדם על הבנת חמשת הצרכים של האדם: הצורך בקשר עם הזולת, הצורך בהתעלות רוחנית, הצורך במציאת שורשים, הצורך בזהות והצורך במסגרת להתייחסות. 

             לקורט גולדשטיין )נו' 1878(, נרולוג ופסיכיאטר יהודי-גרמני, רעיון המכלול משמש את הבסיס לפרשנותו בנושא האורגניזם. פרלס רואה בגולדשטיין הראשון שהנהיג את תפיסת האורגניזם בתוך שלמות. תפיסה שלא מפרידה בין האורגניזם לבין הסביבה. פרלס כותב: "נסו-נא להוציא צמח מסביבתו הטבעית: הוא לא ישרוד. בדומה לכך אינכם יכולים להוציא יצור אנוש מסביבתו, לשלול ממנו את החמצן ואת המזון..." )גשטלט מלה במלה 12(. 

            הוא טוען שהאורגניזם פועל כמכלול אחיד ולא כסדרה שיש בה חלקים שונים. הנפש והגוף אינם ישויות נפרדות. מה שקורה בחלק אחד משפיע על היתר, כי האורגניזם הוא יחידה אחת. והדרך בה יושג המכלול אף היא שונה ויחודית. האדם יגשים את מכלול הארשנותו שבו על ידי דחף עליון אחד, והוא הגשמת ה"אני" או מימושו. עבודותיו הרפואיות בפצועי-מוח הביאה אותו להעמיק ולהרחיב את התורה המקיפה של הגישה ה"הוליסטית" המהווה את רעיון המכלול.  גולדשטיין ערער על הגישה המכאניסטית, שראתה את המוח כצירוף של מכאניזמים מבצעי פונקציות מסוימות, והעמיד כנגדה את תפיסת המוח כיחידה אחת שבכל הפונקציות שלה משתקפת האישיות כולה. חקירותיו המרובות מהתקופה ההיא רק בסיסו את תפיסת המכלול כבסיס לפרשנותו. חקירותיו עסקו בבעיות הנירולוגיות החשובות של המיקום במוח וגילוייו השונים בתחומי התנועתיות, הטונוס, התחושה, הראיה המרכזית והעיוורון הנפשי, דרכי ההסתגלות של האורגאניזם לפגיעותיו והתנהגותם של ניזוקי המוח, וכיו"ב. כמו כן, מעקביו אחרי התמורות הפסיכולוגיות החלות באישיותם של פצועי-המוח תרמו רבות לעיצוב תפיסת השלם בפרשנויותיו.

             ויליאם רייך, רופא, פסיכואנליטיקן וחוקר אנרגית החיים, נקט אף הוא ברעיון המהותי של המכלול ההוליסטי-אכסיסטנציאלי ונתן לכך ביטוי טיפולי פיזיולוגי מוחש. רייך גילה את הזהות שבין זרימות האנרגיה בגופינו לבין החוויה וההבעה הרגשית. הוא מצא שחסימת ההבעה הרגשית מתרחשת כאשר זרימת האנרגיה נחסמת באמצעות כיווץ של מערכות שרירים ורקמות בגוף. כיווץ השרירים הכרוני גורם לדיכוי הרגשות ולהתפתחות מחלות פיזיולוגיות באזור החסימה. במלים אחרות הוא סבר, שאופן יציבתו הפיסית של המטופל מבטא, באורח בלתי מודע, הגנות משורינות כנגד התהליך האנליטי.

            חשיבות תורתו הכולית היא בתשומת-הלב, שהעניק לגוף המטופל. היה הראשון באסכולה הפסיכואנליטית, שנתן את דעתו על משמעות מצב היציבה של הגוף, בייחוד כביטוי לאישיות וכמו כן, הסב את מודעותו של המטופל להגנות ותכונות אישיות שנוצרו כהתנגדויות משורינות מפני תהליכים בלתי מודעים. התנגדויות אלה יצרו הפרעות בהתנהגות, בחשיבה ובזיכרון, חסמה אנרגיות, הגבירה עוויתות שרירים ורגשות עצורים, טפחה כאבים כרוניים, דלקות ומחלות ניווניות.

             רייך אף הרחיק לכת עם פיתוחו של תאוריית אנרגיית האורגון )ביואנרגיה(. הוא קבע שאנרגיית האורגן )החיים הקוסמיים(, משפיעה על מכלול החיים, ויכולה לשלוט על תהליכים מורכבים, כגון מזג האוויר וקרינת הכוכבים.

             רייך חקר ויישם הדרכים למניעת החסימות הכרוניות באיתור השדות האנרגטיים, בשימוש תגובות העין ככלי לאיתור השדה, טיפול באזורי מתח, איתור חסרים ועודפים של אנרגיה, טכניקת עיסוי ומגע לשחרר חסימות, טכניקת נשימה, שחרור מתחים וכאבים, אינטגרציה מבנית, שחרור רגשות עצורים בתנועות נכונות, נגיעות, ותרגילים כמו, בכי, רעידות, פיהוק, מתיחות, ובמיוחד צחוק גדול ומשחרר.. כמו כן, יישמו שיטות טיפול אחרות להשגת המטרות של רייך כמו למשל, קינסופיה, הידרותרפיה, פיטותירפיה, הילינג אנרגטי, ארומתרפיה, אוטוהיפנוזה, הפסיכוסנתזה, תרפיית חיות מחמד, מוסיקותרפיה אנרגופונית, הרפיה פרוגרסיבית, פסיכודרמה, אימאגותרפייה, אנתרופוסופיה, ההיפנופדגוגיה, האידוקציות המרובעות, הסופרולוגיה, תרפיה קוגנטיבית, דסיינאליזה, תרפיית הדמיה ועוד.  תורתו של רייך שימשה אבן פינה בתרפיית הגשטלט של פרלס, שעל כך נדון בהמשך.

             פסיכולוגיית התבנית )גשטלט(, שיוצריה היו מקס ורטהיימר )1880-1943(, פסיכולוג גרמני, וולפגנג קולר וקורט קופקה )1886-1941(, ונוסחה בפסיכולוגיה החברתית ע"י קורט לוין )1947-1890(, פסיכולוג יהודי-גרמני, רואה במכלול את ההסבר לכלל התהליכים המתרחשים באדם ובבע"ח עילאיים, שבהם גירויים הפועלים על החושים נהפכים לנסיון מאורגן בתודעה של מושאים דוממים וחיים ומאורעות המתרחשים בתולדותיהם[viii].

            פסיכולוגיית הגשטלט מוגדרת ע"י קלאפארד קלאפארד במלון של לאלאנד )מהדורה חמישית, עמ' 360(, כך: "זוהי גישה, הרואה בתופעות לא עוד סך-הכל של היסודות שיש בראש-וראשונה להפרידם, לנתחם, לבתרם - אלא הקשרים-מלכתחילה (Zusammenhange) המהוים יחידות ברשות-עצמן, המגלים אחריות-הדדית פנימית וכפופים לחוקים משלהם. מכאן, שאופן-קיומו של כל יסוד תלוי במבנה המכלול ובחוקים השולטים בו. מכאן האמרה הידועה שמייחסים לקורט לוין, לפיה "השלם הוא יותר מסכום מרכיביו". ה"יסוד" אינו קיים קיום הקודם למכלול, לא מבחינה פסיכולוגית ולא מבחינה פיזיולוגית; הוא אינו ותיק יותר ולא בלתי-אמצעי יותר; הכרת הכוליות, הכרת חוקיה, אינה אפשרית על ידי הכרה נבדלת של הפרטים המרכיבים אותה: בחינת לימוד מן הפרט על הכלל". ולכן, אין להבין התנהגות על-ידי מחקר של אלמנטים בודדים, אלא יש לראותה כתבנית שלמה.

             אכן, המכלול הוא בעל משמעות שאינו סך פשוט של חלקיו והמקנה לרכיביו תכונות שלא היו להם אילולא היו מלוכדים במכלול; כך, למשל, קובעת משמעות הפסוק את משמעות המלים המרכיבות אותו. בניגוד לפסיכולוגית התבנית, מצבור, הוא אוסף, שאין בו אלא מה שיש בסכום חלקיו; משקלו של שק-חול מתקבל מסיכום משקל גרגרי החול. 

             כדי להמחיש יותר את האמור עד כה, נצא לא מעבודותיו של ורטהימר עצמו, אלא מחיבורו של מי שהקדימו, כריסטיאן פון אהרנפלס  )1859-1932(, פילוסוף ופסיכולוג אוסטרי, הראשון שהשתמש במונח 'תבנית' לתיאור החוקיות השלטת בה[ix].

 לדעתו מספקת המוסיקה הוכחה חותכת לתלות החלקים בשלם - אותם צלילים נשמעים באופן שונה כשמשנים את יחסי-הסדר שלהם כנעימה, בעוד שהנעימה נשמרת גם כשהיא מנוגנת בצלילים שונים )באוקטאווה אחרת. או כמו שמנסח בצורה קולעת וברורה ד"ר שרגא סרוק, ראש התכנית ללימודי גשטלט באוניברסיטת ת"א, במאמרו: "תרפיית הגשטלט - תיאור וניתוח של מושגים בסיסיים": "צלילים בודדים הם חסרי משמעות, אולם לאחר שמתכננים אותם בקצב ובסדר מסוים, הם יוצרים קטע מוזיקלי בעל משמעות. כלומר, כשהמרכיבים המוזיקליים מופיעים יחד במבנה כלשהו, הערוך לפי חוקיות מסוימת, הם מקבלים את תוכנם השלם והמלא, ויוצרים מלודיה. לאחר שהמלודה הוכנה אין אנו מבחינים עוד בצלילים הבודדים השונים, אלא אם כן אחד מהם מופיע בצורה בלתי מתאימה.")עמוד 142-143(  למשל, סימפוניה של מוצרט, מורכבת אמנם מצלילים בודדים שאפשר לרשום אותם במדויק, יוצרת אצלנו תפיסה מוסיקלית שהיא מעבר לצלילים המרכיבים אותה. צורת המכלול של הלחן אינה זהה עם סך-הכל של התווים שאני שומעם בזה-אחר-זה. הלחן, אעמו הוא משהו שונה מסיכום התוים, והתפיסה החושית היא משהו מסיכום התחושות היסודיות: נוספת להם תוספת-צורה.

              קביעה אחרונה זו מוכחת ע"י יחס צורה-רקע )דברים מסוימים מהווים רקע לשאר הדברים(, ע"י דמיון )כשרואים אלמנטים דומים בשדה התפיסה, יש נטיה לקבצם(, ע"י חוק הקרבה )נטיה לקבץ אלמנטים הקרובים זה לזה(, ע"י חוק הסגירה )מילוי הקטעים החסרים ליצירת תמונה שלמה( וע"י חוק ההמשכיות )קשירת אלמנטים שיוצרים קווים או דפוסים מתמשכים הנראים כבעלי משמעות(.

 ורטהימר הוכיח )1912(, שאין אנו תופסים תמונות של עצם נע בזו אחר זו בהתאם למצביו הרגעיים, אלא את תנועתו הרצופה של העצם - כמו בראינוע[x];

 וכן כאמור, אין אנו קולטים טונים בזה אחר זה אלא קולטים מנגינה רצופה; התבנית היא שמלכדת את היסודות לשלמות תפיסתית.

 וולפגנג קלר )1967-1887(, פסיכולוג גרמני-אמריקאי, יוצר האסכולה התבניתית בפסיכולוגיה, מתצפיותיו בקופים הסיק, שאינם קולטים גירויים חיצוניים מבודדים אלא זיקות מאורגנות בין גירויים בצורת תבנית. 

             לסיום נוסיף, שהאלמנטים היוצרים את התבנית מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות:

             *          אלמנטים מרכזיים הכוללים: יסודות בסיסיים והכרחיים של התבנית, למשל עיגול עיניים ופה בציור אדם.

            *          אלמנטים משניים הכוללים: יסודות שהופעתם בתבנית אינה הכרחית להגדרתה, הבסיסית, אבל קיומם מוסיף לתבנית "צבע", העושר והביטוי המיוחד שלה. למשל, השערות, האוזניים, הגבות, קמטי ההבעה בציור האדם.

             קיומם של יסודות משניים מאפשר לצופה לארגן אותם על פי תפישתו האישית ולבטא בכך את טעמו הסובייקטיבי. כמו כן, ארגון טוב ומלא של היסודות בתבנית גורם להבלטת התבנית על פני הרקע שלה. ככל שתבנית מופיעה שונה, חדה ובולטת יותר על פני הרקע, כך משמעותה ברורה יותר.)אדם ומלואו 10-11(

             הגישה ההולסטית מחזקת את אמיתות רעיון השלם בפילוסופיה ובפסיכולוגיה כאחד. זוהי גישה שלפיה אי-אפשר להבין באמת התנהגות של בעל-חיים בלי להסתכל בו כשלמות אחת. גם אם נתאר בדייקנות המרבית את התהליכים, התפקודים והפעילויות של תאי העצב, ההורמונים, שאר החומרים הביוכימיים וכו' גם אם התמונה לפנינו לא נצליח לראות את אותה בשלמותה, שכן השלם הוא יותר מסך-כל חלקיו. גישה זו הפכה לשם נרדף לתרפיית הגשטלט של פרלס. "תרפיית התבנית היא פילוסופיה המנסה לחבור יחדיו עם כל השאר... עם הרפואה, עם מדעי הטבע, עם היקום, עם מה שיש." )גשטלט מלה במלה 21(

 הסטרוקטורליזם, הזרם במתודולוגיה של המדעים, בחשיבתו הבסיסית מבסס את רעיון השלם הפילוסופי-פסיכולוגי בציינו שהמכלול הוא שייכותם של הרכיבים לסטרקטורה כולה וכפיפותם לכלליה. כל רכיב מקבל מחד גיסא את מלוא משמעותו רק כחלק של המערכת, ומאידך גיסא, הוא עצמו ממלא תפקיד המשפיע על המערכת.

            הזרם הפרסונליסטי בפסיכולוגיה הדגיש את עקרון השלמות, שראה אותה באור סובייקטיבי. לפי ו.ל.שטרן, דובר הזרם, הפסיכולוגיה היא מדע אמפירי, שהפרסונליסים הוא בסיסו הפילוסופי. כל תכונה ופעולה של האישיות )והיא גופה תוצאת פגישתן של התורשה והסביבה( מתחברת רק מחוק השלמות הפרסונליסטית שלה. הזרם השפיע על קורט לוין, והסתייע במתודות הפנומנולוגיות והאכסיסטנציאלסטיות.

 הרהורים ברעיון השלם

             עם כל הסמפטיה לרעיון השלם האכסיסטנציאלי עלי להפנות את שימת לב הקורא לשתי סכנות הטמונות בגישה זו. האחת סכנת הכלליות. אכן, חבל יהיה אם המושגים האכסיסטנציאלים יתעופפו בין התרפיסטים ללא שימת-לב למשמעותם הממשית. שכן, חייבים להודות כי יש פיתוי ללכת לאיבוד בין המילים, בתחומים סבוכים אלה שבהם עוסקת האנליזה האכסיסטנציאלית. אין ספק שאפשר להיעשות מנותק באורח פילוסופי באותו האופן שבו אפשר להיות מנותק באורח טכני. יש להיזהר במיוחד מפני הפיתוי להשתמש במושגים האכסיסטנציאלים בשירות הרציו, שכן, משום שהמושגים מתייחסים לדברים אשר עניינם במרכז המציאות האישית, הם עלולים ליצור בצורה מפתה עוד יותר את האשליה של עיסוק במציאות.

             והסכנה השניה עניינה בגישה האכסיסטנציאלית ללא-מודע. בעיקרון דוחים רוב האנליסטים האכסיסטנציאלים את המושג הזה. הם מצביעים על כל הקשיים הלוגיים והפסיכולוגיים שבדוקטרינת הלא-מודע והם מתנגדים לפיצול ההוויה לחלקים בשם עיקרון הכוליות האוניפיקציונית. הם סבורים, כי מה שקרוי לא-מודע הוא בכל-זאת חלק מאותו אדם נתון בעולם; ההוויה או ה- "Dasein", במובנה החי היא במהותה בלתי-ניתנת לחלוקה.

            יש להכיר בכך, שדוקטרינת הלא-מודע תרמה במידה ניכרת לנטיות העכשווית להשכיל )לתת הגיון ורציו במובן של לשכלן( את ההתנהגות, להתחמק מן הממשות של הווייתו של האדם, לפעול כאילו לא האדם עצמו הוא החי את חייו )האדם ברחוב אשר קלט את הסגנון אומר: "הלא-מודע שלי עשה זאת"(. לדעתי צודקים האנליסטים האכסיסטנציאלים בביקורתם על דוקטרינת הלא-מודע כהמחאה-פתוחה נוחה, שעליה אפשר לרשום כל הסבר מקרי, או כמאגר שממנו אפשר לשאוב תיאוריה דטרמיניסטית כלשהי. ואולם, זוהי ההשקפה על הלא-מודע כ"מרתף", ואין להרשות שהתנגדות כלפיה תחסל את התרומה הגדולה שהיתה למשמעותו של הלא-מודע במונחיו של פרויד. גילויו החשוב של פרויד ותרומתו הנצחית היו הרחבת תחום האישיות האנושית אל מעבר לרצוניות ולרציונאליות של האדם הוויקטוריאני, כך שהתחום המורחב הזה יכלול את ה"מעמקים", כלומר את האי-רציונאלי, את הדחפים הקרויים מודחקים, עוינים, בלתי-רצויים, את הצדדים השכוחים של הנסיון, ad infintum. הסמל להרחבה עצומה זו של תחום האישיות, היה "הלא-מודע".

             אינני רוצה להיכנס לדיון המסובך במושג הלא-מודע עצמו ואין זאת גם מטרת החיבור הזה. רצוני רק להציג עמדה. נכון הוא לדחות את צורת ההמחאה-הפתוחה, צורת המרתף, הצורה המדולדלת של המושג הזה. אולם ההרחבה מרחיקת-הלכת של האישיות, שהיא היא משמעותו האמיתית של מושג הלא-מודע, אסור שתאבד. בינסוונגר מעיר, כי בנתיים אין התרפיסטים האכסיסטנציאלים מסוגלים להשתחרר ממושג הלא-מודע. הייתי מבכר לטעון שההוויה איננה ניתנת לחלוקה, שהלא-מודע הוא חלק מכל ישות, שתיאוריית-המרתף של הלא-מודע מוטעית מבחינה לוגית ולא-קונסטרוקטיבית מבחינה מעשית, אך משמעות הגילוי, כלומר, ההרחבה הקיצונית של ההוויה, היא אחת התרומות החשובות של ימינו ויש להחזיק בה. 

             מכל האמור אנו לומדים שהפסיכותרפיה ההאקסיסטנציאלית שיסודותיה בפסיכולוגיה הקיומית, היא התנועה אשר למרות שהיא עומדת מצד אחד על האנליזה המדעית, שיש לזקפה בעיקר לגאונו של פרויד, גם מחזירה לתמונה את הבנת האדם במישור עמוק ורחב יותר, האדם כהוויה תבניתית שהינה אנושית ומובנת. היא מבוססת על ההנחה, כי אפשרי הוא שיהיה מדע-האדם שאיננו מפצל את האדם בין אובייקטיביותו ולבין תחום הסובייקטביות ואיננו הורס את אנושיותו בו-ברגע שהוא חוקר אותו. היא מאחדת מדע אובייקטיבי עם אונטולוגיה סובייקטיבית והופכם לשלמות ממשית אחת. על-כן אין זה מוגזם לומר, שאיננו רק דנים כאן בשיטה חדשה, לעומת שיטות אחרות, שיש לקבל אותה או לזנוח אותה, או להבליע אותה בתוך מין אקלקטיזם מעורפל תופס הכל.

             והשאלה הנשאלת היא, מה הם העקרונות התוכניים בשלם האכסיסטנציאליסטי, העושים בו את רעיון התבנית האנושית, מאורגנת ושלמה, מובנת וממשית?

             או במלים אחרות, מהו הגורם שמביא את ה-Sein ל-Da?  את העצמי (self) - החוויה והביטוי האישית והייחודי, לשלם אישי, כולי ומאורגן ?  על שאלה זו יענה מחבר המאמר במאמרו הבא שיפורסם באתר זה.

 דף הבית

הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית,  מאמינה בהשפעת הפילוסופיה הקיומית, שהתופעות המתרחשות בחיי האדם צריכות להיות מנותחות לפי הערך הייחודי של עצמן שמתוך ניסיון החושים של בני האדם. מבחינת האכזיסטנציאליזם מתן הסברים על קיום האדם מתבטלים.  במאמר זה, בוחן המחבר את התופעות באדם מראייה  אובייקטיבית כפי שהן מתגלות באותו הרגע שבהווה. המחבר ינסה להסביר בכך את התרומה העצומה של הפילוסופיה הקיומית לפסיכולוגיה הקיומית, באמצעות ולפי מושג הפנומנולוגיה של אדמונד הוסרל, פילוסוף יהודי גרמני ופילוסופים דומים.

             פסיכולוגיית האכסיסטניאליזם מאמינה בהשפעת הפילוסופיה הקיומית, שהתופעות המתרחשות בחיי האדם צריכות להיות מנותחות לפי הערך היחודי של עצמן שמתוך נסיון החושים של בני האדם. מבחינת האכסיסטנציאליזם מתן הסברים על קיום האדם במושגים של עצמי, לא מודע, אנרגיה נפשית או במושגי כח כמו: אינסטינקטים, או דחפים מתבטלים. האקסיסטנציאליסט גורס שתופעות הן מה שהן וכפי שהן מתגלות באותו רגע נוכח שבהווה;  אין הן תוצאה של משהו אחר, כלומר, מתקפותם של היסקים (ingerencs) מנתונים חושיים, שהם בתחום ניסיוננו, המגיעים לידי מסקנות לגבי דברים שמעבר לתחום זה.

כמו שמדגיש קורט לוין )1890-1947(, פסיכולוג יהודי-גרמני: "הפסיכולוגיה הטופולוגית טוענת, שהתנהגותו הרגעית של האדם מושפעת רק על ידי רגשותיו הפעילים באותו הרגע". לטענת האקסיטנציליסט, זהו עניינה או צריך להיות עניינה של הפסיכולוגיה לתאר תופעות בזהירות ובשלמות ככל האפשר ובזמניותה. תאור פנומנולוגי או באור התופעה הינו המטרה של מדע הפסיכולוגיה ולא הסבר סיבתי או החיפוש אחר הוכחה לתופעה אלא ההבנה, כמו שכותב פרנקל: "הפנומנולוגיה אינה אלא מתרגמת הבנה עצמית...למצוא משמעות בחיים..." )האל הלא-מודע 103-104(. 

           ה"התכוונותיות" - הבסיס לפנומנולוגיה

             אדמונד הוסרל )1938-1859(, פילוסוף יהודי גרמני, מייסד התנועה הפנומנולוגית, בהשפעת מורו, פרנץ ברטאנו )1916-1838(, הוגה דעות גרמני-אוסטרי, מעצב את הפסיכולוגיה הפילוסופית[i],  נאבק בפסיכולוגיזציה של הלוגיקה. בכך יצא כנגד העמדה האומרת, שחוקי הלוגיקה יהיו אמיתיים, אך ורק אם נוכל לבצע להם רדוקציה לחוקים פסיכולוגיים העוסקים בשאלה, כיצד חושב הלכה למעשה, ולא כיצד עליו לחשוב באופן לוגי שיהיה נקי מכל טעויות וכשלים. במסגרת מאבק זה, הציג הוסרל את המושג החשוב של "ההתכוונותיות" )האינטונציונאליות; intentionality(, )כלומר הפנייה האקטיבית אל מושאים השואלים את שאלת ה"איך", את שאלת הדרך ולא את שאלת ה"מדוע", את שאלת הסיבתיות לנסיון המציאות( ואת שיטת הפנומנולוגיה התיאורית. הוא עשה זאת בספרו החשוב, שהצמיח את המדע הפנומנולוגי, 'מחקרים לוגיים' משנת 1900-1901 )`Logical Investigations`(.

             על-ידי מושג ההתכוונותיות, הוסרל ביקש להבחין את התודעה האנושית מכל שאר האירועים והתהליכים הפיסיים והפסיכו-פיסיים ולמצוא את יסודות המדע מתוך התופעות עצמן ע"י ההסתכלות בהן. מושג זה מדגיש את התכונה המהותית של תודעתנו, שהנה תמיד תודעה של איך-שהו או המה-שהוא של היש, שמתוכו אנו שואבים א-פריורי, בלי כל זיקה לנסיון. כל אקט )של התכוונותיות( של תודעתנו, יהא זה אקט של הרגשה, אמונה, שיפוט וכו' מכוון תמיד כלפי אובייקט מסוים ממש במשרין, ולא דרך אובייקט "פנימי" כלשהו. כלומר, רק לאחר שבטלתי את האופי העובדתי "פנימי" של המציאות ולמדתי להסתכל בה כתפיסת חלום[ii]  או כבעולם דמיוני בטוח בהחלט, מותר לי להתחיל בחקירה פנומינולוגית. מתודה זו מחזירה אותי אל האני שלי, אולם ע"י הצטמצמות זאת אל האני שלי אין אני מפסיד מן העולם כלום. העולם מפסיד רק את ממשותו, כשאני מתאפק מלהאמין בו ולאשרו, אבל העולם נשאר בתודעתו, כאובייקט של תודעה זאת[iii].  ולכן, התכוונותיות זו מאפיינת את האקט שלי ומנחילה לו את אחדותו. ואובייקט התכוונותי זה מן הדין נושא תוכן חיובי שאופיו בולט ביש הייחודי שלו ובמציאת מושכלים ראשונים בטוחים לגמרי, השאובים ישר מן התופעות[iv]. במילים אחרות: כל פעילות נפשית מחייבת איזו התכוונות )בלתי סיבתית( כלפי אובייקט המצוי מחוץ לאקט הנפשי עצמו ושהוא יש ולא אין. למשל:

            "אני מרגיש את ראובן"

            "אני אוהב את שמעון"

            "אני תופס את שרה"

            "אני מבין את דבורה"

             בעולם החומר, המיכאניסטי מתקיימת הסיבתיות, ואלו בעולם המנטאלי - ההתכוונותיות. נזכיר כאן את ההבחנה המהוללת של יאספרס ושל דילתי: אל לנו לחקור את האדם בכלי-המחקר המשמשים לניתוח התופעות החומריות.

             היחסים השונים הללו, בין האקטים המנטאליים שלנו לבין האובייקטים התודעתיים הפנימיים, שכלפיהם מכוונים אקטים אלו, מתוארים בשיטתיות על-ידי המתודה הפנומנולוגית, שעל-ידי ייסודה ביקש הוסרל להקים מחדש את הפילוסופיה כמדע ראשוני חמור, משולל כל הנחות יסוד אפריוריות.

ה"פנומנולוגיה[v]" זוהי מתודה תיאורית כללית ותפיסתית בלבד של תופעות בחיי הכרתו הבסיסית של חוויתו הסובייקטיבית של האדם. )אתיקה והאינסופי 67( הדבר-כשלעצמו של קנט, הבלתי מותנה של המילטון והבלתי ניתן-להכרה של ספנסר הם תוצאות של קו-מחשבה זה. ישנם פילוסופים המסרבים להניח שיכולים אנו לדעת שישנו משהו מעבר לגבולות של הכרה אפשרית. הללו טוענים ששום דבר איננו קיים מעבר לתופעות העולות בפני החושים. נקודת-ראות זו, המכונה לעתים סנסציונליסם (sensationalism) מודגמת פחות או יותר על-ידי תורותיהם של דוד יום, סטיוארט מיל, ורסל. הפנומנליסם בבחינת תורת-תפיסה כדוגמת הגשטלט, בצורתו המקובלת בזמן החדש, נתנסח לראשונה בבירור על ידי ג'ון סטיוארט מיל בשנת 1865, ונוסחתו התמציתית - ש"עצם או דבר חומרי איננו אלא אפשרות מתמדת של תחושה" - אינה נופלת מכל נוסחה אחרת. גם הערתו של רסל מכוונת לאותה הנקודה בערך: הדבר הוא קבוצת הופעותיו. אל קבוצה זו אפשר אף לצרף את שטומפף קרל )1936-1848(, פסיכולוג, פילוסוף ומוסיקולוג גרמני, שאומר שתופעות או התכנים כגון מחשבה, תחושה, הרגשה, יש להם עניין לפנומנולוגיה.(A History of Experimental Psychology 362-371) 

             מכס שלר )1928-1874(, פילוסוף גרמני, שלר ראה בפנומנולוגיה שיטה לחקירת עובדות בעלות אופי מיוחד: מהויות וקשרים מהותיים. לדעת שלר אפשר להתנסות באופן ישיר במהויות אלו, "לראות" אותן ולחוש בהן, ולכן סבור היה שיש התנסות ערכית (Wertfuhlen), הדומה לתפיסה החושית והמאפשרת את הביסוס של מעמדם האובייקטיבי של הערכים. בתיאור הפנומנולוגי מתגלית ההוויה המובילה להכרות בלתי-אמצעית של האישיות המוחלטת - היש (Sein) כשהוא לעצמו.)פני-אדם 105-85( אין היא מתיימרת להוכיח או להצדיק קביעות אונטולוגיות כלשהן, כלומר, קביעות העוסקות בשאלה המטאפיסית היסודית: מה ישנו בעולמנו באופן ממשי וקבוע. הפילוסופיים הקיומיים )ובמיוחד היידגר שהיה תלמידו ועוזרו הקרוב ביותר של הוסרל, וסרטר( אימצו את המתודה הפנומנולוגי התיאורי הזה[vi].

לאחר שעשינו הכרה עם הדומננטיות ההתכוונותית שבפנומנולוגיה, נדון כעת בתוכנה הייחודי.

             הייחודיות - התכונה המשמעותית של ה"התכוונותיות"

             "אני מרגיש את ראובן" פירושו, שאני מרגיש אותו במסגרת יחסי האנוש, כ"יש" בעל תכונות יחודיות כמו גבוה, שמן, בהיר, מנומנם וכדו'. אך העדר קביעה כלשהי, שלילת כל תוכן חיובי כמו גובה, משקל או צבע, הרי הוא האין, המושג הטהור של היש. האין הוא אובייקט מופשט מהיחודיות שלו, מהאני הפרטי והיחיד שלו, שהופכו להמוני ללא התיחסות מיוחדת ומייחדת-לאני ישנו, אך היכן היש באני זה? ברור שאין הוא טמון באיכויותיו המיוחדות, שהרי איכויות אלו, או חלק מהן, אינן מצויות כלל בבני-אדם אחרים או בדברים אחרים הקיימים בעולמנו ממש כפי שקיים האדם הזה. מכאן יוצא שהישות היא הקטגוריה הראשונה, הקודמת, לוגית, לכל הקטיגוריות האחרות של כמות, איכות, סיבה, עצם וכו'. כפי שהמושג "סוס" מניח את המושג "בעל-חיים" אך לא להפך, כך מושגי הסיבה האיכות, הכמות וכו' מניחים את מושג הישות אך לא להפך. אולם קטיגוריה זו של ישות או הוויה לאחר שהפשטנו ממנה את כל שאר הקטגוריות, הנה חסרת דטרמינציה לחלוטין. כלומר, משוללת כל קביעה וריקה מכל צורה, תוכן חיובי כלשהו, אופי וכו'. בקיצור, היש משולל ייחודיות קיומית. ואילו בפנומנולוגיה, האדם תופס את העולם בו הוא חי בדרך ייחודי, ונקודת מבטו שלו כיחיד משפיע על הדרך  שבה הוא רואה, חושב ומגיב אל הסביבה. והבנה יחודית זו, מאפשרת לנו להבין טוב יותר בני אדם מאשר התבוננות בהתנהגותם. כך למשל, שני אנשים עשויים להגיב באופן שונה לחלוטין על אותה הסיטואציה. ורק אם נבין את המשמעות היחודית שכל אחד מהם מעניק לסיטואציה, נוכל להבין את תגובותיהם. ידוע המאמר הנפוץ: בעולם הבא לא ישאלוני: מדוע לא הייתי מה, אלא ישאלוני: מדוע לא הייתי זוסיא? כלומר, מדוע לא הייתי אני בייחודיותי. רונלד דיוויד לינג, )1989-1927(, פסיכי סקוטי, מחלוצי הטיפול הקיומי בחולי סכיזופרניה, קבע שאין לטפל באדם על-פי נוסחה או מרשם קבועים אלא יש לטפל בו כפרט ייחודי אורגניזמי על-פי אישיותו הייחודית. כלומר, לפיו, היחודיות מסייעת לאדם הסובל להביע את עצמו ולחקור את הדרכים שבהן יוכל להבין את חייו. המטופל מגיע לידי בריאות נפשית בתהליך הדרגתי של צמיחה אורגנית להבנה עצמית המעוגנת בייחודיותו בלבד שהוא הנו הוא ולא אחר. שעל כך אומר פרלס:  "הבריאות היא איזונו הנאות של תיאום כל הדברים שאנו הננו... שיש לנו אורגניזם ... הננו משהו". )גשטלט מלה במלה 12( את התפיסה היחודית פרקטית זו משלים ויקטור פרנקל )נו' 1905(, פסיכי יהודי-אוסטרי,  בגישתו ההוליסטית וברוח גישתו האמיצה של ורטהיימר, יוצרה של פסיכולוגיית-הגשטלט, לאמור:

                         כל אימת שיש במצב זה או אחר משמעות ייחודית מתרחשת פעולת המצפון כקליטה של תבנית )Gestalt(, ועל יסוד מה שאנו קוראים השאיפה למשמעות, שציינוה גם ג'יימס קראמבו וליאונרד מהוליק כיכולת אנושית מיוחדת, אפשר לגלות תבניות-משמעות לא רק בתחום הממשי אלא גם בתחום האפשרי. )האל הלא-מודע 96([vii]

            מטרתה של הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית מנקודת מבט זו היא להבין את החיים הפנימיים והצורניים-ייחודיים עם החוויות האינדיווידואליות והנתונים הצורניים של האדם בעזרת המוטיבציה )ראה את הדיון על המוטיבציה בהמשך עבודה זו( שמהווה את ההבנה הייחודית שביטויה בדימוי ומימוש עצמי, במודעות עצמית, ביצירתיות, בדמיון, ביחסי אנוש ובמשמעות.

                  ייחודיות, כתוכן ה"התכוונותיות", ביטויה כאמור במשמעות. פרנקל מפתח את רעיון המשמעות כתוכן לייחודיות, בספרו האדם מחפש משמעות, אך לא כאן הוא הבמה לייחד את הדיון למושג המשמעות, מלבד הגדרתה. משמעות פרושה, מודעות שמקורה באמונה של הנחה או של נסיון אישי, אפילו בזמן מבוכה, כי קיים סדר ביקום וכי אתה הוא חלק מסדר זה והוא חל במישור המוחלט והרגעי גם יחד. פרנקל טוען שרוב האנשים מקבלים את שלושה הדרכים הראשונות למשמעות: לגלות את האני האמיתי שלהם, לקבוע את אפשרויות הבחירה שלהם ולחוש את ייחודיותם. היחודיות שלך נגלית במידה רבה יותר בעקבות מידת חשיבותך ביחסך עם אנשים אחרים )בחינת 'אני אתה' של בובר( או מצבים, מאשר בגללך אתה. מצב כגון תפקיד בו אתה חש כי אחר, או אפילו מכונה, יכולים בקלות להחליפך, לא יהיה משמעותי בעינך. תמצא משמעות במצבים אשר בהם אתה חש ייחודי. ברור כי אין אדם שלא ניתן להחליפו, אך קיימות נסיבות רבות אשר בהן קיומך גורם להבדל. משמעות כביטוי לייחודיות עשויה להימצא בכל עבודה. במידה ואתה מוכר חבילות תיור, אתה עשוי למצוא משמעות במאמץ המיוחד שאתה משקיע למכור ללקוחותיך את היעדים המתאימים ביותר לצרכיהם. במידה ואתה חשמלאי או מהנדס, עשויה ייחודיותך להיות במאמציך היצירתיים להיות הטוב ביותר בתחום המקצוע שלך. במידה ויש לך תפקיד משעמם במשרד, אתה עשוי למצוא את ייחודיותך ביחסך עם חבריך לעבודה, או למוצאה בידיעה כי אתה עובד על מנת לקיים את משפחתך.  

             ערך הייחודיות למשל, הופך אצל רוזנצווייג יסוד תיאולוגי קיומי ומרכזי כשהוא מסביר את תנאי המפגש המובנים בין אלוהים לאדם. רק המחוננים או המוכשרים פגשים את אלוהים. הפגישה אינה מכוונת אל האנושות בתור כלל, אלא מכוונת אל היחיד, ולא לכל היחידים במידה שווה, אלא למי שהרצוניות של אלוהים בוחרת בהם: "...]כי[ לעולם אלוהים אוהב רק מי ואת מי שהוא אוהב...". )כוכב הגאולה 197(

             הכן יחודיות באה ביצירתיות שלך. אתה בלבד יכול ליצור שיר, תמונה, לחן, שרטוט, בדרך שלך. יצירותיך לא תהיינה בהכרח יצירות מופת או תזכנה בפרסים, אך הן שלך ושלך בלבד. פרופסור לזואולוגיה ביטא את מודעותו לייחודיות כאשר נשאל על ידי חבריו לעבודה מדוע הוא "מבזבז" את זמנו באיסוף גזרי עץ נסחפים וחלוקי אבן אשר מהם הוא עשה חיות קטנות, במקום להקדיש את זמנו לעבודת מחקר רצינית בזואולוגיה ולפרסום של ממצאיו. תשובתו: "כל עבודת מחקר שאני מבצע יכולה להתבצע על ידי זואולוגים רבים אחרים. אולם אני יודע כי אם לא ארכיב את היצורים הקטנים האלה מגזרי עץ, אף אחד אחר לא ייצור אותם כמוני."

             הולך ורב מספר האנשים אשר מנסים להתגבר על תסכול וריקנות על ידי כתיבה, ציור, קדרות, ופעילות אומנותיות אחרות. אנשים אלה פונים באופן אינסטינקטיבי לאומנות כריפוי עצמי של הנוירוזות בחברתנו, בעלת מכוונות לעושר, עונג ועוצמה.

             ייחודיותך היצירתית אינה חייבת להתבטא בהכרח באומנות. היצירתיות שלך יכולה לבוא לידי ביטוי בתפקידים רבים. זה נכון לגבי מורים, מדענים, רבנים, רופאים, ואנדים במקצועות הטיפוליים. הם יכולים )אך לא בהכרח( להיות יצירתיים. במידה ואתה מבצע את תפקידך באופן יצירתי, סביר כי תחוש ייחודי ועבודתך תהיה מספקת. מאידך, אם אתה מבצע את עבודתך עבור הכסף שאתה מרוויח או היוקרה אשר בה אתה זוכה, ייחודיותך תיעלם וסביר כי לא תחוש סיפוק. כסף ויוקרה הנם מניעים רבי עוצמה. אולם אם כסף ויוקרה הנם מטרותיו של האדם, ולא אמצעי להשגת יעדים משמעותיים, אזי עשויה להתעורר בעקבות כך הרגשת כישלון. יצירתיות ומשמעות הנם ביטוי משמעותי ורב תכליתי לייחודיות.

             יחסים אישיים של 'אני-אתה' הנם ביטוי לייחודיות. אין אדם היכול ליצור קשר עם ילדך, הוריך או חבריך כמוך. הסב אומר: "עברו עלי שבעים שנה טרם יכולתי לראות בבהירות את יחסי המיוחדים עם אדם אחר. מאז נולדה נכדתי, היא מעניקה לי הרגשה כי אני מיוחד, כי אני יכול להקדיש לה את הזמן ותשומת הלב שאפילו הוריה אינם מסוגלים להעניק לה".

             יחסי אהבה אמיתיים תמיד מבוססים על יחודיותו של האחר. פרנקל מגדיר את האהבה ביכולת להבחין בייחודיות של האחר, כולל היכולת הגלומה בו אשר אולי אין הוא מודע לה, והיכולת לעזור לאחר לממש יכולת זאת.

             ייחודיות אינה פגה עם הגיל. צורות הביטוי שלה עשויות להיות מוגבלות עקב חולשות פיזיות ופסיכולוגיות - חוסר יכולת ללכת, לראות לשמוע, או עקב דיכאון. הזדמניות עדיין קיימות בתחומים שלא נפגעו. יחסים אפשריים עד רגעי החיים האחרונים. קרומבו ומוליק, לוגותיראפיטים, מתייחסים למערכות יחסים בשלושה תחומים: תת אנושי, אנושי ועל אנושי. כל אדם יכול למצוא ייחודיות באחד מתחומים אלה או בכולם. ברמה התת אנושית, אנשים, לא רק קשישים מגלים יחסים ייחודיים עם חיות מחמד; ברמה האנושית כולנו מוצאים יחסים עם אחרים, כעוזרים וכמחפשים; וברמה העל-אנושית, רבים מוצאים יחסים עם הדת. כל אלה עשויים להזין את ייחודיותו של כל אחד מאתנו.

             בצד הייחודיות שבתופעת הפנומנולוגיה, נמצא מושג משמעותי לא פחות והוא הזמן.

לזמן הקיומי יש תפקיד מכריע במתודת התופעות של הפילוסופיה האכסיסטנציאלית, ובלי יסוד זמן זה, אין לתופעה הקיומית ערך ממשי. על יסוד זה דן הסעיף הבא.

 הזמן וההסטוריה כאופן הפעיל של התופעה וככוח מרפא

             לא עוד ההסבר ההגיוני והסיבתי מממש את התופעות בחיי האדם אלא הזמן הנוכח  החי.  האדם נתפס מניה וביה כשרוי בתוך הזמן.  כאן יש דביקות במציאות קיומית, מציאות שיש לה מבנה ושהספירה העיקרית של המציאות היא הזמן. והפועל הנקרא בגרמנית "מלת הזמן" )הנמצא בפעלים רבים כמו: zeitwort, zeitig, zeitigung,  שפרושם: פעל, השכם, זימון( הוא, הוא הנושא העיקרי של האדם הקיומי. לכן יש לראות בזמן )כקטגוריה של התארעות התופעה( את ממדה האמיתי של הפנומנולוגיה הקיומית. הזמן בפנומנולוגיה הקיומית )בתופעות בחיי האדם(, אינו נתפס כאן כממד נתון ומוגדר מכבר, מעין צורה המאפשרת את הופעת הדברים זה אחר זה, אלא הזמן עצמו מקבל את הגדרתו ואת משמעותו בכוח החוויה התופעתית המתארעת. כלומר, הממשות הפמנולוגית אינה הוויה עומדת אלא התרחשות, וכל התרחשות חייבת להתרחש בזמן שאחרת העדר זמן מכחיש את ההתרחשות הממשית אלא, מציגה כמחשבה בהקץ או מהות רוחנית נעלמת מהספירה הארצית שהאדם קשור בה.  התופעה לא רק בזמן מתרחשת היא, אלא היא הזמן גופה התרחשות, כמו שאומר לנו רוזנצווייג: "שהרי הזמן נעשה בו ממשי מכול וכול... לא בזמן מתרחש כל המתרחש, אלא הוא הזמן גופו מתרחש" )נהריים 228(. כלומר, התופעה היא לא רק נוכחת אלא היא נוכחיות בעצמה, לכן כל נסיון חוויתי אינו יכול להתרחש ללא זיקה אל זמן נוכח.

             הרשימה את האנליסטים האכסיסטנציאלים העובדה, שהחוויות האנושיות העמוקות ביותר, כגון חרדה, דיכאון ושמחה, מרכזיות ותודעה, מתרחשות בממד הזמן יותר מאשר בממד החלל. באומץ-לב הם מציבים את הזמן במרכז התמונה הפסיכולוגית ומתקדמים וחוקרים אותו לא בדרך המסורתית כמקבילו של החלל, אלא במשמעות הקיומית שלו עצמו לפציינט[viii]. התרפיסטים האכסיסטנציאלים מסכימים עם ברגסון, כי "הזמן הוא לב הקיום[ix]"  וכי טעינו בכך שחשבנו על עצמנו בראש ובראשונה במונחים של חלל המתאימים ל-res extensa, כביכול אנחנו אובייקטים שאפשר למקם אותם בנקודה זו או אחרת בדומה לגופים. על-ידי העיוות הזה מאבדים אנו את הזיקה הקיומית האמיתית והממשית שלנו עם עצמנו ובעצם גם עם אנשים אחרים סביבנו. כתוצאה מהדגשת-יתר זו של החשיבה המרחבית, אומר ברגסון, "נדירים הם הרגעים שבהם אנו תופסים את עצמנו, וכתוצאה מכך אנו חופשיים רק לעתים רחוקות[x]" העובדה הממשית היחידה שיש לנו בסיטואציה הטיפולית, היא, האדם ההווה היושב בחדר הטיפול עם התרפיסט )המונח האדם ההווה הינו המקבילה שלי ל-Dasein הגרמני, ופירושו המילולי: היצור שהינו 'כאן'(.

            התמקדות בנקודה כלשהי בזמן הווה מחוץ לדיכאון או לחרדה, נותנת לפציינט פרספקטיבה, כביכול מבט מלמעלה: ודבר זה עשוי לשבור את כבלי החרדה או הדיכאון. הפציינט יכול להתרפות ותקווה כלשהי מתגנבת פנימה.

             בקטע מפורסם שם שייקספיר בפי מקבת, הדמות המדוכאת, הרהורים לא על פשעו, שהיה מהווה את ממד התוכן, אלא על ממד הזמן:

                                 מחר, ועוד מחר, ועוד מחר,

                                זוחל בצעד-צב מיום ליום,

                                עד תג אחרון בספר הדורות;

                                וכל תמולינו לכסילים האירו

                                את דרכם אל בור קברם.

                                                                )בתרגומו של א. ברוידא למקבת(

             בסיומה של אחת מעבודותיו החשובות ביותר טוען מאורר, כי הזמן הוא הממד הברור של האישיות. "קישור הזמן", כלומר היכולת להביא את העבר אל תוך ההווה כחלק מן הקשר הסיבתי השלם שבתוכו פועלים ומגיבים אורגניזמים חיים, יחד עם היכולת לפעול לאורו של עתיד ארוך-טווח, הם "מהות הדעת והאישיות כאחת".)Learning Theory([xi] מאורר הראה, כי הכבשים שלו מסוגלות למדוד זמן - לצפות לעונש - במשך כחמש-עשרה דקות, והכלבים שלו במשך כחצי שעה; ואולם האדם מסוגל להכניס עבר של אלפי שנים אל תוך ההווה, כמידע שיכוון את פעולותיו בהווה. ובאותה דרך יכול להשליך את עצמו בדמיונו המודע אל תוך עתיד המשתרע לא על רבע שעה, אלא על שבועות ושנים ועשורי שנים. יכולת זו להתעלות הזמן, לראות את ההתנסות מתוך מודעות-עצמית לאור העבר הרחוק והעתיד, לפעול ולהגיב באותם ממדים, ללמוד מן העבר שמלפני אלף שנים ולעצב עתיד רחוק, יכולת זו היא המאפיין של ההוויה האנושית הבריאה.

             התרפיסטים האכסיסטנציאלים הבחינו, כי החוויות הפסיכולוגיות העמוקות ביותר הן באורח מוזר דווקא אלו המזעזעות את יחסו של הפציינט לזמן. חרדה ודיכאון עמוקים מוחקים את הזמן, הורסים את העתיד. או, כטענתו של מינקובסקי, אפשר שהפרעתו של הפציינט ביחס לזמן, אי-יכולתו ש"יהיה לו" עתיד, מעוררת את החרדה והדיכאון שלו. כך או כך, הצד הכאוב ביותר במצבו הקשה של הסובל הוא אי-יכולתו לדמיין רגע כלשהו בעתיד שבו יהיה מחוץ לחרדה או לדיכאון. אנו רואים קשר-גומלין קרוב דומה לזה, בין ההפרעה בתפקוד הזמן לבין סימפטומים נאורוטיים. הדחקות ותהליכים נוספים של בלימת המודעות הם במהותם שיטות המבטיחות שלא יגיעו אל הקשר הרגיל שבין העבר להווה. כיון שזכירת היבטים מסוימים של עברו בתודעתו העכשווית עלולה להיות מכאיבה, או אף מאיימת יתר על המידה, חייב היחיד לשאת עמו את העבר כגוף זר בתוכו, אבל לא חלק ממנו, כביכול כגיס חמישי הכלוא בתוכו וחותר על-כן בצורה כפייתית למצוא מוצא, בסימפטומים נאורוטיים.

             בכל צורה שמתבוננים בה, יש לבעיית הזמן חשיבות מוזרה לגבי הבנת הקיום האנושי הבריא. אפשר בהחלט שיהיה שותף לתמיהתו של אוגוסטינוס, )430-354(, מאבות הכנסיה הקתולית, שכתב: "כשאיש איננו שואל אותי מהו הזמן אני יודע זאת, אבל אילו נתתי הסבר לכך בתשובה לשאלתו של האדם, לא הייתי יודע".    (St.Augustinus Aspects of his life) Sein und Zeit )הוויה וזמן( של היידגר מוקדש, כפי שמציינת כותרתו, לניתוח הזמן בהוויה האנושית. הרעיון הכללי שלו הוא "הצדקת הזמן לשם ההוויה". רעיון זה, כשהוא נוקט את המונח ecstasy, שפרושה המלולי התפעלות והתעלות ובמובנו האטימולוגי פרושה, "לעמוד מחוץ ומעבר". שכן, תכונתו המהותית של יצור-האנוש היא היכולת להתעלות מעל אפנות-זמן נתונה. היידגר סבור שהתעסקות-היתר שלנו בזמן האובייקטיבי, היא בעצם בריחה; אנשים מעדיפים לראות  את עצמם במונחים של זמן אובייקטיבי, הזמן של הסטטיסטיקות, של מדידות כמותיות, של ה"ממוצע" וכדומה, משום שהם פוחדים לתפוס את הווייתם ישירות. יתירה מזאת, הוא סבור שאת הזמן האובייקטיבי, שיש לו מקום מוצדק במדידות כמותיות, אפשר להבין רק על יסוד הזמן כפי שהוא נחווה בצורה בלתי-אמצעית, ולא להפך.

            אחת מתרומותיהם הברורות של האנליסטים האכסיסטנציאלים לבעיה זו היא, שלאחר שהעמידו את הזמן במרכז התמונה הפסיכולוגית הם טוענים, כי העתיד, בניגוד להווה או לעבר, הוא לגבי יצורי-אנוש א הזמן השלטת.

אפשר להבין את האישיות רק כאשר רואים אותה על המסלול אל עתידה; אדם יכול להבין את עצמו רק כאשר הוא משליך את עצמו קדימה. דבר זה נובע מן העובדה שהאדם מתהווה כל הזמן, צומח כל הזמן אל העתיד. יש לראות את העצמי בכוחנותו - זהו המפתח לרפואת האדם. "בכל רגע שהעצמי קיים", כתב קירקגור, הדומה מאוד לתפיסתו של יונג, "הוא שרוי בתהליך התהוות, שכן העצמי... הוא רק מה שהוא עומד להיעשות". האכסיסטנציאליסטים אינם מתכוונים "לעתיד רחוק" ולא לשום דבר הקשור בשימוש בעתיד כמפלט מן העבר או מן ההווה; הם מתכוונים רק לציין שכל עוד יש ליצור-האנוש מודעות-עצמית, ויכולתו איננה נשללת בשל חרדה או נוקשות נאורוטית, הוא נמצא כל הזמן בתהליך דינמי של הגשמה-עצמית, כל הזמן בוחן, מעצב את עצמו, ועובר אל העתיד המיידי.

            אין הם מזניחים את העבר, אך הם סבורים שאפשר להבין אותו רק לאור העתיד. העבר הוא תחום ה-Umwelt, תחום הכוחות המקריים, ההיסטוריים  הטבעיים, הקובעים, אשר פועלים עלינו. אך מכיוון שאיננו חיים אך ורק ב- Umwelt, אין אנו אף פעם בבחינת קורבנות-סתם של לחצים אוטומאטיים מן העבר. האירועים הקובעים של העבר מקבלים את משמעותם מן ההווה ומן העתיד. "המלה מן העבר היא נבואה שהושמעה", העיר ניטשה, "תוכל להבין אותה רק כבונה את העתיד, רק כיודע את ההווה". לכל התנסות יש אופי היסטורי, אבל משגה הוא לטפל בעבר במונחים מכניים. העבר איננו ה"עכשיו אשר היה", ואין הוא אוסף של אירועים מבודדים, גם לא מאגר סטאטי של זכרונות, או של השפעות קודמות, או של רשמים. העבר הוא תחום האפשר, שבתוכו אנחנו מקבלים אירועים ומתוכו אנחנו בוחרים אירועים כדי להגשים את היכולות שלנו ולמצוא סיפוקים וביטחון בעתיד המיידי. בינסוונגר מציין, כי תחום זה של העבר, התחום של היסטוריה טבעית ו"מושלכות", הינו האפנות שאותה עשתה הפסיכואנליזה הקלאסית לתחומה המובהק לשם בדיקה ומחקר.

            השאלה אם יוכל הפציינט או לא יוכל אפילו להיזכר באירועים החשובים מן העבר, תלויה בהחלטתו באשר לעתיד. מעבודתי כמטפל, אני יודע, כי אפשר שפציינט יעלה זכרונות עבר ,ad interminum מבלי ששום זיכרון יניע אותם, כשכל הדקלום הוא שטחי, לא חשוב ומשעמם. מנקודת-מבט אקסיסטנציאלית הבעיה איננה כלל וכלל בכך שפציינטים אלה סבלו במקרה מעבר מדלדל; הבעיה היא דווקא בכך שאינם יכולים להתחייב, או אינם מתחייבים, להווה ולעתיד. עברם אינו קם לתחיה מפני ששום דבר בעתיד איננו חשוב להם די הצורך. יש הכרח בתקווה כלשהי, ובמחוייבות לעבוד לשם שינויו של דבר-מה בעתיד הקרוב, בין אם זו התגברות על החרדה, או על סימפטומים מכאיבים אחרים, ובין אם זו התכללות לשם יוצרנות בעתיד, כדי שחשיפה כלשהי של העבר תהיה ממשית בעלת השפעה מרפא.

            אחת המסקנות המעשיות מניתוח הזמן שנעשה לעיל הוא, כי הפסיכואנליזה איננה יכולה להישען על הדוקטרינות האוטומטיות הרגילות של התקדמות היסטורית. האנליסטים האכסיסטנציאלים מתייחסים ברצינות רבה להיסטוריה,[xii]אבל הם מוחים כנגד כל נטיה להתחמק מן הנושאים מעוררי-החרדה בהווה, בעזרת הסתתרות מאחורי הדטרמינזם של העבר.

 ההווה הוא הזמן במלוא משמעותו הממשית,המובנת והשלמה

             זמן ההווה עושה את התופעה בחיי האדם אמיתית, מציאותית, חיה ומשמעותית: "מכל שלושת הזמנים עבר הווה ועתיד הרי רק ההווה הוא זמן במלוא משמעו....)נהריים 235(. ומה שעושה את ההווה חי, אקטיבי ויעיל באירוע הוא, רגעיותי. שכן, הווה כשלעצמו תמיד הופך לעבר ואולם הווה רגעי תמיד הוא בכל רגע חדש והוא הוא ההווה. זוהי ההתמדה או התהליך האין סופי שעל כך דנתי בפרק על רעיון השלם. התופעה החוויתית בחיי האדם מתארעת בזה הרגע ולא רק בהווה של רגע שהופך מחר לעבר. בכוחו של הרגע ולא רק של ההווה להחזיק את האדם בחוויתו בממשות חיה, מובנת, מוחלטת, שלמה וגלויה - בהווה. האדם ברגעיותו בהווה ולא להפך, כבר לא נעלם, כבר לא מעורפל, אלא האדם מביא לידי כך שחוסר שלמותו התבניתית שוקעת לחלוטין בעבר. מעתה הצד השלם והגלוי שבו, נוכח במידת האפשר, בנוכחות של הרגע, ושל כל רגע, ובכך מתחיל השלם שבאדם להיות מה שבעבר עדיין לא היה באמת ומה שאף עתה אינו, אלא להיות ממשי, כלומר נגלה ונראה על פני השטח. פרושו, שההווה תופס את מקומו של העבר במובן של ההוצאה מהכוח אל הפועל, ממעמקי נסתרות להתגלות. מכאן מובן מדוע התופעה חייבת להתקשר לרגע, כי היא בת הרגע של האדם. וכל היותה תופעה בשל ההווה הרגעי. תכונה מתמדת של רגעיות רצופה או הווה רצוף מעניקה מרגוע ושלמות של התמד נצחי לבעל התופעה.

             ראשית הפציינט שלי כמו כל אדם הווה מרוכז בתוכו, והתקפה על המרכז הזה היא התקפה על עצם קיומו. זהו אפיון המשותף לנו ולכל היצורים החיים; הוא ברור מאליו אצל בעלי-חיים וצמחים. לעולם אינני חדל להתפעל מכך שכל אימת שאנו כורתים את אמירו של עץ-האורן בחצרנו שבשכונת קטמון שכונת ילדותי בירושלים, בתקופת נעורי התמימים, שולח העץ ענף חדש, שיהפוך למרכז חדש. ההסתגלות שעל-ידיה ניתן לשמר את המרכז היא הסתגלות נחוצה; היא דרך לקבלת אי-ההוויה )המוות( כדי שאפשר יהיה לשמר שמץ הוויה. הדבר היחיד שיכולים אנו להניח לגבי הפציינט שלי- הוא זה: כי הוא, כמו כל יצור חי אחר, צריך להיות בעל מרכז, וכי דבר זה התמוטט. במחיר של מבוכה -מהומה ניכרת נוקט צעד, כלומר מבקש עזרה לא לאבד את מעט המרחב בחיים שיש לו.

            על כן, האפיון השני הוא: כל אדם הווה יש לו הסגולה של חיוב-עצמו, הצורך לשמר את היותו בעל מרכז. השם המיוחד שאנו נותנים לחיוב-עצמי זה ביצורי-אנוש הוא "אומץ". דבריו של פאול טילך על "האומץ להיות" תקפים ומפרים מאד לפסיכותראפיה בנקודה זו. הוא עומד על-כך שההוויה לעולם איננה נתונה אוטומטית באדם, אלא תלויה באומץ של היחיד וללא אומץ מאבדים את ההוויה. אני עצמי, כמטפל פילוסופי, מייחס חשיבות רבה להתבטאויות הפציינטים הקשורות ברצייה, החלטה, בחירה. לעולם אינני מניח להערות קטנות שעשוי הפציינט להשמיע, כגון "ייתכן שאני יכול", או "אולי אני יכול לנסות", וכדומה, שיחמקו מבלי שאוודא כי הוא יודע ששמעתי. כשהפציינט מדבר בצרידות, הוא מביט בי בהבעה של פחד המעורב בתקווה. ברור שקיים בנינו קשר לא כאן בשעת הטיפול בלבד, אלא כבר בציפייה בחדר-ההמתנה ועוד משעה שהחליט לבוא אלי. הוא נאבק עם האפשרות לשתף אותי.

            האפיון השלישי הוא אם-כן: לכל האנשים-ההווים יש הצורך והיכולת לצאת ממרכזם כדי להשתתף עם יצורים-הווים אחרים. בכך טמון תמיד סיכון. אם האורגניזם מרחיק לצאת יתר-על המידה הוא מאבד את היותו בעל-מרכז, את זהותו, תופעה שאפשר לראותה בנקל בעולם הביולוגי. העש, למשל, מתרבה שנים אחדות להפליא כשהוא אוכל את עלי העץ בקצב מדהים, ובסופו של דבר הוא מכלה כך את מזונו ומת. אולם אם הנאורוטי חרד כל-כך מפני אובדן המרכז שלו - ויהיה מסוכסך ככל שיהיה - עד כי הוא מסרב לצאת, והוא עוצר את עצמו בקפאונו וחי בנוקשות בתגובות מוגבלות ובחלל-עולם מכווץ, כי אז נעצרות גדילתו והתפתחותו. אולם, ייתכן מאד כי בתקופתנו, תקופת הקונפורמיזם והאדם המכוון-כלפי-חוץ, לובשת התבנית הנאורוטית את הצורה ההפוכה. כלומר, פיזור-העצמי בנטילת-חלק ובהזדהות עם אחרים עד כדי התרוקנות ההוויה העצמית. אנו הורסים את הוויתנו שלנו, בדומה לעש. כאן אנו רואים את הדגשתם הצודקת של מרטין בובר בנקודה אחת ושל הארי סטאק סוליבן באחרת, כי אין להבין את יצור-האנוש כעצמי, אם משמיטים את נטילת-החלק עם עצמיים זולתו.

             המאפיין הרביעי הוא: צדו הסובייקטיבי של היות-בעל-מרכז בהווה הוא המודעות. חוקר המאובנים פייר טיירד דה-שרדין תיאר בצורה מבריקה כיצד קיימת מודעות זו בדרגה עולה-והולכת בכל צורות החיים, למן האמבה ועד לאדם. היא קיימת לבטח בחיות. הוארד לידל ציין כיצד כלב-הים בסביבתו הטבעית מרים את ראשו כל עשר שניות, אפילו בשנתו, כדי לסקור את האופק שמא מתגנב אליו צייד אסקימואי חמוש בחץ וקשת. למודעות זו של בעלי-החיים לאיום על קיומם קורא לידל ערנות, והוא מזהה אותה כמקבילה הפשוטה והפרימיטיבית בבעלי-החיים של מה שהופך ביצורי-האנוש לחרדה.

            המאפיין החמישי מתייחס למהות אנושית ברורה - תודעה עצמית. הצורה האנושית הייחודית של מודעות היא תודעה-עצמית. אין אנו מזהים מודעות עם תודעה. מודעות אנו מקשרים עם ערנות בהווה, כפי שהורה לידל לעיל. קישור זה נתמך בהשתלשלותו של המונח מן הביטוי האנגלו-סכסי Waer, Gewaer שפירושו ידיעת סכנות ואיומים חיצוניים. מודעות היא ללא-ספק מה שמתרחש בתגובתו הנאורוטית של היחיד על סכנה: למשל, חוויתו של הפציינט בפגישותינו הראשונות, שגם מהווה לגביו סכנה. לעומת זאת, תודעה אין אנו מגדירים כסתם מודעות לאיום מצד העולם, אלא כיכולתי לדעת את עצמי כאותו אחד הנתון לאיום, התנסותי בעצמי כסובייקט שיש לו עולם. תודעה, כפי שמנסח זאת קורט גולדשטיין, היא יכולתו של האדם להתעלות מעל לסיטואציה הממשית המיידית, לחיות במושגים של האפשרי; והיא המונחת ביסוד היכולת האנושית להשתמש בהפשטות ובהכללות, להיות בעל שפה וסמלים. יכולת זו לתודעה מונחת ביסוד טווח האפשרויות הרחב שיש לאדם ביחס לעולמו, והי המהווה את הבסיס לחופש פסיכולוגי. כך יש לחופש האנושי היסוד האונטולוגי שלו ואני מאמין שכך יש לקבלו בכל טיפול פילוסופי.

             המאפיין האונטולוגי השישי והאחרון הוא, החרדה. חרדה היא מצבו של היצור האנושי בזמן ההווה במאבק כנגד מה שעלול להרוס אותו. זהו, כפי שניסח זאת טילך, המצב של ישות הווה במאבק עם אי-ההוויה, מאבק אשר פרויד תיאר בצורה מיתולוגית בסמל רב-העצמה והחשוב של יצר המוות. צד אחד של המאבק הזה יהיה תמיד כנגד משהו שמחוץ לעצמי.

             צד מקסים בהווה הוא מה שקירקגור משתמש במונח Augenblick, שמשמעותו המלולית היא "הרף-עין" ובדרך-כלל הוא מתורגם כ"הרגע הפורה". זהו הרגע שבו תופס האדם פתאום בהווה את משמעותו של אירוע חשוב כלשהו בעבר, או בעתיד. פוריותו נובעת מן העובדה שלעולם אין זה אקט אינטלקטואלי בלבד. תפישת המשמעות החדשה מציגה תמיד את האפשרות והצורך שבהחלטה אישית כלשהי. תזוזה כלשהי של הגשטלט, התכוונות חדשה כלשהי של האדם כלפי העולם וכלפי העתיד. דבר זה חווים רוב האנשים כרגע של מודעות מוגברת ביותר. במישור הפילוסופי מתאר זאת פאול טילך כרגע שבו "הנצח נוגע בזמן", רגע שבשבילו הוא פיתח את מושג ה-Kairos, "זמן שהוגשם". בדת האכסיסטנציאלית ובספרות ידוע רגע זה, שבו הנצח נוגע בזמן, כרגע ההתגלות.[xiii](The Victory of Life Over Death 167-200)

             התרפיה האכסיסטנציאלית מדגישה את ה-ההווה. הכוונה היא, כי מתייחסים לקשר שבין הפציינט והתרפיסט כממשי, כשהתרפיסט איננו סתם מחזיר-אור סמלי, כי אם יצור-אנוש חי, שבאותה שעה איננו עסוק בבעיותיו שלו, אלא, במידת האפשר, בהבנה ובהתנסות בהווייתו של הפציינט. הדרך להדגשה זו של ההווה היא  על-ידי הדיון של האמת בקשר. פרושו, כי מבחינה קיומית כרוכה האמת תמיד בזיקה של האדם למשהו, או למישהו, וכי התרפיסט הוא חלק ב"שדה" ההתייחסות של הפציינט; יצוין גם שזו איננה רק הדרך הטובה ביותר  של התרפיסט להבין את הפציינט, אלא שאין הוא יכול באמת לראות את הפציינט אלא-אם-כן ישתתף ב'שדה'.

            ציטוטים אחדים יבהירו את מובנה של הנוכחות הזאת. קרל יאספרס העיר: "כמה אנו חסרים! כמה הזדמנויות להבין אנו מחמיצים משום שברגע מכריע אחד לא היתה לנו, למרות כל ידיעתנו, התכונה הפשוטה של נוכחות אנושית מלאה!"(Existence and Therapy 343)

ברוח דומה, אך ביתר פירוט, כותב בינסוונגר במאמרו על הפסיכותרפיה ביחס לחשיבות תפקידו של הפסיכותראפיסט בקשר עם הפציינט בהווה:

                 ....רק תקשורת אמיתית - בין הוויה להוויה ואשר רק לו בלבד, באורו ובחומו, יש גם הכוח הבסיסי העושה עבודת תרפיה כלשהי, הכוח לשחרר אדם מן הבידוד העיוור, ה-idios kosmos של הראקליטוס, מלהיות סתם צמח בתוך גופו, בתוך חלומותיו, בתוך שאיפותיו הפרטיות, בתוך דעותיו וסברותיו, ולהכין אותו לחיים של koinonia, שותפות אמיתית. (Existence and Therapy 255)

             אין להחליף נוכחות בגישה רגשנית כלפי הפציינט; הנוכחות תלויה בצורה מוצקה ועקיבה באופן שבו תופס התרפיסט את האדם.

             רגעיות נוכחת של התופעה משמשת אצל פסקאל למשל, את ממשות נסיונו להתקשר עם אלוהיו. על קלף שנמצא דן פסקל על הנסיון הדתי של האדם, התקשרותו עם אלוהים כמאורע פתאומי נוכח. זוהי תעודה חשובה מכיוון שהיא מראה ברשימת המדייקת את עיקר המאפיין החוויתי של תופעת המפגש: על האירוע הפתאומי, הרגעי, התוקף את האדם בכל תוקף של הרגע המלא, הוא כותב:

                                 "אש!

                                אלוהי אברהם, אלוהי יצחק, אלוהי יעקב....

                                לא של פילוסופים ומלומדים....

                                ודאות ודאות, מן הלב, שמחה, שלום...

                                הלוואי שלא אתנתק ממנו לעולמים!" (Pense`es, no 913 (no Brunschmicg number))

              המילה אש וסימן הקריאה שלאחריה מורים את רוח ההפתעה והרגעיות המחיה את תופעת הפגישה בין אדם לאלוהיו. הפגישה מופיעה ללא ידיעה סיבתית והתכוונות ובתור שכזה היא שי של ממשות ודאית הנובעת מעמק נשמתו של המתנסה בתופעת המפגש. הדיבור בפגישה חי הוא בזכות שבכל מענה נכנס בדיבור משהו חדש, ובלתי צפוי. זה, הזמניות הנוכחת, מבטיח את תבנית חיותה.

             עובדת הזמן הנוכח ובפתאומיותו, מעוגנת בציווי: "יהי"!. "יהי אור",)כוכב הגאולה 197(, זהו שפת ממשות שפורצת, זהו אור נר אלוהים בהתחדשות פתאומית של נשמת האדם החדשה. ודווקא תופעה שאינה נצפת מראש היא מאורגנת לכדי שלמות של מפגש. "בשיחה של ממש מתרחש משהו: אין אני יודע מראש מה יאמר לי בן-שיחי, שאפילו מה אומר בעצמי איני יודע" )כוכב הגאולה 197( ההיענות לפנייה של איש שיחי היא בגדר אקט שאינו צפוי מראש, אקט שמתחיל רק ברגע שבין שיחי השלים את דברו. הפתאומיות בנוכח של השיחה עומדת על אי תלותה של הלשון באדם. כלומר, הלשון האנושית מושפעת בחוסר הגיון,]למשל בשפה הגרמנית בחורה או ילד הם לא זכר ולא נקבה הם ניטרליים[ שהוא אחד מהסימנים של אי תלותה זו. היא כאילו נוצרה על-ידו והוא רק משתמש בה. רוזנצווייג מתאר תאור מאלף את ממשות זמן נוכח בעזרת מתפורה. נסיונו של האדם "כברק יבוא" )נהריים 230(, ובל ייתן אדם לברק הניסיון, שלעולם הווה הוא, להתפחם לעבר, ובל יצפה לו בעתיד. וכל הממתין לו מובטח הוא "שלא יברוק לו לעולם" )נהריים 230(. תופעת החוויה - ספונטנית, מתפרצת, מופקעת מכל חישוב ומפתיעה "כי פתאום היה הדבר" )דברי הימים כט, לו(.

             לסכום נאמר שהעיקרון השני העושה את רעיון התבנית של האדם למאורגן, מובן וממשי הוא ה"התכוונותיות" שבפנומנולוגיה השוללת סיבתיות א- פריורית. ה"התכוונותיות" היא מהותית בתודעתנו ויש לה מתפיסת החלום או הדמיון. ה"התכוונותיות" מחזירה את האדם לאני האמיתי שלו - שהוא ייחודיותו הפרטי - ומאחד אותו לבניית אנושית אחת.

             הייחודיות, שהיא תכונה ב'התכוונותיות', מאפשרת להבין טוב יותר בני-אדם, רק אם נבין את המשמעות הייחודית של בני-אדם, נוכל אף להבין תגובותיהם. ומטרת הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית להבין האדם בעזרת הייחודיות, שלב לבה של ייחודיות זו היא: המוטיבציה. האחרונה כוללת המימוש העצמי, מודעות, יצירתיות, יחסי אנוש ומשמעות.

             הזמן מהווה את הרקע לממשות של פעולת ה"התכוונותיות" ואת ההתרחשות גופא של פעולה זו. ברגסון אמר, כי "הזמן הוא לב הקיום". ויחידת ההווה שבזמן מהווה את העובדה הממשית והמשמעותית היחידה שיש לנו בסיטואציה הטיפולית -  האדם ההווה )המקביל ל-Dasein של היידגר( בחדר הטיפול עם התרפיסט. התרפיסט מוכיח שנוכחותו כאן ועכשיו, לפני הפציינט, שהוא יצור אנושי חי. התרפיסט באותה שעה איננו עסוק בבעיותיו שלו, אלא, במידת האפשר, בהבנה ובהתנסות בהווייתו של הפציינט, באופן שבו תופס התרפיסט את האדם.  ובהווה הנוכחי של התרפיסט יש את יסוד הרגעיות. והוא  שמוגדר אצל קיקגור "כהרף עין", מעניקה לאדם את החיות, ההבנה והממשות. הרגעיות מעניקה המשמעות לאירוע שבעבר או בעתיד ובדרך זו בונה את תבנית השלם באדם על פני השטח כאן ועכשיו. מכאן נסיק שאדם הנוכח הוא מרוכז בתוכו, מחייב עצמו כמרכז, משתתף עם יצורים הווים אחרים, מודע ובעל תודעה עצמית הגואלת מתוך משמעותו הטרגית.

            יחידת העבר בזמן משמשת כמקור אינפורמטיבי בקוטב האחד של הזמן והצועדת לקראת יחידת העתיד שהיא הקוטב האחר במכלול הזמן. העבר משמעותו נגזרת מההווה והעתיד. כלומר ההווה הוא אספקלרית העבר לקראת העתיד.

            יחידת העתיד שבזמן, מתפקדת בתודעת הפציינט וממעיטה חרדתו ודיכאונו. הפציינט מדמיין רגע כלשהו בעתיד שבו יהיה מחוץ לחרדה או הדיכאון. בדרך זו הספטומים הנאורוטיים ממנו והלאה ויכול אף להבין עצמו.

               בדיון על יחידות הזמן יש להדגיש שהאכסיסטנציאליסטים לא משתמשים בעתיד כמפלט מן העבר או מן ההווה, אלא הם מציינים שכל עוד יש ליצור-האנוש מודעות-עצמית, ויכולתו איננה נשללת בשל חרדה או נוקשות נאורוטית, הוא נמצא כל הזמן בתהליך דינמי של הגשמה-עצמית, כל הזמן בוחן, מעצב את עצמו, ועובר אל העתיד המיידי.

הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית כמו הגשטלט, מאמינה שהאדם מטבעו חפשי בבחירתו כדי שהוא יהיה אחראי באופן בלעדי למעשיו כלפי עצמו וכלפי העולם ולתת עליהם את הדין. המאמר מבקש להסביר את גורם החופש כבסיס להגשמת אנושיותו של האדם, כמו כן,  יסביר המאמר את היחס בין חופש, בחירה ואחריות בהגדרת האדם האוטנטי ואת אחריות העשייה העצמית של האדם  כביטוי למשמעות האדם השלם.

 החופש המאונס - הוא תנאי לאחריות האדם

 הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית מאמינה שהאדם מטבעו חפשי בבחירתו כדי שהוא יהיה אחראי באופן בלעדי למעשיו כלפי עצמו וכלפי העולם ולתת עליהם את הדין. אדם כזה, לדעת בינסוונגר, הוא בריא מבחינה פסיכולוגית.  החופש, אומר לנו פרום, הוא "מצבו של האדם שהגשים את מלוא האנושיות שבו" )מהפכת התקוה 80(. החופש הוא מצבו של האדם שהגשים את ה"אמת" שבו, כפי שביטא זאת היידיגר ובוס מניח שהגשמת החופש אינו דבר שיש לאדם. הגשמת החפש הינו חלק בלתי נפרד מקיום האדם - זוהי ישותו הפועלת א-פריורית מעצם היותו קיים.  "זהו הכרח-קיומי עמוק, כל-כך עד שהוא יכול לבטל את הקיום עצמו".(Existence: A New Dimension in Psychology 308)[i]  שכן החפש לבחור נכפה על האדם באונס כדברי סרטר: "אין אנו חופשיים לא לבחור, ואין אנו חופשיים שלא להיות חופשיים". כלומר, האדם חופשי בבחירתו, אך אינו חופשי לבחור בחופש זה. למשל, אם בחרתי לבלות את הערב בקולנוע, ממילא לא אוכל ליהנות בערב זה מטיול או מקריאת ספר טוב או משיחה עם ידיד, וכן הלאה. בבוחרי דבר-מה, אני נעשה אעמו, כביכול, אסיר בחירתי. אני נהנה אמנם מיתרונותיה, אבל גם סובל מחסרונותיה, ואלה תמיד רבים יותר. למשל, כשנגס אדם הראשון מפרי עץ החופש ההוא, היה כרוכה פעולתו באי ציות לאלוהים, כי החירות התגלמה על ההחלטה לסרב לסמכות מוכרת.

 ילדים טועמים לראשונה את החירות, כשמתברר להם שיכולים הם לומר "לא" להוריהם. עבדים חשים בה לראשונה כאשר הם נעשים מודעים ליכולתם לומר "לא" לאדוניהם, ונתינים מגלים אותה כשמתברר להם שהם יכולים לומר "לא" למלכם.  כמו כן, למסורת יש השפעה עצומה על החלטתנו. יש אנשים הבוחרים בלימודי הרפואה אך ורק מפני שמקצוע זה הוא מסורת במשפחתם זה דורות. לעתים קרובות עושים אנו פעולות מסוימות רק מפני שכל האנשים בחברתנו נוהגים לעשות אותו דבר. ועוד: בחירתנו תלויה באפשרויותינו הכלכליות, במעמדה החברתי של משפחתנו ובעוד גורמים רבים אחרים. ולבסוף, אף בבחירה כה רגילה כמו קניית משחת שיניים אין אנו חפשים לגמרי. אכן הפרסומת המסחרית משפיעה עלינו ומעוררת בנו את הרגשת הצורך בדברים מסוימים אשר, אלמלא הפרסומת, לא היה עולה מעולם על דעתנו לרצות בהם.

 ברור, איפוא, כי מחופש הבחירה לא נותר כמעט מאומה. ומה משמעות כל זאת? משמע שלפי סרטר, אין אנו חופשיים לבחור בחופש. אין אנו אנשים בני חורין ועצמאיים, וכל מטרת חופש הבחירה היא כאמור כדי שהאדם יהיה בעל אחריות על מעשיו בפרט וקיומו בכלל. באופן אחר אפשר לומר שעם החירות של ניתוק הכבלים המשעבדים, צצות המשימות האמיתיות, כי השגת "החופש מ..."  היא רק הצעד הראשון, שאחריו בא הצורך להחליט בעניין "החופש ל..." )כלומר נטילת אחריות(. במונחים תנכיים ניתן לומר, כי בעקבות החירות לסרב לפקודה אלוהית, בא הכורח של "בזיעת אפיך תאכל לחם". האכסיסטנציאליסם מבטאים כך אותו רעיון: בגלל חירות הבחירה המלאה שלנו, אנו אחראים תמיד לקיומנו ולכל מעשינו. הכן, בגלל חופש בסיסי ורדיקלי זה, אנו אחראים לכל מעשינו ולכל העדפותינו.

 לאחריות משמעות מיוחדת לעיצוב האדם האותנטי

 אנחנו תמיד אחראים לפני עצמנו ועל עצמנו ולמה שייעשו אחרים. כלומר, אחראים לכל מה שנעשה מעצמנו וכלפי הזולת. באמצעות בחירתי האישית לא את אישיותי ודמותי בלבד אני מעצב, אלא את תדמית כלל החברה ואף האל. שכן, אם נכון הדבר שלאדם היחיד אין מהות קבועה א-פריורית, והוא מה שהוא עושה ובוחר, יהיה אותו דבר נכון גם לגבי כל בני-האדם שככאלה, אינם בעלי מהות ואופי קבועים, אלא הם מה שהם עושים; ומה שהם עושים פירושו, מה שכל אחד מאתנו עושה בעצמו, לעצמו, ובכך גם לאנושות כולה. ובניסוח הקיצוני של עמנואל לוינס )1906-1995(, פילוסוף צרפתי-יהודי, נתאר את אפיה היחודי של אחריות זו:

                 ... אני אחראי אפילו על האחריות של האחר... אני נושא את האחר ואני אחראי כלפיו...אחריותי אינה ניתנת להעברה, איש לא יוכל להחליפני... האחריות היא מה שמוטל אך ורק עלי, ובאופן אנושי אינני יכול לסרב לה...אני יכול לבוא במקום כל אדם, אבל אף אחד לא יכול לבוא במקומי. כזאת היא זהותי כסובייקט שאי-אפשר לגזול ממני. בדיוק במובן זה אומר דוסטויבסקי: "כולנו אחראים על הכל ועל כולם לפני כולם, ואני יותר מכל האחרים. )אתיקה והאינסוף 75-77(

 ההיסטוריה האנושית איננה אלא סך-כל הבחירות הפרטיות של כל היחידים השייכים להיסטוריה זו והקובעים ומעצבים את דמותה, ותורמים בכך, כל אחד בנפרד ולפי בחירותיו הוא, לגיבוש מהותו.

נדמיין לעצמנו, למשל, שהיטלר לא הופיע כלל בהיסטוריה העולמית לא רק ההיסטוריה של המאה העשרים הייתה עוברת שינוי משמעותי במקרה זה, אלא גם כלל האנושות היה מקבל אופי שונה מזה שהוא נושא בימינו. במלים אחרות: ההוגים האכסיסטנציאלים מתנגדים לקביעה הנפוצה, האומרת שההיסטוריה מעצבת את האדם, והם טוענים כי ההפך הוא הנכון; האדם הוא העושה והמעצב את ההיסטוריה. לאחריות אף משמעות בעיצוב אלוהים בעולם כולו, כפי שכותב פרנץ רוזנצווייג )1886-1929(, פילוסוף גרמני-יהודי: "כשאתם עדי אני אל וכשאין אתם עדי כביכול איני אל". )כוכב הגאולה 203( כשהיהודי אחראי כלפי קיומו של אלוהים  במעשיו הוא אף אחראי כלפי היות אלוהים נראה בעולם. לכן, מדגיש רוזנצווייג, את האמרה התלמודית: "אל תקרי בניך אלא בוניך". )נהריים 90( בדרך בניית אלוהים בעולם אתה נוטל את האחריות המלאה לגילויו לך ולעולם כולו - "לעיני כל חי". )כוכב הגאולה 234( 

 אחריותנו, לכן, היא גדולה ומשמעותית בהרבה מכפי שאנו מדמים בנפשנו. שכן, בכל אקט של בחירה, אני פועל כנציג המין האנושי כולו, ואני חייב לפעול כך כאילו הייתי קובע, בכל בחירה אישית שלי, חוק כללי המחייב את כלל האנושות. כאילו הייתי אומר לכולם, שכל אדם כמוני, הנתון באותן הנסיבות, חייב לבצע אותן בחירות והעדפות. בעניין זה אומר לנו סרטר:

                 אם החלטתי להתחתן ולהוליד ילדים, למרות שהחלטתי זו נובעת ממצבי הפרטי, משאיפותי או מתשוקותי האישיות, הרי דבר זה מחייב לא רק אותי למעשה, אלא גם את האנושות כולה. אני אחראי, אפוא, לעצמי וגם לאנושות, ואני יוצר תדמית מסוימת של אדם אשר ברצונו להעניקה לכלל האדם. בעיצוב דמותי אני מעצב את דמות האדם )'אכסיסטנציאליסם הוא הומאניזם' 83(

 בכל בחירה ובחירה אני מחוקק לעצמי, מתוך חירות, את ערכי, ומגדיר בהתמדה את עצמי ואת אישיותי. אולם בהיותי חלק בלתי-נפרד מחברתם של האחרים, כאשר כל מעשה ומעשה משלי משפיע ומעצב את דמותה של החברה שבה אני פועל, אני מחוקק ויוצר את הערכים לאנושות כולה.

 האחריות הנתבעת, אפוא, מן האדם, על-ידי הפילוסופים האכסיסטנציאלים, היא קשה מנשוא. משום כך הם טוענים, שמודעותו של האדם לאחריות עצומה כל-כך,  מעוררת בו תחושות של "חרדה", "אימה" או "בחילה". החרדה מתעוררת כאשר האדם מכיר בחירותו המוחלטת, זו המופיעה בעקר בנסיבות חיים קיצוניות ולא בחיי היום-יום השגרתיים יותר, שבהם אנו מקבלים את הערכים והדפוסים החברתיים המקובלים, כמובנים מאליהם וכפרי של התניה חינוכית או כל התניה אחרת, ארוכת שנים.

  סארטר מביא כאן לדוגמה, את אחריותו הכבדה של המפקד הצבאי לחייהם של אלפי פקודים בעת קרב. מודעתנו לאחריותנו כלפי המין האנושי כולו, הופכת את מצבנו לדומה מאוד למצבו של אותו מפקד בקרב, ואז מתעוררת בנו החרדות למיניהן. אולם אין אפילו צורך להזדקק כאן למוטיב האחריות כלפי האנושות כולה, כמו זו הקיימת אצל המפקד כלפי מאות או אף אלפי חייליו. עצם העובדה הבסיסית שאנו חופשיים "בסחרחורת של החופש" ואחראיים לגורלנו שלנו, שאנו נידונים לחירות ולבחירה חופשית של חיינו ואישיותנו, גורמת לנו לבחור ב"חיל ורעדה", כלשונו של קירקגור כשתיאר את חרדתו של אברהם.[ii]כאשר שומע אברהם את קולו של המלאך, שליח האל, המבקש ממנו להקריב את בנו יחידו, יצחק, הוא נענה לו, למרות שתביעה זו מעמידה אותו מול דילמה מעוררת אימה. שהרי תמיד אפשרית הסכנה האיומה, שאברהם, או כל אדם אחר, ימיר את קולו של אלוהים בקולו של השטן, שכן, מי ערב לאברהם שאלוהים עצמו דורש ממנו להקריב את בנו? ומי יערוב לו שאין זה מצב של שיגעון זמני, או הזיה? היחיד הוא אשר חייב לקבל בעצמו את ההחלטה, שאכן מעמדה מוחלט, ובכך הוא גם נוטל על עצמו את האחריות לגבי האפשרות, שמא טעה. זוהי האימה האיומה שנפלה בחלקו של אברהם, וזהו המצב של 'חיל ורעדה' מתמיד המלווה את חיי האמונה, ושל הספק האורב תמיד לפתחם. במקרה של אברהם, היענותו ורצונו להקריב את בנו בהתאם לצו האלוהי, היו אקט חופשי שלו בלבד. אף אחד מלבדו אינו אחראי לפיכך, לנסיון לעקוד את יצחק.

 אך גם מצבם של אלו שאינם מצויים עוד במעגלי האמונה הדתית אינו קל בהרבה ממצבו של אברהם. הסתלקותו של האל מלבנו הפכה אותנו למיותמים, ללא אב מדריך ומנחה, ללא כל אפשרות לבסס עליו ולהצדיק באמצעות האמונה בו, את ערכנו. אנו דומים לנווטים בספינה בים סוער ללא מפות ומצפנים, ללא חוקים ונופים, ואנו חייבים להמציא הכול מחדש, לכונן את הנורמות המוסריות וליצור את המצפון המצפני. שהרי המוסר אינו מה שנמסר או נמצא, אלא מה שמומצא, ובכל פעם מחדש. יהא אשר יהא, תמיד נישא באחריות מלאה לכל החלטה, העדפה ובחירה שלנו, ולכל תוצאה של מעשינו. בשבילנו, אין עוד טוב עליון או תכלית עליונה, שכן לא מתקיימת עוד תבונה אינסופית ותודעה מושלמת אשר ביכולתה לחשוב וליצור טוב כזה או תכלית כזאת, או לספק טעמים א-פריוריים וחיצוניים לפעולותינו. עתה, עם היעלמותו של האל, מעניק ומצדיק הערכים, אנו חייבים לבצע את כל העבודה בעצמנו. אנו חייבים להפוך את עצמנו לאלים, ולהעניק נורמות, תכליות וערכים למעשינו. 

      תגובות האדם לאחריות והשלכותיה

 ואולם אין אנו האל המושלם, הבלתי-טועה, הכל-יכול והכל יודע. אנו לא יותר מאשר יצורים סופיים ומוגבלים שחייבים לתפקד כאלים. לרובנו זו מטלה קשה ביותר, ואין אנו רוצים או מוכנים לשאת בעולה. לכן אנו מנסים להתחמק ולברוח מאחריות כה עצומה.

לרשותנו עומדות שתי אפשרויות עקרוניות לבריחה ולהתחמקות מקיומנו כחירות, להתחמקות מבחירותינו החופשית ובכך גם מאחריותנו המלאה:

             1.         אנו יכולים לסרב להאמין בחירותנו, ובכך לדחות את אחריותנו על עצמנו ועל מעשינו.

1. הדרך השנייה לברוח מעול החירות היא להודות בכך שאנחנו חופשיים, אך לדחות את הקביעה שחירותנו זו הופכת אותנו לאחראיים כלפי האנושות כולה. למשל, בני אדם חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם ללא התחשבות באחרים - כלומר, ללא אחריות. המוסיקה הרועמת בעד חלונות פתוחים, חופי ים גדושים בפסולת, סיסמאות מותזות על בניינים, נהיגה תחת השפעת אלכוהול, חטיפת ארנקים, שוד תחנות דלק כדי לממן סמים, והטלת אימה בשכונות. ללא אחריות הם נישאים ומתגרשים, יוצרים ילדים ואז מפילים או זונחים אותם, מתחילים בעבודות ואז עוזבים, מחליפים קריירות, שוכרים ומפטרים, נוטשים את הקשישים. 

 סוג זה של טיפוסים הנסים מחירותם או לא נוטלים אחריות על חייהם, מכונים על-ידי סארטר "מוגי-לב", ובכך סרטר מצביע בדיעבד על אכזבתו מחברתנו. חברתנו הנה חברה מתרנית. האשמת העבר, הסביבה, החולשות הגנטיות והפסיכולוגיות בשל כישלון והתנהגות לא הולמת, הפכה להיות דבר שבאופנה. סטודנט אלים פטור מעונש עקב תנאי הג'ונגל בביתו, אלכוהוליסט בשל המבנה הגנטי שלו, גבר המכה את אישתו עקב אופיו האלים. נכון, אינך יכול לשנות את עברך, את הגנים שלך, את דחפיך. אולם אתה שולט בדרך בה אתה חי במסגרת מגבלותך. על הסטודנט האלים להיווכח כי זאת אחריותו להימנע מהעברת גישותיהם האנוכיות של הוריו לסובבים אותו. על האלכוהוליסט להיווכח כי זאת אחריותו להימנע מלקיחת אותו המשקה הראשון אשר יעורר את תגובתו הגנטית לאלכוהול. הגבר המכה את אשתו חייב להיווכח כי בעוד אין הוא אחראי לתחושות של דחפים אלימים, יש לו אחריות לגבי המעשים שהוא נוקט לגביהן.

 ואולם לאלה, הבודדים המכירים בעובדה, ש"אין תירוצים מאחורינו, ושום הצדקות מלפנינו". אלו, הם בני-האדם האותנטיים, שהוויתם שייכת להם, לדעת סארטר ופרנקל, והם עומדים בניגוד לטיפוסים הבלתי-אותנטים, החיים תוך כחש-עצמי מתמיד, בריקנות, תסכול, התמכרות, אלימות, יאוש חבוי, עוינות, נוירוזות, התאבדות, שיתפרצו מאוחר יותר בהרסנות-עצמית ומצויים במצב של פחדנות קיומית כרונית.

 בעניין זה אומר לנו פרנקל:

                 "ההויה "שלו" היא אך ורק אם הוא חש אחריות כלפיה... במעשה כאן ועכשיו...מבחינה זו, האחריות שבהויה היא בעבורו תמיד אחריות ad situationem ו-ad personam." "על פי המושג האנליטי-האכסיסטנציאלי שלנו הוית האדם היא היות אחראי - אחראי באופן קיומי להויתו. זוהי הויה אכסיסטנציאלית. ...קיומו יהיה אותנטי כאשר יהיה אחראי...משמעו של קיום אותנטי הוא שאני הוא המחליט )פרוש אני המודע לקיום שלי, על כן אחראי לו, כשההחלטה קודמת לידיעה. האדם איננו יכול להרשות לעצמו לזכות בידיעה עד שהוא מוכן להחליט, עד שהוא נוקט בהתכוונות מכרעת כלפי החיים ומחליט החלטות מקדימות לכך(, ואינו שועה להאצותיו של הסתם. חייבים לשמור על ערנות ועל תודעה של אחריות וחירות, שהן מרכיביה של האנושיות האותנטית." )האל הלא-מודע 21-17([iii]

 לסיכום נאמר, שחופש לבחירה מאונס, כלפי עצמו וכלפי החברה הוא, לא רק תנאי מוקדם בלבד להגשמת האחריות, אלא עצם הישות האנושית, השלמה, הבריאה והאמיתית-אותנטית. ויש להבהיר שחופש בחירה ללא אחריות מעקרת את כל תכונותיה הממשיות של הראשונה. כי כל הוויתה של חופש לבחירה היא בהגשמת האחריות כלפיו וכלפי החברה. האחריות מעניקה לאדם את הבריאות הנפשית ואת אותנטיות הוויתו.

 אלה שלא מקיימים האחריות או את חירותם הם "מוגי לב", בלתי אותנטים, הצועדים לקראת הרסנות עצמית ומצויים בפחדנות קיומית תמידית.

 יש להדגיש שהדרך שסארטר הגיע להתיחס למושג החופש היתה בעלת אופי קוטבי-ניגודי. האדם חופשי בבחירתו מחד, אך מאידך אינו חופשי לבחור בחופש. נראה מכאן שקיים ניגודיות ברעיון החופש המשמשים תפקיד באותו מישור הנקרא הקיום האנושי. ויש להבחין שדווקא מתוך הקוטביות של חופש והיפוכו לומדים אנו לכוונתו האמיתית של סרטר בפרט ושל הזרם האכסיסטנציאלי בכלל.

 בחירה ואחריות בתרפיית הגשטלט

 תרפיית הגשטלט, כמו בתפיסה האכסיסטנציאלית, רואה גם כן, את עצם בחירתו החופשית כבסיס לקראת אחריותו של הפציינט כלפי עצמו וכלפי הזולת. לכן מהות הפעולה בחוויה הטיפולית בהווה, היא בהכשרתו של הפציינט להיות מודע לאחריותו האישית כדרך טיפול משמעותי ויעיל.

 ישנם אנשים המרגישים שאין הם אחראים למה שהם ולמה שהם עושים. גישה זו למעשה, מטפחת תחושת יאוש וחוסר אונים. במקום לראות את האדם כאילו הוא רק סידרה של תגובות מותנות, קורבן לקפריזות של גורל בלתי-אישי, רואה תרפיית הגשטלט באדם הוויה שיש לה אפשרות בחירה. לכן תרפיה זו, פועלת כל הזמן לקראת קידום והרחבת תחושת הפציינט לקחת אחריות לרגשותיו ולהתנהגותו. הטכניקות המתוארות כדלקמן, מאמתות פעולה זו:

             *          תרפיית הגשטלט דוחה את החיפוש אחר "המדוע" מפני שזה מונע את הפציינט מפני התבגרות - כלומר, לקיחת אחריות אישית להתנהגותו העכשווית. וכדי שאפשר יהיה לשמוע את ה"איך", מקשיב התרפיסט לצליל, למוסיקה של הפציינט. המטפל ממקד את תשומת ליבו על איכות הקול, התנוחות, התנועות, השפה הפסיכוסומטית ואחר כך, על תוכן הדברים. פרלס כבר דן למעלה ביתר פרוט בדבר שקריות התרפיה המלולית. הוא טען שכאשר הפציינט משיג מודעות מלאה למה שהוא עושה דאגתו לגבי ה"מדוע" בדרך כלל נעלמת. אם הוא נשאר סקרן לגבי זה, הוא נמצא במצב טוב כדי לעבוד על כך בעצמו. לכן, הגשטלטיסט מאמין שהטיפול מצליח רק כאשר הפציינט מפתח תמיכה-עצמית מתוך אחריות פרטית ואינו תלוי יותר בחסדיהם של כוחות מפריעים שאין ביכולתו לשלוט בהם.

             *          בהתחלת התראפייה מדגיש התרפיסט על השימוש ב"אני" נגד ה"זה" או "אתה", שהנם מאשימים, ומטילי דופי, ומפתח בכך את תחושת האחריות של הפציינט לרגשותיו, למחשבותיו ולהתנהגותו. כמו כן, בתקשורת קבוצתית של ה"אני"-אתה" מעודדים החברים ליטול אחריות אישית וישירה להתנהגותם, מחשבתם וצרכיהם. למשל, אתה אומר: "אני חשתי נפגע", "אני כעסתי מעט", "אני חשתי דחוי", "אני הייתי עצוב", "אני הייתי מאוכזב" ואינך אומר: "אתה פגעת בי", "אתה הכעסת אותי", "אתה דחית אותי", "מה שעשית דיכא אותי". )יש לשים לב גם כי "מסרי אתה", גורמים לאנשים להפוך מתגוננים ועוינים, בעוד "מסרי אני", גורמים לפחות עימותים, ומעוררים עניין רב יותר בדבריהם( בדרך כלל ההתיחסות אל התרפיסט היא התיחסות צד שלישי המתווך ביניהם ושצריך לשפוט ולומר מי מבין החברים צודק ומי לא. הקושי של החברים להתיחס באופן ישיר נעשה אז המוקד הטיפולי. כדי להשיג ישירות מונע התרפיסט מבני הקבוצה לשאול שאלות. על ידי שאלת שאלות נמנעים חברי הקבוצה לקחת אחריות והם מעברים אותה הלאה אל החברים.

             *          הגשטלטיסט מאמין שכאשר שני אנשים או יותר יוצרים קשר הם גם מתחילים לשדר באופן גלוי ובאופן סמוי סדרה של ציפיות, תשוקות, צרכים ופחדים ביחס לסוג היחסים שהם רוצים לפתח. משום כך, בטיפול בזוגות ובמשפחות, מבקש התרפיסט שכל פרט יציין את ציפיותיו מהטיפול. הרצונות והצרכים צרכים להאמר באופן ספציפי. כאשר הצרכים נאמרים בגלוי על ידי חברי המשפחה זה עוזר לכל אחד מהם לפתח ולחזק את תחושת האני ואת תחושת האחריות האינדיבידואלית ביחס לרצונות ולצרכים של כל חבר. 

             *          כדי לעודד נטילת אחריות על התנהגות, מבקש התרפיסט הגשטאלטי מהחברים לנסות לשנות הצהרות כמו: "אני חייב ל...- ל- אני בוחר ל..., "אני לא יכול ל.... - ל- אני לא רוצה", "אני צריך ל... - ל- אני רוצה" ו-"אני פוחד ש... - ל-הייתי רוצה ש...". כמו כן מבקש מהם התרפיסט להיות ערים לשינויים כלשהם בהתנסות שלהם.

             *          כדי לחזק את תחושת האחריות והשייכות לקבוצה חוזר התרפיסט ומדגיש שכל פרט ופרט בקבוצה צריך לדאוג לעצמו ולרווחתו. כלומר, שיקח אחריות לדאוג לעצמו. הוא מבקש מחברי הקבוצה שלא ימתינו לקבלת רשות לדבר, אלא שכל אחד יקום וידבר, יקום ויכריז על קיומו כשהוא חש צורך בכך תוך מתן יחס של כבוד לחברים האחרים ולעבודתם.  בלקיחת היזמה לידיו, מתחזק תחושת האחריות על פעולותיו של היחיד בקבוצה.

 מתברר שמשמעות עקרון האחריות הגשטאלטית למעשה מקבילה לתפיסה האכסיסטנציאלית - עקרון המכיר בכך שהאדם הוא זה שמחליט על התנהגותו במרבית המקרים והוא שצריך לענות על ציפיותיו מעצמו.

 פרלס מאמין, שכל משמעות האדם הוא באחריות העשיה העצמית- אורגניזמית- ולא אדם אחר עושה זאת. יתר על כן, כל תכלית התרפיה היא להכשיר את הפציינט שלא יהא תלוי בזולת. לכן, הצלחתה של כל תרפיה היא בלקיחת אחריות לחייך, שמוכן אתה לעמוד ברשות עצמך, וזהו בשילותך. לפיכך פרלס יוצא בהתקפה גדולה כנגד הפסיכואנליזה המטפחת את הגישה "האינפנטילית", שהפציינט אינו אחראי, אלא תסביך אדיפוס אחראי. לפיכך לא קשה לדעת מאיפה המציאה הנערה את טראומת הילדות - הצפייה לגן של שושנים, מתוך הספור: "מעודי לא הבטחתי לך גן של שושנים" מאת חנה גרין. 

 הייתכן להצדיקה במשוגעות, בחולי של זכרון העבר?! התבל לא נבראה כדי לענות על ציפיות בני-אדם, ואף בני-אדם לא נולדו כדי לענות על ציפיותיה של תבל. המלה אחריות responsibility, אותה אפשר לאיית גם  response - ability )כושר-תגובה, כושר היענות(: הכושר להגיב ולהיענות, הכושר להיות מחונן במחשבות, בתגובות, בריגושים לעת מצוא. ובכן, האחריות הזאת, יכולתו של האדם להיות אשר הנהו, אותה פרלס בטא בעזרת המלה "אני" ב"תפילת התבנית"[iv] שלו:

                   אני עושה את שלי, ואתה עושה את שלך

                   לא נולדתי כדי לענות על ציפיותיך

                   אף אתה לא נולדת כדי לענות על שלי

                   אתה - אתה, ואני - אני

                   אם ירצה המקרה ונמצא איש את רעהו - מה נאה!

                   ואם לא נמצא - עלינו להשלים עם כך. 

                                                                                                                                                פריץ פרלס, Gestalt                                                                                                                                     Therapy Verbatim 4                                                                                                                                                                                 נוסח עברי: אברהם קדימה

             כמו סרטר, מוצאת גם תרפיית הגשטלט, דרכים רבות כדי להמנע מלקחת אחריות. אחת הדרכים היא על ידי שימוש יתר במלה "זה" ו"משהו", במקום לומר "אני" ו-"אתה". למשל, ראובן אומר: "זהו מצב מתוח כאשר מישהו נתפס בשקר", במקום לומר "אני הרגשתי מתוח כאשר אתה גילית שאני משקר". כאשר אנו לוקחים אחריות על הרגשות שלנו, אנו מכריזים בכך על האנושיות שלנו כבריאה ואותנטית, ולעתים קרובות, הכרזה זו גוררת תגובה אנושית מן הזולת גם כן.